גדי טאוב

פאינה קירשנבאום, אותו מגדלור של מופת פרלמנטרי, ודאי ליקקה השבוע את האצבעות. בצדק. היא הצליחה לעשות דבר יוצא דופן עבור ח"כית אלמונית: להיכנס לספרי ההיסטוריה. מדינת ישראל חסכה לעצמה עד השבוע את צורת המשטר שמקימה ועדות חקירה פוליטיות כדי לרדוף התארגנויות אופוזיציה. (למאמר המלא ב-NRG…)

 הרהורים על מוסיקה ישראלית צעירה

מאת: שרית שליי זונדינר

דור חדש, ילידי שנות השבעים והשמונים, מתחיל לתפוס את מקומו בעשייה התרבותית בארץ. דור זה מביא עימו רוחות חדשות, עקרונות חדשים וטכניקות חדשות לאמירה הייחודית לו. בחיבור זה אנסה לסקור את המאפיינים של האמירה המוסיקלית של הדור הזה.  רשימתי זו מבוססת בעיקר על חוויותיי האישיות: תהליכים שאני עברתי ועוברת כיוצרת צעירה והשפעות שעיצבו את ה"אני מאמין" האמנותי שלי. רשימה זו היא גם התבוננות פנימה, בעצמי ובחבריי, וגם ניסיון להסיק מסקנות כלליות יותר על עתידה של המוסיקה הישראלית.

כדאי להתחיל אולי, במקום החברתישל הדור הזה, דור הנינים של המייסדים, הדור שגדל על תקוות הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן. דור שבשבילו מדינה פלשתינית היא רק עניין של זמן ("שתיים הוא מספר המדינות שיום אחד יהיו כאן",הדג נחש, “מספרים”), אך גם שחווה את הפיגועים הקשים של אינתיפדת אל אקצא, את ההתנתקות וכשלונה – הוא דור אובד עצות לגבי עתידה הפוליטי של מדינת ישראל. זה שגדל יחד עם העולים האחרונים מרוסיה ואתיופיה – ועבורו "רב תרבותיות" ו"פלורליזם",לפחות בגירסאות הרשמיות שלהן, כבר בבחינת עובדה מוגמרת. זה דור שהוריו וסביו המירו את שפתם ותרבותם כדי להיטמע וכדי לרכוש תחושת בית. הדור הזה גדל בבית ורוצה לצאת; הוא מדבר עברית מתובלת בהרבה אנגלית, במילים קצרות, קטועות וחתוכות במתכוון, ואין לו זמן להאריך בתיאורים והדגמות.

זה דור, שבניגוד גמור לאלה הקודמים לו, הפסיק לעניין אותו מה זה "ישראלי"; בעוד שדור המייסדים עמל רבות כדי ליצור תרבות קאנונית והדורות הבאים מרדו והעשירו את ההגדרה הזו –  הדור הזה לא מנסה להגדיר, לשנות, להיאבק. הוא נולד לתוך ה"ישראלי" המוצק והיציב; נעמי שמר, אריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי ויוני רכטר, זוהר ארגוב, “רדיו בלה בלה", מאיר אריאל, במוסיקה הקלאסית מלחינים כמו יוסף טל, דן יוהס, מנחם צור, כמייצגי האוונגרד הא-טונלי, לעומת מלחינים כמו מיכאל וולפה שחרטו על דגלם שילוב של מנגינות טונליות עממיות כבסיס ליצירת מוסיקה רגשית-מקומית,  הם כולם – על הגיוון והסתירות שביניהם – בית. ועכשיו, הוא פשוט רוצה לצאת, הלאה למסע – ברלין, ניו יורק, כל מה שחדש, לא מוכר, מאומץ בשתי ידיים.

אך עם זאת, לא מדובר בדור ניהיליסטי לא מחוייב למקום ממנו הוא בא, כמו שהרבה פעמים מנסים לצייר. זה דור שהקשר שלו למקום ולתרבות הוא לא קשר של בנייה או הרס, של יצירת תזה ואז אנטי-תזה כמרד, אלא קשר יותר נינוח מחד וגם מורכב מאידך. המוסיקאים הצעירים של הדור הזה מחפשים ביטוי אישי, מזוקק מכל הגדרה סגנונית כללית. הם לא צריכים להילחם כדי לקבל מקום והכרה, כי הם גדלו עם המקום וההכרה – אך הם מנסים ליצור חדש מתוך הקיים, שעד עכשיו נמצא רק בקצוות מנוגדים מקוטלגים היטב: המזרחי והמערבי, המוסיקה ה"קלה" והמוסיקה ה"קלאסית הרצינית", הטונלי ה"ריגשי" וה"פופולרי" מול הא-טונלי ה"קשה" וה"מנוכר”. הדור הזה מנסה ליצור מתוך כל השברים והמאבקים שהותירו לו הדורות לפניו, יצירה שלמה ועשירה שמכילה בתוכה באופן דיאלקטי את הניגודים והסתירות. זה סוג של צורך קיומי, שהרי אם כל הניגודים התרבותיים הללו לא יכולים להתיישב יחד אזי "הבית" שהדור הזה גדל בתוכו, הוא כלל איננו בית. הוא מה שמקטרגי התרבות הישראלית כל כך אוהבים לטעון – שתרבות הישראלית שלמה ואמיתית איננה יכולה להתקיים כי היא מקוטבת מידיי, מגוונת מידיי, מעין סלט אקראי של היתקלויות היסטוריות-תרבותיות, ואינננה מתחברת לכדי הוויה שלמה.

הדור הזה יוצר, כמעט שלא במודע, בוודאי שבלי הכרזות ומניפסטים, תרבות ישראלית היונקת מכל מקורותיה ומנסה לזקק אותה, להבעה ריגשית שלמה. היוצרים המעניינים שפועלים היום כמו שלומי שבן, רונה קינן (במיוחד "שירים ליואל"), תזמורת המהפכה (במספר פרוייקטים מרתקים, ביניהם סרטי אנימציה ומוסיקה עם סטודנטים מ”בצלאל”), מלחינים צעירים רבים שפוקדים את האקדמיות למוסיקה וגדלו גם על מוסיקה קלה וג'אז – מביאים איתם סקרנות וצימאון ללמוד ולשלב דברים חדשים, ובעיקר – צורך רגשי ליצור דבר מה חדש – שיהווה בבוא היום בית ששוכנת בו סינטזה אורגנית, ולא רק קצוות מנוגדים הנאבקים זה בזה ללא הרף.

אני לא בקיא בנבכי תיק קצב, ואני לא יודע לחרוץ דין לפי העיתונים. אם נטייות לב נחשבות, אז אני נוטה לחשוב שהאיש באמת אשם במה שהורשע בו. ואם כך טוב שהורשע. אבל כדאי לזכור גם עוד דבר באותה הזדמנות. שזירה ציבורית מתוקנת לא מאפשרת לינץ', ושהדרישה ללינץ' בכיכר העיר לא מקדמת את הצדק, את הכבוד למערכת הצדק, או את הגנתן של נשים מפני בעלי שררה. פעם היה דבר כזה, סוביודיצה. איסור על פרסום דברים שעשויים להטות משפט. הסוביודיצה עף מהחלון מזמן. ראינו את זה בהרבה משפטים בשנים האחרונות. העיתונות והכיכרות מרשיעים לפני משפט. כתבתי על הדברים האלה אפרופו משפט קצב אחרי שהלכתי להפגנה נגד עיסקת הטיעון שאותה עזבתי בתחושת דיכדוך. אולי יש עניין לפרסם את הדברים שוב. הנה.

הלכתי להפגין במוצאי-שבת נגד עסקת הטיעון המכוערת עם נשיא המדינה. הלכתי להפגין נגד הצחוק שהעסקה הזאת עושה גם משלטון החוק וגם ממושג האונס. אבל התברר שחלק ניכר מהמפגינים ומהדוברים לא הפגינו נגד אותם דברים. לא רק מזוז, גם חלק ניכר ממארגני ההפגנה ומשתתפיה, כך התרשמתי, לא מבינים מה זה חוק וגם לא מה זה אונס. מחזיקי השלטים "קצב אנס" לא יותר טובים ממזוז. הם גלגול אחר של אותה בעיה. (לרשימה המלאה באתר NRG…)

תוכלו אולי לקרוא את מאמרו (המשעשע, יש להוסיף) של ידידנו, אלכס יעקובסון, כנגד הטענות שהדמוקרטיה הישראלית אוטוטו נגמרת. המאמר נקרא "הידיעות על מותה של הדמוקרטיה הישראלית מוקדמות מידי", והוא התפרסם ב"המרחב הציבורי". להנאתכם.

עד לא מזמן קראו לממשלה הזאת ממשלה של כיבוי שריפות. עכשיו גם זה נעשה קשה. בלי ספק, זאת הגרועה בממשלות שהיו לישראל. ראש הממשלה עושה רק מה שמכריחים אותו. זה יכול להיות אלי ישי שמכריח, או ליברמן, או אובמה. בכל המקרים הוא יודע רק להגיב, לא ליזום. אבל מה שמדכא עוד יותר הוא שלא ברור מאיפה תבוא האלטרנטיבה. אפילו יהיו בחירות עכשיו, מה יצא לנו מזה?

הנה רשימת מצאי קצרה. מימין לליכוד ישנן מפלגות דתיות קיצוניות שהן גם סקטוריאליות וגם פונדמנטליסטיות. ש"ס של אלי ישי היא מפלגה חרדית, צרת אופק ומריחה מגזענות, שמוכנה לחטוף מהלחם של היום לעצמה בלי לחשוב שני צעדים קדימה על הלחם של מחר, אפילו על לחמם של החרדים. שאריות המפד"ל לא נראות הרבה יותר טוב: פונדמנטליזם טריטוריאלי שכבר ברור לכולם שפירושו סיפוח מיליוני פלסטינים.

יריבן הגדול לכאורה של המפלגות הדתיות, אביגדור ליברמן, איש שחושב שאת מדיניות החוץ של ישראל מותר למכור בשביל שיקולי בחירות פנימיים – להראות לבוחרים ממוצא רוסי איזה גבר הוא על ערבים – יושב עם החרדים בניחותא. הוא מסתפק בלעשות קולות חלושים של נישואין אזרחיים מידי פעם.

משמאל התמונה לא יותר מעודדת. מר"צ המכווצת לא זוכרת דבר, ולא לומדת דבר. היא עדיין חושבת שאנחנו באוסלו. היא הפכה לגוף בלתי פוליטי, והמגמה הזאת הולכת להיות הדגל מיד אחרי שזהבה גלאון תקבל את רשות המפלגה. אז נתקשה, גם בזכוכית מגדלת, להבדיל בין מר"צ לחד"ש, ובין גלאון לדב חנין. כי מר"צ כבר מזמן לא רוצה להשפיע. היא רוצה לצקצק בלשונה ולהרגיש צודקת.

וישנה מפלגת העבודה כמובן. השמאל המדומה. היא מחממת את הכיסאות יחד עם ישי וליברמן, ולא נראה שזה מטריד אותה. כל הקווים האדומים שהיו אמורים לגרום לה לפרוש ממשלת ימין קיצונית כזאת נחצו מזמן, והיא ממשיכה להתנהג כמו פרקליט שמקבל משכורת מנתניהו, לא כמו אלטרנטיבה לשלטונו. היא מניחה לחוקים לאומניים לעבור ולרבנים גזענים להישאר במשרותיהם, והיא לא מקדמת שום תהליך מדיני. מה נשאר מהגופה הפוליטית הזאת? הגיע הזמן שתחליף את שמה למפלגת-כיסאו-של-ברק, כי אף אחד כבר לא חושב שיש לשלד הבורסאי הזה איזושהי משמעות אחרת.

מה שחמור במיוחד בזה הוא שברק הצליח ליצור וואקום בצד שמאל, ולתקוע את העבודה, כמו ספינה בחול, אצל גוש הימין. מאחר שהיא כבר לא שמאל, כל מה שיש משמאל לקדימה הוא מפלגות שמחוץ למחנה הציוני, כלומר קדימה לא תצליח למצב את עצמה במרכז בגלל הכיסא של ברק. נזקו של ברק מרחיק, אם כן, הרבה מעבר לקבורת מפלגתו של דוד בן-גוריון, והחבורה העלובה שמאחוריו שותפה לקרדיט.

גופת מפלגת העבודה תוקעת גם את קדימה. וקדימה, המפלגה הכי גדולה בכנסת, מתנהגת בצורה כל כך ממלכתית שנדמה לפעמים שהיא לא שמה לב שאין לה ממלכה. שהיא אופוזיציה. זה לא מפתה להצביע מראש למה שיהיה אופוזיציה, בטח לא כשהיא לא אופוזיציונית. וגם קדימה איבדה את האידיאולוגיה שלה, שהיתה פעם חתירה לחלוקה גם בלי הסכם. קדימה נשמעת עכשיו כמו הסכם ז'נבה.

בקיצור, לא רק נתניהו מתנהל בברירות מחדל. גם אנחנו נשארנו רק עם כאלה.

המאמר פורסם  בידיעות אחרונות, ב 26.12.2010

בניגוד למה שרבים סבורים, אין נורמה אוניוורסלית המחייבת הפרדה בין מוסדות הדת למוסדות המדינה, אולם יש נימוק מצוין לתביעה זו דווקא בישראל: האופי של הממסד הדתי בארץ. לא כל הממסד הזה תומך במכתב הרבנים, אך ברור כי רבים תומכים בו. הפרדה מוסדית בין הדת למדינה אינה אפשרות פוליטית ריאלית בארץ. אולם ההתחברות למוסדות השלטון אינה רק פריווילגיה – יש לה גם מחיר. מי שמקבל סמכויות מהמדינה גם מכפיף את עצמו למנגנון המבקר את המעשים של אנשי השלטון. למנגנון הזה במדינת ישראל יש לא מעט כוח, והוא כבר סילק נושאי משרות שלטוניות מתפקידיהם. החותמים סומכים מן הסתם על כך שלא יעמידו לדין פלילי עשרות רבנים על התבטאות, חמורה ככל שתהיה. אולם יש לדרוש בתוקף את סילוקם מתפקידיהם הרשמיים. (למאמר המלא בהארץ…)

גילוי הדעת של רבנים רבים כל-כך שפסקו שמכירת והשכרת דירות למי שאינם יהודים אסורה באיסור הלכתי עורר גל של מחאות. הרבנים הללו, החיים במדינה דמוקרטית ומקבלים ממוסדותיה את משכורתם, אינם מבינים מהי דמוקרטיה. רבים מהם רואים בה רק מין סידור פורמלי.

טוב שהיו מי שהזכירו להם שגם על פי המסורת היהודית, לא רק על פי רוח הדמוקרטיה, מה שהם מכנים "גילוי דעת" הוא בעצם הסתר שכינה. כל עולמם המוסרי של נביאי ישראל, וכל מצוותיה ההומאניות של הדת היהודית אינם אומרים הרבה, כנראה, לאנשים האלה.

אבל גילוי הדעת חשף לא רק את ריחוקים מעולם הדמוקרטיה ומן ההומניזם היהודי. הוא חשף גם את ערוות ריחוקם מן הציונות עצמה. לגבי חלקם אין בזה הפתעה. בעלי הרקע החרדי בינהם אינם רואים את עצמם כציונים. אבל רבים מהם, וודאי אלה המכונים "דתיים לאומיים" דווקא כן רואים את עצמם כציונים.

ספק רב אם אפשר להרחיב את הגדרת הציונות כדי שתכיל אותם. הציונות שלהם אינה אלא גאולת אדמה, ולפי שיטתם פירושה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולעם ישראל בלבד.

התנועה הציונית הכירה בעובדה שלא רק יהודים יש בארץ ישראל, ושאלת מעמדם העסיקה הוגים ציונים רבים עוד מראשית הדרך. הרצל התלבט בה, ולמעשה עיצב את עלילתו הפוליטית של הרומן "אלטנוילנד" סביב מאבק בדיוק כנגד רבנים מסוג זה. ב"אלטנוילנד" מסופר על מערכת בחירות שבה התחרתה מפלגתו הגזענית של הרב גייער, שדרשה את ביטול זכויותיהם של הערבים. גייער בגרמנית הוא שמו של עוף אוכל נבלות. כלומר המחבר לא הסתיר את סלידתו מעמדות כאלה. לכן הדרך להגשמת הציונות עוברת ברומן דרך הפסד של מפלגה זו בבחירות. מעמדם של הערבים במדינה היהודית, הדגיש הרצל, צריך להיות מעמד של שוויון אזרחי מלא.

כך גם קבעה מגילת העצמאות שבה הוצהר כי מדינת ישראל "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

הנהגת התנועה הציונית הכירה כבר בקיץ 1937, עם פרסום מסקנות ועדת פיל, בצורך לחלק את הארץ. כי אדמה היא אמצעי ולא מטרה. מטרתה של התנועה היתה ביסוס זכותם של היהודים לקבוע את גורלם בעצמם. לא גאולת אדמה, אלא עצמאות פוליטית היתה העיקר.

לא כך בציונות הדתית, לפחות כפי שהתפתחה מאז מלחמת ששת הימים. מניספסט גוש אמונים מצהיר על ה"חובה כלפי ארץ ישראל" לא כלפי מדינת ישראל. ואכן כאן נעוץ ההבדל. בעיני הרבנים הללו עוד פיסת נדל"ן יהודי היא יותר ציונות, ופחות פיסת נדל"ן יהודית היא פחות ציונות. אבל סופה של השקפה זו יהיה אובדן הציונות של הרצל. בדרך הזו נאבד קודם את ערכינו הדמוקרטיים ואחר-כך את עצמאותנו הלאומית. שכן תאבי הנדל"ן ביו"ש גוררים אותנו לאובדן הרוב היהודי. במלים אחרות, אלה החותרים תחת הדמוקרטיה חותרים גם תחת הלאומיות. הנדל"ן שהם מייעדים ליהודים בתוך הקו הירוק ממשיך בנדל"ן שהם דורשים ליהודים בגדה המערבית, בלב אוכלוסיה ערבית. ואם נלך בדרכם נמצא את עצמנו במדינה שהיא גם גזענית, וגם דו-לאומית. לזה יהיה קשה לקרוא ציונות.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 12.12.2010

"כדאי רק להבין את הקשר בין [שיבת פליטים] לבין ההתנחלות והבנייה ביהודה ושומרון. ההתנחלות הזו ומרקם היחסים בינה לבין הפלסטינים פוגעים ביכולתה של ישראל להגן על האינטרס החיוני: למנוע הרחבה נוספת של השיבה הפלסטינית לתחומי ישראל. יתר על כן, ככל שיתרחבו ויעמיקו הבנייה וההתנחלות ביהודה ושומרון, וככל שיעלה בידינו לתפוס שטחים נוספים, כך נשלם מחיר כבד יותר, בהחזרת מספר גדול יותר של פליטים לתחומי ישראל, כאשר רבים מהם מתנגדים לאופיה הציוני וחונכו על ברכי הרעיון שישראל איננה מדינה לגיטימית." (דניאל פרידמן, יש מדינות זיגזג, ידיעות אחרונות, 3.12.2010)

טוב עושים הפרופסורים קרלו שטרנגר ומנחם לורברבוים כאשר תוקפים במאמר דיעה שהתפרסם ב'הארץ' לפני כשבועיים (19.11.2010 – 'ציונות ללא רומנטיקה אתנית') את הדיכוטומיה הכוזבת בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. אך לרוע המזל הם מיד בונים במקומה דיכוטומיה אחרת ולא פחות בעייתית – הדיכוטומיה שבין 'מסורת הנאורות' ל'מסורת הרומנטיקה' בפוליטיקה.

קו הטיעון של המחברים הוא בערך לדלקמן. בפוליטיקה האירופאית קיימות שתי מסורות. אחת היא המסורת הרומנטית, אשר 'שמה דגש על הקשר בין יישות המכונה "האומה" לבין האדמה'. השנייה היא מסורת הנאורות, 'ששמה דגש על זכויות אדם אוניברסליות'. הפוליטיקה של הלאומיות הרומנטית שלטה באירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והובילה לתוצאות הרסניות. כתוצאה מהניסיון המר הגיעה אירופה למסקנה כי הדרך היחידה היא 'לראות במדינה יישות משפטית שמעניקה לכל אזרחיה את אותן זכויות, ללא קשר למוצאם האתני'. כאשר הכירו האומות המאוחדות במדינה יהודית, הם עשו זאת על בסיס התפיסה הזאת ו'לא על סמך היסטוריה קדומה'. אך ה'ימין הישראלי' נוטה יותר ויותר לאמץ את התפיסה הרומנטית האנכרוניסטית ובכך מאיים להפוך את ישראל עצמה לאנכרוניזם. (לפוסט המלא בבלוג של פדוקסיק…)

תנועת "הכל חינוך" קמה כדי לנסות ולשנות את סדר העדיפויות הלאומי שלנו, שמזניח את אחד המשאבים החשובים ביותר בעולם המודרני, החינוך. הנתונים אכן מדאיגים מאד: ישראל מדורגת אחרונה בין מדינות ה OECD ברמת הידע של התלמידים, וראשונה בגודל הפערים בין העשירון התחתון לעליון. שכר המורים נמוך משמעותית ביחס לנהוג ב OECD, וכך גם ההשקעה פר תלמיד. לא כל דבר שהתקשורת קוראת לו "סכנה אסטרטגית" הוא אכן כזה. אבל הזנחת החינוך היא בפירוש כן.

ההצעות של דב לאוטמן והרב שי פירון, העומדים בראש התנועה, הן מבורכות, ולא פחות חשוב, מעשיות. בתנאי שיזכרו שלא לגמרי נכון לומר ש"הכל חינוך". כפי שהעירה שרת החינוך לשעבר, פרופ' יולי תמיר, בכנס על חינוך לערכים במכללת אחווה, הפערים בחינוך לא מנותקים מהפערים הכלכליים העצומים שישראל יוצרת. מי שמצפה שמערכת החינוך לבדה תתקן את כל מה שהמדיניות הכלכלית מקלקלת טועה ומטעה.

הקשר בין הפערים בחינוך לפערים הכלכליים הוא ישיר. לעשירים יש חינוך אחר לגמרי מזה שיש לעניים. והחטא הקדמון הוא בשיטת מימון החינוך שהנהגנו כאן. לכאורה המדינה מבטיחה חינוך שווה והזדמנות שווה. לכאורה היא גם עומדת בדיבורה: משרד החינוך משקיע פחות או יותר את אותו סכום בכל תלמיד. אבל השיטה הישראלית מאפשרת לרשויות המקומיות חופש פעולה עצום. החופש הזה מתקיים, אמרה פרופ' תמיר, תחת רטוריקה פסאודו-דמוקרטית: הפקדת אחריות בידי רשויות מקומיות מקרבת בין מקבלי ההחלטות לאזרח, מגבירה את יכולת ההשפעה של כולנו על מדיניות החינוך. אבל בפועל היא מקצינה את אי-השוויון.

על פי נתונים שמציגים מומי דהן ואבי בן-בסט בספרם "הכלכלה הפוליטית של הרשויות המקומיות" נחשפת תמונה מבהילה של תוצאות המדיניות ה"דמוקרטית" הזאת: ברשויות המקומיות החלשות ההשקעה בחינוך לתלמיד לשנה היא קצת מתחת ל 4000 ש"ח – פחות או יותר מה שמקצה משרד החינוך. ברשויות החזקות, לעומת זאת, ההשקעה בתלמיד היא יותר מפי 2.5 (!), מעל 10,000 ש"ח לתלמיד.

למה? מפני שהארנונה שיכולה עריית תל-אביב לגבות גדולה לאין שיעור מזו שיכולה עריית סחנין או אופקים לגבות. כלומר, במקום לממן חינוך שווה מקופת המדינה, ישראל בעצם מטילה את הוצאות החינוך של העניים על העניים, ושל העשירים על העשירים. כדאי שנודה באמת: הפערים הכלכליים אצלנו הם ברמה מסוכנת חברתית, והשיטה הזאת רק מגבירה אותם. זה מעגל קסמים: אדם שמצבו הכלכלי משתפר באופקים ימהר לעזוב אם במקום אחר יוכלו ילדיו לקבל חינוך טוב לאין שיעור.

כל מי שרוצה לתקן משהו בנושא הפערים האלה יצטרך להתחיל מדבר פשוט: מיסוי יותר פרוגרסיבי, שפירושו בין השאר העברה של כספי מס מהרשויות המקומיות לקופת המדינה, והגדלה של תקציב משרד החינוך על חשבון קופות הארנונה. זה לא משנה איך קוראים לכסף – ארנונה, מע"מ, ביטוח לאומי או מס הכנסה – חלק גדול יותר ממנו צריך להגיע לקופת משרד החינוך.

וזה אפשרי. כי הנה לכם מקרה שאפילו פוליטיקה שמתנהלת על סמך שיקולים קצרי טווח יכולה לעשות טוב לטווח ארוך: ההשקעה בחינוך היא גם פופולרית. ההורים יודעים את מה שהמדינה מסרבת ללמוד – שבעולם המודרני ההשכלה היא פקטור מרכזי להצלחה בחיים. לא הכל חינוך, אבל הרבה מאד זה חינוך.

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות ב-30.11.2010