גדי טאוב

עכשיו עם ההצעה לאסור עישון בתחנות אוטובוס ותחנות רכבת יצא המרצע מן השק. המטרה היא לא הגנה על לא-מעשנים מפני עשן אלא – הפעם המדינה אמרה את זה בגלוי –הפחתת העישון. נרדוף מעשנים, נציק להם, עד שיפסיקו.

מעשנים, כידוע, מסכנים את עצמם. אבל המדינה לא רוצה רק להסביר להם את נזקי העישון, אלא לכפות עליהם להפסיק. וזה כבר עניין אחר. גם אלכוהול מסוכן, אבל זאת זכותו של אדם, לאחר שהוא יודע מה הסיכון, להחליט בעצמו אם לשתות. במה נבדל העישון? או. אז יש הבדל, אומרים לנו.

תולדות המאבק הזה הן ארוכות ומפותלות. אחרי שהתברר שהסברה למעשנים אינה מחסלת את העישון, הומצא פטנט חדש. מסע הפחדה בדבר "עישון פסיבי". שהרי אם המעשנים מסכנים את חיי הסובבים אותם, זכויות הפרט עוברות מן המעשן ללא מעשן.

השתתפתי בוויכוחים האלה בלי סוף, אז אני מכיר את החומר. ההוכחות המדעיות מאחורי ההיסטריה סביב "עישון פסיבי" הן – איך לומר בלשון זהירה? – מפוקפקות. הרבה דמגוגיה ומעט מדע. בדרך כלל, אין כאן שום דבר שמערכת איוורור לא יכולה לפתור.

אבל עכשיו פתאום מסבירים לנו שכל החקיקה הזאת מיועדת למטרה לגמרי אחרת מזו שסיפרו לנו עליה. היא לא הגנה על לא מעשנים מעשנם של אחרים, אלא דרך להקטין את מספר המעשנים. מי שעסק בזה בעבר לא מופתע. אם המטרה היתה באמת הגנה על לא-מעשנים, אז היו מתירים למעשנים פאבים נפרדים משלהם. אבל החוק אוסר אפילו על מועדון חברים סגור של מעשנים להקים לעצמם בר ולבלות.

רבים – אני מנחש שרוב – ממבלי הפאבים של השעות המאוחרות הם מעשנים, או מעשנים חברתיים. לכן קשה לאכוף את החקיקה הזאת. אבל זה לא בלתי אפשרי, כמובן. עשו את זה בהרבה מקומות בעולם. כך קרה שמרכז חיי לילה עולמי כמו ניו יורק, הפך לעיר מנומנמת עם הפסקה ארוכה. ניו יורק, בגדול, הולכת לישון בשתיים אחר חצות. ברלין, להבדיל, גמישה בנושא העישון, והיא מבלה עד הבוקר. תל אביב, כנראה הולכת בדרכה של ניו יורק, וכדאי שכבר תתחיל לחשוב על סיסמה שתחליף את "עיר ללא הפסקה".

אני תומך בהחלט בזכותם של לא-מעשנים לנשום אוויר נקי, גם אם זו רק שאלה של נוחות, לא של בריאות. הייתי תומך בשמחה בחקיקה של חיה ותן לחיות. אבל זה לא מה שמנסים לעשות כאן. כאן לא מגנים על זכותם של אזרחים לנשום אוויר נקי. כאן המדינה הופכת לגננת שרוצה להחליט בשבילי מה טוב לי.

למה זה דומה? המדינה, או העירייה, מגבילה אותנו בנושא רעש. אסור לי להשמיע מוזיקה בקולי קולות מחלון הדירה שלי, באמצע הלילה. אבל הניסיון של המדינה לכפות עלי הפסקת עישון דומה לניסיון שלה לאסור עלי לשמוע מוזיקה בקול גם באוזניות. וזה, עם כל הכבוד, לא עיניינה.

אבל אם כבר היא מבקשת לאסור עלי לשמוע מוזיקה באוזניות, או למנוע את זה ממני באמצעים עקיפים, טוב לפחות שהיא אומרת לי שזה מה שהיא מנסה לעשות. במובן הזה, הגל הנוכחי של רדיפת המעשנים הוא שיפור מסויים: מסע הצלב המוסרי הזה לפחות מודה שהוא כזה.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 14.6.2011

סתם, שאלת תם.

מאחר שלאחרונה החמירה המדינה את מלחמתה במעשנים – כחלק ממלחתה בעישון – אולי יש טעם להיזכר באיך זה עובד…

התועמלנים של מסע הצלב [נגד העישון] לא מבקשים לברר את שאלת נזקי "העישון הפסיבי", אלא להכריע את הוויכוח בסיסמאות. הם לא מבקשים לעודד דיון מושכל, אלא להשתיק אותו. הנה דוגמא: הופעתי בתכנית "פוליטיקה" בערוץ 1 בדיון על הנושא. למחרת בבוקר שלח מר חיים גבע הספיל, מהמחלקה לחינוך וקידום בריאות במשרד הבריאות, פאקס לראש המחלקה שלי באוניברסיטה העברית ובו הוא מתלונן על "ההתנהלות המבישה של ד"ר גדי טאוב". "אינני מבין כיצד מוסד אקדמי מהמכובדים בארץ", כותב גבע הספיל, "מאפשר לחבר סגל ומרצה להופיע בתקשורת ולהפגין בורות כה גדולה". (למאמר המלא, שפורסם פעם ב NRG…)

עוד מאמרים באותו נושא, כאן.

זאב גלילי העלה בבלוג שלו תמצית של דברי בכנס על האנטישמיות החדשה. כותרת ההרצאה היתה "זכויות אדם נגד זכויות אדם" ונסיתי לתאר בה את האופן שבו בשם זכויות האדם שוללים את זכותם של היהודים להגדרה עצמית. תודתי לזאב.

במחזה "שתי טיפות מים" של יוסף אל-דרור (שראה אור לאחרונה בדפוס במסגרת שלושה כרכים של יצירתו) מתווכחות שתי דמויות על השאלה מאיזה חומר קורצו ראשי הממשלות שלנו. בן גוריון, אומרת אחת הדמויות, היה עשוי משיש של מטבח. "בנו אותו במחצבות בגדאנסק". משה דיין היה תערובת של בצק ואספלט. אבל ביבי, אותו עשו "מקבלות של מוניות".

הביקור של נתניהו בוושינגטון – ממחיאות הכפיים בקונגרס ועד הקומוניקט על הטיול הספורטו-רומנטי עם שרה, כולל דיקלום בעל פה של הצהרת העצמאות של ארה"ב – הזכיר לי את הדימוי הזה. מפני שנדמה לעתים שכשם שיש לנו פרשן מדיני במקום שר ביטחון, יש לנו פירסומאי יאפי במקום ראש ממשלה. אפילו לא פרסומאי ישראלי. פירסומאי אמריקאי. כי משרד פרסום ישראלי היה יודע שקומוניקט סכריני על טיול רומנטי יכול אולי לעבור באמריקה, אבל כאן הוא יעורר גל של ליגלוג. הוא היה יודע שדיקלום הצהרת העצמאות של ארצות הברית אולי ירגש אמריקאים, אבל, כפי שהעיר נחום ברנע, כדאי לזכור גם מה כתוב בהצהרת העצמאות של ישראל. וגם זה: הבחירה של ראש הממשלה להציג את עמדותיו המדיניות לקונגרס האמריקאי ולא לכנסת הישראלית היא, כפי שהעיר שלמה אבינרי, זלזול בבוחר הישראלי. מחיאות הכפיים ואחדות חוצת מפלגות בוושינגטון לא ישכיחו מהישראלים את הקואליציה הצרה והמפולגת בירושלים.

נתניהו הוא, כך נדמה, תערובת מוזרה של עידנים, מין מוטציה ימנית חדשה של המיזוג הציוני בין ישן וחדש. מצד אחד הוא משרד פרסום עדכני ומודרני – פוסט-מודרני, אפילו – אבל מצד שני הוא אנכרוניזם מהלך. הוא חיקוי שטחי של חליפות וואל-סטריט החדשה מזה, עם קיפאון המחשבה של הימין הישראלי מזה. בעוד רגליו תקועות בבטון הישן של ההתנחלויות, ידיו ממטירות עלינו קונפטי קליל של סקרים וסיסמאות. מדיניותו גוררת אותנו למדינה דו לאומית, אבל הנחמות הדמוגרפיות המפוקפקות שמנפק יורם אטינגר די בהן כנראה כדי לגונן עליו מן המציאות.

כמיטב מסורת הימין הישראלי נתניהו רואה שפע אויבים מדומים, ולא רואה בבהירות את האויבים הממשיים. כך גם בגרסא הפוסט-מודרנית: נתניהו רואה שפע דימויים מפחידים, ומפנה נגדם את תותחי היחצ"נות שלו, אבל את המקום שבו סמלים ודימויים מעצבים את המציאות באמת הוא אינו רואה.

העולם עומד לתת הכרה סמלית למדינה פלסטינית בגבולות 1967. נתניהו מטיח כנגדו יוזמת שלום מדומה שאיש לא רואה לה סיכוי, ודימויי של אחמדינג'אד כחוליה החדשה בשרשרת הצוררים שנמתחת מפרעה ועד ערפאת. אבל ההכרה העולמית בעצמאות פלסטין בגבולות 1967 היא סמל שיעצב מציאות, וסיסמאות על שלום וצוררים הם קרב ההסברה של אתמול.

גם לשיטתו שלו, נתניהו עושה מקח טעות. אילו היה נוטל את היוזמה ומתנה הכרה ישראלית בתיקוני גבול, אולי היה מצליח להגמיש קצת את התקבעות גבולות 1967 בתודעת העולם. אבל ניסיונותיו ליחצ"ן את שרידיה המתפוררים של אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה (היהודים אינם כובשים זרים בשומרון, הוא אמר לאמריקאים), סופם שיאבד גם את גושי ההתיישבות שאותם יכול היה להציל. אולי כדאי ללחוש לו שאם הוא רוצה לטייל עם שרה באריאל בעתיד כדאי לו להתעשת עכשיו. מצד שני, קומוניקט על טיול אפשר יהיה להוציא גם בלי הטיול עצמו. או לפחות להביא קבלה של מונית כעדות.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 29.05.2011

מדהים איך התהפכו היוצרות. במהלך המאבק הפוליטי על הקמת מדינת ישראל היה היישוב היהודי פרקטי, מתוחכם, וגמיש. הצד הפלסטיני לעומת זאת, החרים את התהליך והפנה עורף למוסדות הבינלאומיים שעסקו בשאלת החלוקה. הפלסטינים היו יכולים לקבל בערך את חצי השטח של ארץ ישראל, אבל בעקשנותם, ובסירובם המוחלט להכיר בזכויות של הצד השני, בחרו במלחמה, והפסידו את ההזדמנות.

ועכשיו, כשעומדת על הפרק מין השלמה להחלטת החלוקה מנובמבר 1947, בדמות הכרה במדינה פלסטינית, אנחנו מתנהגים כמו שהפלסטינים נהגו אז, וכמוהם, משאירים את היוזמה ואת הלגיטימציה הבינלאומית לצד השני.

ראש ממשלת ישראל מנסה למכור בעולם את הטענה שהכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית פוגעת בתהליך השלום. הטענה לא עושה רושם על איש, כוון שאין תהליך שלום, וכוון שברור לכל העולם שנתניהו לא מתכוון להציע לפלסטינים שום הצעה ריאלית. אבל הפלסטינים תפסו שהם לא זקוקים להכרתו של נתניהו.

הם תפשו, כפי שהבין הרצל בשעתו, ורוב מנהיגי הציונות אחריו, שהמפתח להקמת מדינה הוא הכרה בינלאומית רחבה. כך פעלנו, וההכרה הבינלאומית הושגה לבסוף, בהחלטת החלוקה. אנחנו הסכמנו, וזכינו במדינה. הם סירבו, ולא זכו במדינה.

עכשיו זה הפוך. כמו הנהגת הפלסטינים בימי קום המדינה, אנחנו מתבצרים בסרבנות, ובכך מאבדים כל יתרון שהיינו יכולים להפיק מן המהלך. צודק שאול מופז כשהוא קורא לישראל להכיר גם היא במדינה הפלסטינית ולמנף את המהלך כדי להציב תנאים להכרה הזאת. במקום לתת לרכבת לעבור ולהשאיר אותנו מאחור, אנחנו צריכים לעלות עליה, ולהשפיע על דרכה.

הסרבנות של ישראל תגזול מאיתנו כל יכולת השפעה כזאת. אם נמשיך לעמוד חמוצים בפינה ההחלטה יכולה לקבע את גבולות 1967 כפי שהם, ולמנוע את האפשרות של חילופי שטחים באזור הגושים. היא יכולה להתעלם מסידורי הביטחון שדרושים לישראל, ולהשאיר פתוחה את סוגיית דרישת השיבה (שהפלסטינים קוראים לה "זכות השיבה").

כדי למנוע את כל זה ישראל צריכה לזכור את מה שהבינה בעבר ושהפלסטינים מבינים היום: מה שחשוב אינו מה יגיד הצד השני, אלא הזירה הבינלאומית בכללותה. כשם שהפלסטינים לא דואגים כרגע ממה תחשוב ישראל על המהלך, כך גם ישראל לא צריכה להשיג ויתורים ופשרות ממשלת פתח-חמאס. נדמה לי שהשגיאה האחת בעמדה שמציע מופז – שהיא מתוחכמת בהרבה מזו של ממשלת ישראל – נעוצה ברעיון שעלינו להתנות את ההכרה בפלסטין בכך שהפלסטינים יקבלו את דרישותינו. לו היתה אפשרות כזאת, היינו יכולים לעשות איתם הסכם. אבל בהעדר אפשרות כזאת, אפשר להשפיע על ההחלטה באו"ם, ועל התנאים שבהם יכיר העולם בפלסטין. יש ערך להכרה הישראלית, מפני שהיא תאפשר לרתום למהלך גם את ידידי ישראל. ואם ישראל וידידיה יתנו את התמיכה במהלך בשמירת האינטרסים הישראליים הבסיסיים, ייתכן שנשיג גם אנחנו את רצוננו בלי קשר לדעתם של הפלסטינים.

לא קיבלנו את ההכרה בעצמאותנו מן הפלסטינים, אלא מן האו"ם, והם לא יקבלו אותה מאיתנו, אלא מן העולם. וייתכן שגם 63 שנים אחר-כך, הדרך להבטיח את האינטרסים שלנו עוברת לא על שולחן המשא ומתן הישיר, אלא מסביב, דרך הקהילה הבינלאומית. לא כדאי שנעשה ב 2011 את הטעויות שעשו הפלסטינים ב 1947.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 18.5.2011