גדי טאוב

כתבתי דברים כאלה בקיצור מסויים בכמה מאמרים בידיעות, שהתפרסמו גם כאן, אבל במאמר הזה שהתפרסם במגזין האמריקאי The New Republic ניסיתי לתאר איך יראה מהלך חד-צדדי בגדה, והוא בכלל לא צריך להיות דומה למקרה עזה. הוא צריך להתחיל בפינוי-פיצוי, להמשיך אל ביטול צווי הזיקה, ולהסתיים בלי פינוי כפוי של המתנחלים שביקשו להישאר. אבל אלוהים כידוע הוא בפרטים, והפרטים בגרסה המלאה של המאמר.

פרופ' חנן חבר במאמרו "חוק להסרת מסיכות" ("הארץ", 12.11) כותב, כי "ברור לכל שהיותה של המדינה יהודית מביס דרך קבע את היותה דמוקרטית", והוא למעשה מתנגד למדינה יהודית. לסתירת דבריו אפשר להביא כדוגמה מדינות אחרות. לטוויה, למשל, היא מדינה לאומית של העם הלטווי. זאת מדינה לטווית ודמוקרטית, אף על פי שהיא מתלבטת בבעיות של אינטגרציה של המיעוט הלאומי הרוסי. הלטווים הם 59.4% מהאוכלוסייה במדינה, המונה 2.23 מיליונים (היהודים בישראל הם כ-80% מהאוכלוסייה), הרוסים שם הם 27.5% (מהם רק 56% אזרחי לטוויה). (למאמר המלא באתר הארץ…)

כמו תמיד לפני רגעים היסטוריים, נבנות בריתות מעוותות כמו הברית שנרקמת בין הימין הדו-לאומי והשמאל הפוסט-ציוני. חברי הכנסת דב חנין מחד"ש וחנין זועבי מבל"ד מצד אחד, רובי ריבלין מהליכוד ומשה ארנס (ליכודניק לשעבר) מצד שני. כאילו ימין ושמאל, יעני שני צדי המתרס. בעצם, שניהם באותה גיגית ואולי באותה רשימה לכנסת הבאה. שמות אפשריים: מפלגת ארץ התנ"ך והקוראן, או מפלגת מוות לציונות. המצע יקרא לסיפוח ארץ ישראל המנדטורית לישות מדינית אחת, שבה לכל האזרחים הזכות לבחור ולהיבחר. […] מול החיבור הפוליטי המוזר הזה, שגורם להיסטוריה להתפקע מצחוק, חובה שתתייצב הברית הציונית. זו שמבינה שהתשובה ההולמת היא חלוקת הארץ. (למאמר המלא בהארץ…)

ביום א' הקרוב, כנס בעירוני ד'. 8 בערב. הנה הפרטים, למי שרוצה לעשות משהו, לא רק להאנח שאף אחד לא עושה.

את ההבחנה הזאת כבר היזכרתי כמה פעמים. אבל כאן יש מבוא מסודר לרעיון הזה, שנועד במקור לקהל גרמני בעיתון Die Zeit. עיקרו של דבר: המוקד של הציונות ההרצליאנית הוא מושג רעיון החירות שמוצא את ביטויו במדינה ריבונית. הציונות של המתנחלים יסודה בגאולת אדמה, ואילו עצמאות מדינית היא רק האמצעי. לא רעיון חדש, כמובן. גירסה באנגלית של המאמר הזה אפשר למצוא כאן באתר.

ב YouTube אפשר לצפות בהרצאתו של אהוד יערי על שינוי דוקטרינת הלחימה הערבית. התפישה של ימי נאצר ואסד האב היתה שצריך להגיע להכרעה במלחמה גדולה, לאחר שארצות ערב יצברו כוח צבאי מספיק לכך. הדוקטרינה היום, המכונה "מוקוומה" מניחה שלא תהיה הכרעה בקרב גדול, ושכיבוש שטח אינו העניין. המטרה היא להביא להתפוררותה של ישראל. בין השאר לכן, אומר יערי, הפלסטינים מתנגדים לחלוקת הארץ. מרתק. ואם עניין אותכם, הנה החלק השני של אותה הרצאה שכולל גם את השקפתו על איזה הסדר אפשר לעשות עם הפלסטינים למרות הכל.

אני מניחה כי בהתבטאויותיו המתוקשרות של רב העיר צפת, האוסר להשכיר דירות לערבים, יש גם משום עבירה על החוק. למרות זאת, חשוב מאוד שלא נראה בעניין המשפטי חזות הכל. גם אם הרב יועמד לדין ואף יורשע, לא יהיה בכך מענה לבעיה המוסרית, החברתית והמדינית שמתפתחת לנגד עינינו. מה שקורה היום בצפת הוא קצה הקרחון של בעיה אסטרטגית של מדינת ישראל – הגידול היחסי המהיר של ערבים ויהודים דתיים או חרדים – והעובדה כי יש בארץ אזורים, כגון הגליל, שבהם המציאות הדמוגרפית כבר מעמתת בצורה חזיתית את שתי הקבוצות. (למאמר המלא בהארץ…)

עמוד חדש כאן בבלוג, ובינתיים יש בו רק הרצאה אחת, מכנס במכללת אחווה. הדיון היה על חינוך לערכים, והזדמן לי לדבר על עוד כמה דברים. למשל על אירגון אלכהולסטיים אנונימיים, וכן זה קשור. בעוד הרצאות מאותו הכנס (יולי תמיר, שלי יחימוביץ', נחמיה שטרסלר, ציפי לבני) אפשר לצפות כאן.

דו"ח הביטוח הלאומי אומר בעצם שישראל הופכת לשתי מדינות: אחת מעל הקו, ואחת מתחתיו. אלה עולמות שכבר לא מכירים אחד השני. ישראל של משכורת ההי-טק לא יודעת אפילו לדמיין את ישראל של משכורת המינימום.

הסוציולוג סודהיר ונקטש חקר את הכלכלה של שכונת עוני בשיקגו. ספרו Off the Books מתאר את העולם שמתחת לקו. זה עולם שכמעט כולו קומבינות וטלאים, שכלכלתו מתנהלת ברובה מתחת לשולחן. עולם מדהים, צבעוני, פרוע ומדכא עד עפר. בעולם הזה בעלי עסקים קטנים, שאינם יכולים להרשות לעצמם שירותי אבטחה, נותנים לחסרי-בית לישון בתוך העסק שלהם כדי שנוכחותם תרתיע גנבים, וחסרי הבית שמחים לישון על ריצפת החנות פשוט כדי שיהיה להם מחסה מן הקור. או שהם נותנים לקבצנים לחלק פליירים תמורת הפריבילגיה של שימוש בשירותים של החנות.

ספרית שחייבת למלווה בריבית משכירה לזונה שאין לה איפה לעבוד את החדר האחורי של המספרה, תמורת אחוזים מן הרווח. אם חד-הורית מבשלת בערבים ומוכרת ארוחות חמות במגרש חניה תמורת שני דולר. מן הסכום הזה היא מפרישה משהו לכנסיה שנותנת לה בלעדיות על החניה, או לחברי כנופיה שמרחיקים מהסביבה טבחיות מתחרות. מוסכניק חסר מוסך שמתקן מכוניות בחצרות נטושות, מקבל בתור תשלום מכשירי חשמל משומשים שאותם הוא מתקן ושוב מוכר. בתמורה להלשנות קטנות מואילה המשטרה שלא לסגור את המוסך המאולתר, ומאפשרת לבעליו למכור גם סחורה גנובה פה ושם.

זה עולם שכמעט דבר בו לא עובר דרך שלטונות המס או מערכת המשפט, שבו כדי להכריע במחלוקות משתמשים במכובדים מהשכונה או עבריינים מן הכנופיה ששולטת באיזור. עולם שבו אלימות ורעב אורבים תמיד מעבר לפינה.
בישראל יש שירותי רווחה יעילים יותר ונדיבים יותר מבארצות הברית. אבל הם מצטמקים בזמן שהעוני גדל. וטועה מי שחושב שהתיאורים של ונקטש הם קוריוזים מארץ רחוקה.

ישראלים רבים יותר ויותר, מהם אנשים שעובדים במשרה מלאה, שוקעים לעולם של קומבינות, בארטר פרימיטיבי ושוק אפור, פשוט מפני שאין להם ברירה. זה יכול להיות חוקי, אפור, או שחור. תלוי. זו יכולה להיות אם חד הורית שמנקה את בית השכנה הפנסיונרית בערבים תמורת זה שהשכנה תוציא את הבן שלה מהגן ותיתן לו ארוחה חמה, עד שאימו תשוב בערב מן העבודה. וזה יכול להיות שומר ברים שאין לו חשבון בנק ושעושה שליחויות קטנות בשביל עבריינים תמורת הנחה על פריטת הצ'קים של המשכורת שלו בשוק האפור.

כשלא רק מובטלים, אלא גם אנשים עובדים לא יכולים להתפרנס, נפרם האריג שמחזיק את החברה. בעולם שמתחת לקו רבים לא נהנים מיתרונות החברה ולכן אין להם מחוייבות כלפיה. בשביל חלקם הנורמטיבי הוא איום, ולא הגנה. עובד סוציאלי, שוטר, פקיד שומה, מורה, הם סכנה פוטנציאלית לקומבינות השבירות שמחזיקות אותם מעל המים. בעולם הזה יש גובי הלוואות אלימים במקום פקידי בנק, עבריינים במקום שוטרים, טובות מזדמנות במקום זכויות קבועות. שם למטה החוק לא מגן עליך, ואז אין לך אינטרס לשמור עליו. אם אין בנו חמלה כלפי האנשים האלה, לפחות שיהיה לנו שכל להבין שהתפוררות האריג החברתי תפגע בסופו של דבר בכולנו.

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות ב 15.11.2010

ביום שישי היה לי העונג להתארח בתוכנית של אמנון רובינשטיין ברדיו הבינתחומי. על ציונות, פוסט-ציונות, אלנבי, ועוד כל מיני. אפשר לשמוע את התכנית גם ברשת, באתר של הרדיו הבינתחומי.