גדי טאוב

פעם גיחכנו על נתניהו ששלום מלמטה זה רק שם אחר לסרבנותו להתפשר עם הפלסטינים. והנה הפלסטינים בגדה עצמם, ברוח סאלם פיאד, אימצו את המדיניות הזאת בחום. הם עברו, אם תירצו, משיטת בגין לשיטת בן-גוריון. לא טרור, אלא בניית כלכלה ומוסדות. פעם אמרנו עליהם שהם עושים ג'סטות ריקות למלחמה בטרור, בעוד שפועל הם מנהלים מדיניות של דלת מסתובבת: עוצרים את החשודים בטרור באור, ומשחררים אותם עם רדת החושך. והנה עכשיו בצה"ל מדברים על דלת מסתובבת הפוכה: הרשות עוצרת מבוקשים. את חלקם היא נאלצת לשחרר, משום שרשויות המשפט שהיא בונה נתונות לפיקוח בינלאומי, וסיוע החוץ שלהם תלוי בפיקוח הזה. אז הם משחררים באור, אבל עם רדת החשיכה, הם ממהרים לעצור מחדש. פעם חשבנו שהתיאום הביטחוני מחזיק מעמד בקושי ברמת השטח. והנה עכשיו הוא מתנהל באורך מסודר עם הפיקוד הבכיר של צה"ל.

זה לא שהם התאהבו בישראל, וזה אפילו לא אומר שהם השלימו בהכרח עם זכות קיומה כביתו הלאומי של העם היהודי. אבל הם למדו כמה דברים חשובים. ראשית, הם הבינו מה שאנחנו לא הבנו: שהזירה היותר חשובה היום היא זירת יחסי הציבור. המלחמה היא על לגיטימיות, והטרור פגע בתמיכה הבינלאומית לשאיפותיהם הלאומיות, והגדיל את האמפטיה לישראל. הפסקת הטרור התבררה כמכשיר הרבה יותר אפקטיבי נגד ישראל. הלגיטימיות של עצם קיומה של ישראל מוטלת בספק כל עוד היא מקיימת משטר כיבוש. כל מה שהיה צריך זה להפסיק להרוג אזרחים יהודים, והזמן יעשה את העבודה בשבילם.

שנית, אנשי פת"ח התבוננו בעזה באימה, ראו איך אנשי החמאס יורים בבירכיים של אחיהם או משליכים אותם מגגות בניינים, והם מפחדים מהחמאס הרבה יותר מאיתנו. עלינו יכולים מקסימום לירות טילים. הם, לעומת זאת, יישחטו.

לשינוי האסטרטגי הזה יש גם פן כלכלי. שיתוף הפעולה עם ישראל, והפסקת הטרור מאפשרים, לכלכלה לצמוח בקצב מרשים. בלי טרור יש פחות מחסומים, ויותר סיוע חוץ. השיפור הכלכלי מחליש את התלות של החלשים במוסדות הצדקה של החמאס, ולכן עוזר לרשות לרכוש לגיטימציה פנימית. כל עוד יש לחם, לא תהיה כיכר תחריר.

האם כל זה אומר שפניהם לשלום ולחלוקה? לא בטוח. ייתכן שמדיניות נתניהו דווקא נוחה להם. שלום מלמטה בלי שלום מלמעלה. אם פניהם אינם לחלוקת הארץ, ממשלת ישראל הנוכחית היא השותף המושלם בשבילם. כי הנה הם בונים את כוחם, מחזקים את שלטונם, מבססים את כלכלתם, וגורפים הון פוליטי בדמות לגיטימציה, בזמן שישראל הולכת והופכת למצורעת בעולם. זאת ועוד, אם הם עדיין חולמים על פלסטין השלמה, המתנחלים וממשלת הימין רק עוזרים לחלום הזה לקרום עור וגידים. מה איכפת לפלסטינים שבישראל קוראים לחלום שלהם "ארץ ישראל השלמה" במקום ארץ פלסטין השלמה? הרי זו אותה ארץ ואותה אוכלוסיה. תחת שני השמות נגיע לאותה מדינה עם רוב ערבי.

ומכאן שישראל צריכה לחשוב היטב אם כל ההתפתחויות החיוביות האלה יעבדו לטובתנו בטווח הארוך. אם ישראל תמצא דרך לחלק את הארץ, עם או בלי הסכם, הרי שהיציבות היחסית בגדה תפעל לטובתנו. אם, מצד שני, ישראל תמשיך להתחמק מן ההכרעה הגורלית הזאת, השלום מלמטה יתברר כמלחמה מלמטה. מלחמה שבהחלט עשויה להצליח.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות, ב 7.3.2011

מכתב לחבר שהציע לי להצטרף להתארגנות שמאל חדשה:

אני בטוח שהמצע יהיה בסדר גמור, עם תנאי השלום שאני תומך בהם – שתי מדינות לשני עמים, הקו הירוק בחילופי שטחים, חלוקת ירושלים לפי קווים לאומיים. הבעיה בכלל לא שם. הבעיה היא, שהשמאל הישראלי מסרב, במרבית התבטאויותיו הפומביות, להתייחס ברצינות לשאלה, אם סיום הכיבוש הוא המטרה היחידה והסופית של הצד הפלסטיני. השיח המקובל בימין מניח, שהכיבוש איננו בעיה; השיח המקובל בשמאל – ולא רק הקיצוני – יוצר את הרושם, כאילו זה מובן מאליו שהכיבוש הוא הבעיה היחידה. […] מי שמאמין בזה – יבושם לו. מבחינתי, לתת יד לשיח כזה פירושו לתת יד לשקר. (למאמר המלא בהארץ…)

אם יש מאבק שמסמל יותר מכל את הויכוח על דמותה של החברה הישראלית בעתיד, הרי זה מאבקם של העובדים הסוציאליים. האנשים האלה הם הם רשת הביטחון החברתית במשמעותה המוחשית ביותר. על כתפיהם מונח הטיפול בחלשים והפגועים שביננו יום יום ושעה שעה. זאת היד המסויימת שמונחת על כתף, זה החיוך המעודד המסויים, וזאת העזרה הממשית שניתנת לזקן ערירי שאין לו משפחה, לנער שסובל מפיגור, לחולה נפש סגור בחדרו. אלה האנשים שמבטיחים לכל הפגועים בינינו שלא זנחנו אותם, אלה האנשים שמגישים להם לא רק סיוע אלא גם נותנים להם תחושה שיש בעולם הזה מישהו שאיכפת לו, שירים טלפון, שיבקר, שיאמר מילה טובה, שידע את שימך הפרטי. העובד הסוציאלי הוא החוליה הממשית שמחברת מחדש אל הרשת החברתית את אלה שנפלו בין חוריה.

והנה אנחנו, כחברה, זונחים את האנשים שאמורים לומר לחלשים שלא זנחו אותם. אנחנו כחברה משלמים להם שכר שמשייך אותם בעצם לאותו מקום בסולם החברתי שבו הם עצמם אמורים לטפל. במו ידינו אנחנו הולכים והופכים עובדים סוציאליים למקרים סוציאליים.

יש איזו ציניות לא נסבלת בכך שאנחנו מפגינים זלזול כזה באנשים שבאמת מוכנים לתרום. זה מתאים, במובן מסויים, לעולם הערכים שאנחנו הולכים ומאמצים. העולם הזה מקדש את ההצלחה העצמית, ומזלזל במי שלא עושה למען עצמו, כלומר במי שעושה למען אחרים. והזלזול הזה הוא מוחשי, ויש לו תו מחיר, שבחברת שוק הוא תו קלון: 4000-5000 שקל למשרה מלאה.

ויש בצד הציניות גם אירוניה לא מבוטלת: חברת השוק האינדיבידואליסטית מניחה שכולנו, כל האזרחים, הם בסופו של דבר אגואיסטים. אבל ההנחה הזאת היא טעות. בעבודה סוציאלית יש גם סיפוק גדול. אדם שרואה את השינוי שהוא עצמו מחולל בחייהם של אחרים, יש לו סוג אחר של סיפוק מזה שיש למי שהצליח לעשות אקזיט מזהיר. מה שמניע עובד סוציאלי לקום בבוקר לעבודתו הוא מה שמניע את זה שעשה אקזיט להתחיל להרהר בפילנתרופיה בזיקנתו. כי תחושת המשמעות שיש לאדם בחייו קשורה תמיד באחרים. אנשים הם גם אגואיסטים, אבל אף פעם לא רק אגואיסטים. יש סיפוק אמיתי במלאכה שעושים עובדים סוציאליים.

ויש אכזריות בזה שנבנה על האלטרואיזם הזה, ועל הסיפוק שבעזרה לאחרים, כדי לא לשלם להם. הם ימשיכו לעשות את עבודתם ממילא, אומר ההיגיון הזה, כי איכפת להם. לא לשלם לאנשים האלה שכר הוגן, זה ניצול לרעה של התכונות הכי טובות, של הרצון הכי כן לתרום. אבל בסופו של יום, גם האלטרואיסט הכי גדול יש בו מידה של דאגה לעצמו. ואם לא נאפשר לו לפרנס את משפחתו שלו, נרתיע את הטובים שביננו מלעשות את הטוב.

כי זאת בסופו של דבר משמעות השכר המעליב שאנחנו משלמים לעובדים סוציאליים: שאנחנו בזים למי שמבקשים לעשות את הטוב, שאנחנו מזלזלים במי שמבקש להקדיש את מרצו לעזרה לאחרים, שאנחנו יורקים בפרצופם של מי שבמקום לדאוג רק לעצמם מבקשים לדאוג למי שנשארו מאחור. אין דבר שמסמל בצורה מובהקת יותר מזה את הצד האכזרי של חברת השוק הישראלית: את מי שדואג רק לעצמו נושאים על כפיים, מי שעושה למען אחרים מבוזה ומושפל.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 22.2.2011

גיבוש משטר דמוקרטי, לעומת זאת, איננו אירוע דרמטי חד-פעמי, אלא שורה של תהליכים ממושכים, המחייבים התפתחויות הדרגתיות, יצירת שותפות בין כוחות מנוגדים והסדרים חברתיים שאינם צומחים בן-לילה. המהפכה הצרפתית הפילה בבת אחת את המלוכה האבסולוטית, אבל בעקבותיה באו שנים של הוצאות פומביות להורג, טרור יעקוביני, ריאקציה מכוערת ומושחתת ושלטון עריץ בדמות הקיסרות הנפוליאונית. דמוקרטיה לא צמחה בן-לילה מההסתערות העממית על הבסטיליה: רק כמאה שנים לאחר מהפכת 1789 זכתה צרפת למשטר דמוקרטי יציב.

כיוצא בזה ברוסיה שלאחר הקומוניזם. חסידים שוטים של משיחיות ליברלית וקפיטליסטית התנבאו אמנם, כלשונו של פרנסיס פוקויאמה, על עידן חופש ו"קץ ההיסטוריה": אך במקום דמוקרטיה וכלכלת שוק ליברלית, התגבש תחת פוטין משטר ניאו-אוטוריטרי, שמדכא כל חלופה פוליטית, שולט בכלכלה ומשתמש במערכת המשפט לדיכוי האופוזיציה. (למאמר המלא באתר הארץ…)

זה  לא יהיה חידוש גדול לקוראי עברית, וודאי לא לקוראי הבלוג הזה, ובכל זאת, לא מזיק לחזור על זה בחו"ל. מאמר קצר שכתבתי לניו ריפבליק, על איך חברו ימין ושמאל סביב תוכנית  "מדינה אחת" לסיום הסכסוך. ואני מניח שכל מי שמכיר את הזירה אפילו קצת יודע שמדובר בסתירה פנימית, כין "מדינה אחת" לבין "סיום הסכסוך".

It is an old adage that political opposites converge. But when it actually happens, it’s still a surprise. And in the last year or so, in Israel, it did: Extreme hawks on the right, and extreme anti-Zionists on the left, seem to have arrived at more or less the same plan for ending the Israeli-Palestinian conflict. Read the full piece

הנשיא ג'ון קנדי אמר פעם שהדמוקרטיה צריכה להיות העדיפות הראשונה, דיקטטורה השניה, וקומוניזם השלישית והגרועה ביותר. במדיניות החוץ שלו הוא היה רוצה לבחור עבור כולם באפשרות הראשונה, אבל מוכן להסתפק בשנייה כדי למנוע את השלישית. בהשוואה לימינו אפשר לומר אותו דבר על מצרים. דמוקרטיה זה נפלא, דיקטטורה זה פחות טוב, ואיסלאם פונדמנטליסטי בשליחות איראן זה הכי גרוע. ולכן גם כאן יש להסתפק באפשרות השנייה אם זו הדרך למנוע את השלישית. אבל יש הבדל, כמובן: יכול להיות שצריך להימנע מן הראשונה – דמוקרטיה – כדי למנוע את השלישית.

את הדבר הזה הבין נשיא מתוחכם ומנוסה הרבה יותר מג'ון קנדי היהיר, אותו קנדי שהתחיל להצעיד את ארצות הברית בנתיב מלחמת וייטנאם. הוא וודאי היה מתוחכם יותר מאובמה וצוותו שהתייצבו מיד לצד הדמוקרטיה, ומה שנראה להם כ'רצון העם' במצרים. ההתייצבות לצד הדמוקרטיה, כפי שידע אייזנהאוור, לא תמיד סופה קידום הדמוקרטיה.

האתגר שניצב לפיתחו של ממשל אובמה דומה במובנים רבים לזה שניצב לפתחו של ממשל אייזנהאוור באמצע שנות החמישים. הימים היו אז ימי סוף הקולוניאליזם הצרפתי בוייטנאם. פורום בינלאומי התכנס בז'נבה ב-1954 כדי להחליט על גורלה של מדינה זו, או ליתר דיוק, שתי מדינות אלה: צפון וייטנאם ודרום וייטנאם. הוחלט על איחוד בתוך שנתיים, ועריכת בחירות דמוקרטיות. אבל אייזנהאוור ידע מן המודיעין שלו שאם יערכו בחירות חופשיות כשמונים אחוז יצביעו בעד המפלגה הקומוניסטית, שזוהתה עם תנועת השחרור הלאומית של וייטנאם. ופירוש הדבר שהליך דמוקרטי יסתיים בהיפוכה של הדמוקרטיה, ובפגיעה באינטרסים של הגוש הדמוקרטי כולו. הוא יוביל לקומוניזם טוטאליטרי. השיקולים הם לא רק ריאל-פוליטיים, אלא גם ערכיים, מפני שזו תהיה פגיעה גם בהשקפת העולם הדמוקרטית שבשמה, כביכול, התקבלה ההחלטה בז'נבה. האמצעים אמנים דמוקרטיים, אבל התוצאות יהיו ההפך הגמור. ארצות הברית סירבה לתמוך בהסכם שנרקם בז'נבה. יורשיו של אייזנהאוור גם הם לא נטו לתמוך באיחוד דמוקרטי, אבל בניגוד לקו המתון שנקט אייזנהאוור, החלו יורשיו, קנדי, ג'ונסון ואחר-כך ניקסון, להתערב צבאית בוייטנאם. גם מדיניות זו היתה בסופו של דבר כישלון מהדהד, כידוע.

הרבה דברים מלוכלכים עשתה אמריקה במלחמה הקרה ותמכה גם בכמה דיקטטורות איומות. אבל במקרה וייטנאם, איזנהאוור דווקא צדק ופעל באופן משוחרר מכשל אמריקאי אופייני. ממשלים אמריקאים רבים מזהים דמוקרטיה עם בחירות. אבל האמת היא שלא תמיד האמצעי הדמוקרטי מוליד מטרות דמוקרטיות. הדוגמה שפרשנים רבים כבר הצביעו עליה מוכרת לנו מקרוב: התעקשותו של ממשל בוש על בחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית שיכללו את החמאס. את התוצאות אפשר לראות בדמוקרטיה המפוארת של עזה.

ממשל אובמה לוקה באותה תסמונות. הוא שוכח את העובדה שבחירות במצרים יכולות להוליד גם שם משטר של פונדמנטליזם איסלאמי. האמריקאים מתקשים לראות את הדבר הפשוט הזה: שרצון העם הוא לא תמיד דמוקרטי. ובשביל דמוקרטיה צריך לא רק לפנות לעם, אלא גם שהעם ירצה בדמוקרטיה, ולא, למשל, "מנהיג חזק", קומוניזם טוטליטארי, או פונדמנטליזם אסלאמי. אובמה שוכח, במלים אחרות, שמתוך שלושת האפשרויות – דמוקרטיה, דיקטטורה והתפשטות הפונדמנטליזם – לפעמים כדאי לבחור בשניה. לא רק כדי למנוע את השלישית. אלא גם כדי למנוע מן הראשונה להוליד את השלישית.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 8.2.2011

ראש ממשלת בריטניה הכריז שהרב-תרבותיות פשטה את הרגל. זה מדהים כמה זמן לקח למערב להבין נוסחה פשוטה – סובלנות כלפי אי-סובלנות לא שווה סובלנות. כשם שפלוס כפול מינוס לא שווה פלוס. זה היה טריוויאלי. לרגע התפתתי לחשוב שקמרון קרא את המרד השפוף. הנה הדיווח בהארץ:

מדיניות הרב-תרבותיות נכשלה והותירה את המוסלמים הצעירים במצב שעלול לקרב אותם לעמדות רדיקליות – כך אמר אתמול ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, שמבקש ליישם מדיניות שתאחד פילוגים ותעודד ערכים מערביים וליברליים. הדברים נאמרו בוועידה לענייני ביטחון במינכן. קמרון הוסיף שבריטניה ומדינות אחרות באירופה צריכות "להתעורר ולראות מה קורה במדינות שלנו", והביע תמיכה בבלימת הטרור באמצעות פעילות צבאית מעבר לים. מדיניות הרב-תרבותיות אומצה בידי הממשלה הבריטית בשנות ה-60, ועיקרה כיבוד הזכות של כל קבוצה בממלכה לחיות על פי ערכיה. קמרון, באחד מנאומיו החשובים ביותר מאז נכנס לתפקידו, טען כי המדיניות הזאת נכשלה, בכך שלא הצליחה לקדם זהות אחידה המבוססת על זכויות אדם, דמוקרטיה, אינטגרציה חברתית ושוויון בפני החוק. (לידיעה המלאה בהארץ…)

ולמה זה קשור למה שקורה במצרים? קשור. הנה בן-דרור ימיני, מסוף השבוע במעריב:

ההמונים ברחובות מעוררים תקוות. יש שם קואליציה מוזרה. נשים רעולות, גברים מזוקנים, וכמובן צעירים מדור הפייסבוק. הם זועקים לחופש ולדמוקרטיה. צודקים השמרנים שטוענים שהעולם הערבי לא חווה שום משטר דמוקרטי אמיתי. וצודקים גם אלה שטוענים שברוב חלקי העולם הערבי, ובוודאי במצרים, הרחוב הופך ליותר ויותר דתי ואיסלאמי. אבל אולי יש דברים נסתרים ונשגבים. אולי הצעירים שיוצאים לרחובות יובילו רוח של חירות, יותר שוויון, פחות שחיתות וזכויות אדם. מי יודע, אנחנו בעיצומו של שינוי היסטורי. אולי הרוב, שרוצה את חוקי השריעה, יצליח לשלב אותה עם דמוקרטיה. אינשאללה.הסקרים, בניגוד לקריאות לדמוקרטיה ברחובות, מצביעים על מגמות מדאיגות. 82% מהמצרים תומכים בסקילה, לפי חוקי האיסלאם, כעונש על בגידה; 77% תומכים בקטיעת ידיים כעונש על גניבה; 84% תומכים בעונש מוות למוסלמי שעוזב את הדת. האמפתיה של הדוד סם, ברק אובמה, שיפרה במקצת את היחס לארה"ב ב-2009, אך ב-2010 חזרה העוינות לשיא של 82%. האם ייתכן שההמונים ברחובות הם רק הפסאדה? האם ייתכן שבבוא יום מבחן, הרוב יתמוך במפלגה שתומכת בסקילה, עונש מוות וקטיעת ידיים? אין לנו מושג ירוק. (למאמר המלא ב NRG…)

ממש לפני שעוברים את ביקורת הגבולות בשדה התעופה בן-גוריון, עומד סטנד קטן עם חוברות כיס שנקראות "מסבירים ישראל". "שמים בכיס, ליד הכרטיס" ממליצה החוברת על עצמה. משרד ההסברה והתפוצות הפיק אותה, והיא נועדה לתת מידע פשוט וקליט על ישראל, כדי לצייד את הישראלי היוצא לחו"ל בקצת אנקדוטות מחמיאות, ובכמה עובדות יסוד חשובות. לקחתי חוברת אחת כזאת בדרך לניו יורק. אני מודה שהתגובה הראשונה שלי היתה צינית. ציפית למצדה, תפוזים, דניאל כהנמן, אנטבה, תנ"ך והיי טק. לא התאכזבתי. אבל מסתבר שבמשרד ההסברה והתפוצות דווקא מבינים את הבעיה, אם כי לא משתמשים בשמה המפורש.

החוברת גורסת ש"להסביר זה לתת מידע אמין, להציג תמונת מציאות נכונה, אמיתית ולא מניפולטיבית". היא עומדת במטרה הזאת במידה סבירה, בהתחשב בזה שחוברת הסברה היא לא מקום לחשבון נפש מעמיק על חטאינו. חלק מן האינפורמציה האמינה היא מידע בסיסי. למשל כמה יהודים, כמה ערבים וכמה נוצרים יש בישראל. למשל שטח המדינה. למשל שתוחלת החיים שלנו הוא בין הגבוהות בעולם (79 לגברים, 82 לנשים), וש-97% מאיתנו יודעים קרוא וכתוב. יש גם תקציר ההיסטוריה של ישראל בנקודות, שנע בין החשוב (הצהרת בלפור, הקמת המדינה, או האינתיפאדה והסכמי אוסלו) לאנקדוטי (יזהר כהן זכה באירוויזיון ב 1978, חברה ישראלית המציאה את הדיסק-און קי הראשון ב 2000). הישגינו (המאוד מרשימים) במדע וטכנולוגיה, בפרסי נובל ובהמצאות מקבלים מקום מרכזי.

אבל מחברי החוברת יודעים היטב מה הבעיה שלנו. הבעיה היא לא שחושבים שחסרות לנו המצאות, או אתרים היסטוריים, טכנולוגיית השקייה, או מבצעי חילוץ נועזים. הבעיה היא שאנחנו הולכים ומתדרדרים למעמד המצורעים שהיה שמור פעם לדרום אפריקה של סוף ימי האפרטהייד. החוברת לא אומרת שאומרים עלינו "אפרטהייד" אבל המחברים יודעים שפה קבור הכלב.

התואר "אפרטהייד" שמודבק לישראל על ידי שונאיה נשען על היקש כוזב ומניפולטיבי: אומרים שמדינה יהודית לא יכולה להיות דמוקרטית כוון שהיא "שייכת" ליהודים בלבד, וסומכים על כך שתמונות מחסומים מיהודה ושומרון יעשו את שאר העבודה. יוצא שרבים בעולם חושבים שמדינה יהודית היא מדינה שבה רק יהודים מצביעים וערבים עומדים במחסומים. החוברת מדגישה לכן את הדמוקרטיות של ישראל: היא מצטטת את מגילת העצמאות ומזכירה שיש זכות הצבעה לכולם, "בלי הבדל דת, גזע ומין", מערכת משפט מפותחת, וחופש דת. היא אף מוסיפה עמוד נפרד על זכויות מיעוטים והשיגי מיעוטים.

הכל נכון. אבל האמת היא שהלב נצבט כשחושבים על מחברי החוברת הזאת, למרות שהיא עשויה היטב. כל החוברות שבעולם לא יתקנו אחוז ממה שהורס שר החוץ של ישראל בשבוע. וועדות חקירה נגד השמאל, שבועות נאמנות, חוקים שיימנעו מערבים לגור בישובים יהודים, כל זה עושה יותר רעש מפגיעה ממשית. אבל הרעש הופך לפגיעה ממשית. והכי חשוב, שר החוץ שלנו הוא מתנחל. והאמת הפשוטה היא שכל עוד יימשך הכיבוש, לא יעזור כמה דמוקרטיה תהיה בתוך הקו הירוק, ולא יעזרו כל המסבירים והחכמים: את הכיבוש אי-אפשר ליישב עם הדמוקרטיה, ואם לא ניפטר ממנו, גורלנו יהיה בסוף כזה של דרום אפריקה. וזה לא ישנה הרבה מה יגידו המסבירים.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 27.1.2010

מיקל וייס ערך איתי ראיון באתר של Just Journalism, ושמחתי על ההזדמנות לומר משהו על העמדה הניאו-קולוניאלית של האנטי ישראלים והפוסט ציונים למיניהם, שחושבים שהנייטיבז – אנחנו היהודים והערבים – עדיין לא כשירים להגדרה עצמית, ולכן הם יסבירו לנו מה ההגדרה העצמית הראויה לנו, ואם צריך יכפו אותה עלינו. הנה קטע.

MW: One of the more interesting points you make in your settlements book is that settlers seem to be echoing the sentiments of the anti-Zionist left in calling for a binational state. You quote Rabbi Zvi Yehuda Kook and Shlomo Aviner and others who make it plain that they’d rather see Greater Israel with an Arab majority than any division of land.  That the intelligentsia of the Yesha Council more and more resembles the collective wisdom of the London Review of Books might be taken for a sign of how just marginalised and discredited the settlement project is.

GT: I think that’s very true. Which is why recently some on the right have been arguing for annexation which will include full citizenship to all residents of the territories.

I have very little respect for that solution when it comes from them, just as I have little respect for it when it comes from anti-Zionists.

A look at Gaza, where the differences between Hamas and Fatah were settled by the use of arms, should help us all wake up from imaginary schemes of peaceful bi-nationalism. I don’t see how Gaza would have turned into a liberal democracy if only there was a Jewish faction added to the mix. What the one-statists are promoting is going to be a chronic Lebanon style civil war. And the odd thing is, how little the London Review has drifted from old colonial habits of mind. The natives – we Jews and Arabs – aspire to national self-determination. But the good ol’ Brits, never tired of carrying the White Man’s Burden, know that the natives are too barbaric to understand what the right form of self-determination should be for them. So until they grow up, we, Western intellectuals, will serve as their political parents, and impose on them the state we know they should want. Because it is Western and enlightened, of course.

לראיון המלא…

מפלגת העבודה איבדה קודם את השקפת עולמה החברתית, אחר-כך את השקפת עולמה המדינית, אחר-כך את כבודה, ולבסוף אפילו את רצון החיים. אחרת קשה להסביר איך ממשיכה החבורה העלובה שעוד נושאת את שם המפלגה לשבת בממשלה הזאת ובקואליציה הזאת.

אמרו לנו שהעבודה נשארת בממשלה כדי לקדם את המשא ומתן לשלום. ניחא, נניח שאנשי העבודה עוד מאמינים שיש סיכוי שהפלשתינים יוותרו על מה שהם מכנים "זכות השיבה" ויהיו מוכנים לעשות שלום. אבל צריך להיות עיוור וחרש – או לחלופין מיתמם במתכוון – כדי להאמין שממשלה שמנוהלת על ידי איווט ליברמן ואלי ישי תעשה את הויתור מן הצד הישראלי. על מי אתם עובדים, חוץ מאשר על עצמכם, כשאתם אומרים שאתם שם בשביל תהליך השלום?

אם היו אנשי מפלגת העבודה מסתכלים על עצמם רגע מבחוץ, אולי היו רואים שהם היחידים שעדיין לא הבינו איך עובדת הממשלה הזאת. ליברמן וישי עושים בה כרצונם, מפני שהם יודעים שבלשכת ראש הממשלה יושב אדם מבוהל, שאפשר להשיג ממנו הכל באיומים. וכך הם פועלים. מפלגת העבודה לעומת זאת היא היחידה שחושבת שאפשר להשיג משהו אצל נתניהו על ידי התרפסות בפניו. כאילו אם ישארו נאמנים לכל גחמה של הממשלה הגרועה הזאת, בסוף יקבלו על זה פרס. ומה אמור להיות הפרס? שהממשלה הימנית הזאת תהפוך שמאלית רק כי הייתם ילדים טובים?

אם היה למפלגת העבודה לפחות קצת רצון חיים, היא היתה מנסה לבלום את הגל האנטי-דמוקרטי העכור בכנסת, שריח גזענות עז נודף ממנה. אלה סיבות מספיק טובות לעזוב ממשלה, וספק אם נתניהו היה מוותר על עלה התאנה שהעבודה מספקת לו, למשל בשביל חוק שנועד לאפשר, בדרכים נפתלות, איסור על ערבים לגור בישובים יהודיים. במקום זה ממשיכים הצדיקים המדברים גבוהה (בוז'י וברוורמן) יחד עם העסקנים המקצועיים (שמחון ופואד), לתמוך בממשלה הזאת ובכיסאו של אהוד ברק. ולא איכפת להם שביצים אנטי-דמוקרטיות סרוחות ניגרות מחליפותיהם, מעניבותיהם, מפרצופם. נדמה להם שאם ציקצקו קצת בלשונם הם יצאו ידי חובתם. לא משנה כמה פעמים תירק הממשלה בפרצופה של מפלגת העבודה, תרמוס את ערכיה ותבזה אותה בגלוי, היא תמשיך להעמיד פנים שיורד גשם. עלה התאנה רק ימשיך להתרפס בפני הערווה שאותה הוא מכסה, כאילו הוא זקוק לערווה יותר משהיא זקוקה לו.

אבל ערוות הממשלה הזאת גלויה מזמן, והעבודה כבר אינה אפילו עלה תאנה. היא חלק מן הבושה. אם היה לה כבוד עצמי מינימלי, היא היתה מתייצבת נגד ההשחתה של ערכיה ומשנתה, ומאיימת לעזוב, למשל אם לא ינקטו צעדים נגד רבנים המשרתים בתפקידים ממלכתיים אבל קוראים לאיסור השכרת דירות לערבים. או למשל אם כנגד יוזמתם של הפוטינים הקטנים לועדת חקירה של אירגוני שמאל. מאיימת, ואם צריך, מקיימת. אם לא משום היושר האידיאולוגי, אז אפילו משיקולים פרגמטיים של הצלת שאריות כוחה. כי מי בדיוק לדעת החברים הנכבדים יצביע בשביל עלובים כמותם אחרי שהתברר שהם מוכנים להכשיר כל שרץ בשביל להמשיך לאחוז בכיסאותיהם? מי בדיוק יאמין בהם אחרי שנכנעו קודם בפני הדיקטטור הקטן העומד בראש מפלגתם, אחר-כך בפני ליברמן וישי?

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 10.1.2011