גדי טאוב

גדעון לוי השיב לטענותיו של בן-דרור ימיני בהארץ. הנה קטע מדבריו:

זה היה על עוגת הפרג בבית הקפה שלי, עת נתקלו עיני בגיליון "מעריב". "ברון תעשיית השקרים" ניבט אלי מעמודו הראשון של העיתון ומעוד כפולת עמודים במוסף הפוליטי שלו. נניח לשקרים, עוד נגיע אליהם, אבל ברון ותעשיין? כמו ברון סמים או נשק? התשובה הכי מוחצת, אם בכלל צריך להשיב לדברי הבלע הללו, היא הראיון המלא ב"אינדיפנדנדט", עילת מאמר ההסתה השפל והמסוכן. (למאמר המלא באתר הארץ…)

ובן-דרור ימיני השיב למאמר של לוי במעריב. הנה קטע מדבריו:

כאשר סיפר לוי על ירי של חיילי צה"ל אל עבר מונית שבה היה, הוא הוסיף ש"זה מעשה של יום יום". הוא לא כתב שם שמדובר באירוע שהתרחש ב-2003, ושהוא טוען שזה קרה רק באותה שנה, כפי שהוא כתב בתגובה. עכשיו הוא משנה גרסה. בינתיים, עשרות או מאות אלפי בריטים קראו את טענתו של עיתונאי ישראלי: חיילי צה"ל יורים מדי יום ביומו אל ראשיהם של פלסטינים חפים מפשע, ככה סתם, בלי שום סיבה ובלי אזהרה. ביקורת או דמוניזציה? ונוסיף: מי כאן השקרן בינינו? (למאמר המלא באתר NRG…)

בעיתון הסטירי The Onion הופיעה בשבוע שעבר ידיעה: "העם האמריקאי שכר לוביסט חזק כדי לקדם את האינטרסים שלו". זה לעג מר על העובדה שתרבות הלוביסטים מעוותת את תפקידם של מוסדות מייצגים. כך גם בישראל, שבה ההון מוצא נתיבים רבים מידי אל השלטון.

הויכוח על תמלוגי הגז מביא את הדברים לקו פרשת מים, ומציב בחדות את השאלה בשירות מי פועל השלטון – בעלי ההון, או כלל האזרחים. מדובר הפעם במימדים עצומים. על פי המכון הגיאולוגי האמריקאי בתחומי השליטה של ישראל מצוי גז בשווי של כ-300 מיליארד דולר. זה סכום אגדי. כמעט פי 50 מתקציב החינוך. כמעט פי 30 מתקציב הביטחון. פי 300 (!) מתקציב משרד הרווחה. הסכום הזה הוא גדול כל כך, שאם נשתמש בו להכפיל את כל שירותי הרווחה של ישראל למשך עשור, הוא בקושי ירגיש שנגעו בו. הוא יכול לחולל מהפיכה בחינוך, מהפיכה בתשתיות, מהפיכה בשירותי הבריאות, מהפיכה בהשכלה הגבוהה, מהפיכה בדיור, מהפיכה במלחמה בפשע, וצמצום ניכר בפערים החברתיים. בעלי חברות האנרגיה ובעלי ההון שבראשן, לעומת זאת, חושבים שהוא צריך להגיע ברובו לידיהם.

טענתם של היזמים היא לגליסטית: הם השקיעו בחיפושים על סמך המצב החוקי שקבע שהמדינה תקבל רק 12.5% מן הגז ועוד כ 13% בדמות מס (החוק הוא מ 1952). עכשיו, אחרי שהסתכנו, וטרחו, והשקיעו, כשהם גילו סופסוף את האוצר, המדינה רוצה לשנות רטרואקטיבית את תנאי המשחק, ולהגדיל את חלקה ברווח.

אבל הטיעון הזה חלש. כפי שהעיר הכלכלן ד"ר מומי דהאן זה הרי טבען של החלטות ממשלה תמיד, וזה תפקידה: ממשלות קובעות את כללי המשחק בהתאם לנסיבות. הרי כל פעם שבנק ישראל משנה את הריבית במשק, הוא עושה דבר כזה בדיוק לכל מי שיש לו משכנתא: התשלומים על הלוואה שלקחנו בתנאים אחרים פתאום משתנים. גם זה "רטרואקטיבי" בדיוק באותו מובן. לא יתכן שהמשכנתא הפרטית שלי, תהווה איסור על בנק ישראל לשנות מדיניות. ואם המדינה עושה את זה לגבי משכנתאות של פרטים היא וודאי יכולה לעשות את זה כאשר מדובר בתגלית של אוצר טבע עצום השייך לכולנו, והיכול לשנות את כל מצבה הכלכלי של ישראל.

ועוד עניין יש כאן. עוד לפני התגלית עלו הצעות לתיקון החוק הישן מ 1952, שנותן לחברות האנרגיה אחוז גבוה לאין שיעור ברווחי הקידוחים מזה הנהוג בעולם. חברות האנרגיה הצליחו לבלום את השינוי. במדינה שמוכרת את נכסי הציבור לעשיריה – חופי ים, מחצבי ים המלח, בנקים ומה לא – הם ראו הזדמנות לנכס לעצמם גם את מרבצי הגז הטבעי, ופעלו להגן עליה. זכותה של הממשלה, חובתה למעשה, לא לאפשר להם.

שרי הממשלה וחברי הכנסת צריכים להחליט אם הם עובדים בשירות הלובי של בעלי ההון או בשירות הציבור שבחר בהם. לציבור אין לובי. אבל יש לו סנקציה. ואני מציע לכל אזרח לעקוב אחרי ההצבעות בעניין הזה, ולשנן טוב טוב את שמותיהם של אלה שמרימים יד בעד מסירת הנכס הלאומי הזה לעשירים. אני מציע לזכור את השמות האלה לפריימריז הבאים, לבחירות הבאות. כי פוליטיקאי שיתמוך בדבר השערורייתי הזה מאבד את זכותו לייצג אותנו.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב17.10.10

לעוד פרטים ואיך אפשר להצטרף למאבק ראו באתר Israel-Restart

יצא לי לשמוע את גדעון לוי לא פעם ולא פעמיים. הוא מתחבא בדרך כלל מאחורי המסיכה של "ביקורת בונה". כמה פעמים הוא אפילו אמר שהוא ציוני. כלומר מטרת הביקורת שלו היא לחשוף את פשעיה של ישראל כדי שיפסקו, כדי שישראל תהיה יותר מוסרית ויותר צודקת. לא השתכנעתי. לוי מנסה תמיד להציג את ישראל באור הגרוע ביותר האפשרי, ותורם תרומה משמעותית לדה-לגיטימציה של זכותם של היהודים להגדרה עצמית.

גם בתור עיתונאי לוי הוא לא בדיוק תחקירן החושף אמיתות נסתרות מן העין. כתבנו בשטחים, מתברר, לא דובר ערבית. תארו לכם כתב בוושינגטון שלא דובר אנגלית. לוי גם לא ממש בודק עובדות ומקורות. למעשה הוא מחפש אנשים שיספרו למתורגמן שלו את הדברים הקשים ביותר על ישראל, וכותב אותם כאמת. יכול להיות שחלקם אמת, אבל עיתונאי בודק. ולוי הוא לא עיתונאי, הוא תועמלן אנטי ישראלי שמוכר את מרכולתו בחו"ל וגם אצלנו לכל מי שמוכן להאמין לכל שקר על יהודים, מהפורטוקולים של זקני ציון, ועד הרעיון שישראל מבצעת ג'נוסייד מכוון בפלסטינים.

מעטים מידי העיתונאים שעושים את הדבר העיתונאי האלמנטרי לגבי דיווחיו של לוי: לבדוק מה אמת ומה לא אמת בדברים שלוי אומר עלינו. אז טוב שיש לנו את בן-דרור ימיני. הנה מתוך המדור שלו בשבת זו במעריב:

באחד משיאי הראיון [של לוי בעיתון האנגלי האינדפנדט], כדי להעצים את הדמוניזציה, מספר לוי שבמהלך ימי המלחמה בעזה, "בעמוד הקדמי בעיתון הפופולרי ביותר במדינה פורסמה תמונה של כלב – כלב ישראלי – שנהרג על ידי רקטת קסאם. באותו יום נהרגו עשרות פלסטינים, והם הופיעו בעמוד 16 בשתי שורות".

התפעמתי מהתיאור המדויק של לוי, ולכן אצתי רצתי לגיליונות "ידיעות" מאותם ימים. הפכתי וחיפשתי, ושום כלב לא מצאתי בשום עמוד ראשון באף אחד משלושת השבועות של המלחמה. כלום.  לעומת זאת, מצאתי בעמוד הראשון את נחום ברנע, לא בדיוק עיתונאי שולי, כותב ש"התמונות מעזה מדאיגות .. אין שום דבר מרנין, פטריוטי, בילד שנהרג מפגז או ממשפחה שנקברה תחת בית" (12.1.09). ומצאתי בעמוד הראשון מאמר של פרופ' זאב צחור, תחת הכותרת "כבודו של האויב" (1.1.09). מטעמי זהירות בדקתי גם ב"מעריב". מצאתי, בתום המלחמה, דיווח בעמוד הראשון על ראש ממשלה ישראלי שבכה, בעקבות הטרגדיה של ד"ר אבו אל-עייש, שבנותיו נהרגו. ובכל העיתונים מצאתי התלבטויות ומאמרים אינספור בזכות שמירה על חיי אדם וצלם אנוש. רק דבר אחד לא היה ולא נברא: הכלב של גדעון לוי. (למאמר המלא באתר NRG…)

[פרופ' שלמה] זנד התפרסם באחרונה בטענתו שהעם היהודי הומצא על ידי הציונות. גם במאמרו הוא מדבר על "קיומו המדומיין" של העם היהודי. שוב הוא מתעלם מהקונטקסט ההשוואתי, שהרי כל העמים והאומות מדומיינים בדרך זו או אחרת. לפני כמה מאות שנים לא היתה אומה גרמנית – היו פרוסים, בווארים ואחרים. גם הזהות הדומיננטית בצרפת היתה עד אמצע המאה ה-19 מקומית ואזורית, ולא צרפתית. כשאוחדה איטליה ב-1860 אמר ראש ממשלתה הראשון ש"אחרי שיצרנו את איטליה יש ליצור את העם האיטלקי". עמים אמריקאים, אוסטרלים או קנדים ודאי לא היו קיימים לפני מאתיים שנה. אומות מדומיינות אינן אומות דמיוניות. הן אומות ממשיות. (למאמר המלא באתר הארץ…)

בסוכות היתה בבת-ים ביאנלה בינלאומית לאדריכלות נוף עירוני. אני לא אדבר עליה כי אחותי היתה המנהלת שלה, ואני משוחד. אבל בגלל הקשר המשפחתי היתה לי הזדמנות להציץ מאחורי הקלעים למשהו אחר. לא באתי לכתוב, באתי לבקר את אחותי בעבודה, עד כמה שאפשר היה לדבר איתה בין הצירצורים של המירס והדיבורים בקשר. הצטרפתי אליה לסיבוב בערב יחד עם שני אנשים שהכרתי, עד אז, רק מהסיפורים שלה: ארז פודמסקי, סמנכ"ל תכנון וארגון בעיריית בת-ים, ויואב בן-יהודה לשעבר סמנכ"ל שפ"ע (שיפור פני העיר). ארז הוא איש החלומות ויואב איש הביצוע. הם גדלו בעיר. הם חברים מכיתה ז'. הם אוהבים את בת-ים, ויש להם חלק לא מבוטל בזה שהיא הפכה בתוך עשור משם תואר מעליב לעיר עם תנופה. ישבתי מאחור, ליד אחותי, בסיטרואן המצ'וקמקת של ארז. יואב ישב לידו.

בהדרגה קלטתי שהאנשים האלה מכירים את בת-ים באותו מובן שאני מכיר את הדירה שלי. כל סדק במדרכה, כל ברזייה בחוף, אישית. בדרך לאזור התעשייה – "תסתובב, תסתובב, אחי" – עושים יו-טרן. יואב קלט כיסא על המדרכה. הכיסא לא במקום. הוא חלק ממייצב אורבני בפינת בלפור יצחק שדה. עוצרים ליד בחור על טרקטורון פולריס. גדי, קוראים לו. יואב מוציא ראש מהחלון: "אח שלו, אחרי התחנת-אוטובוס, כיסא כחול. תחזיר אותו לפינת בלפור".

בפינת רחוב האורגים עומד מנקה עם אפוד זוהר בחושך. יואב יורד מהאוטו, מראה לו שנשאר לכלוך. ניגש לפח כחול גדול על גלגלים, דוחף אותו חזרה למקום, ליד הקיר. כבד. אמרו לו שרוקנו פה. אבל הפח מלא. עוד טלפון.

בפינה אחרת עובדת חבורת צעירים בסרבלים כתומים ("פרוייקט 72" קראו לזה, מפני שהיו לעשר קבוצות של אדריכלים צעירים 72 שעות לתכנן ולבנות פרויקטים ברחבי העיר). אלה עברו על הכללים. הקבוצה שלהם קיבלה קנס. הם בונים פינת ישיבה ברחוב. "יפה, יצא להם", אחותי מסכמת.

עוצרים לקנות פיצוחים, סיגריות, דיאט קולה. לא פשוט לסמנכ"ל בעירייה לשכנע בעלי פיצוציות שהם לא יכולים לעשות לו הנחה על פיצוחים. אפילו מאהבה. זה לא שהם מתכוונים לשחד, פודמסקי מסביר, זה שהם מדברים בת-ימית. הכנסת אורחים. קו דק יש פה בין לסרב ללהעליב. הרבה "אח שלי" והרבה צ'פחות.

ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד הופשטטר כתב פעם על השחיתות העירונית באמריקה שהיא תוצאה של התנגשות בין שפות. באמריקה שוויון בפני החוק זה ערך עליון. בעיני מהגרים איטלקים עניים נאמנות לחברים ולמשפחה זה ערך עליון, וגם הדרך היחידה לשרוד. רק בהדרגה, ההתאקלמות והרווחה היחסית מחליפים שפה של חבר-מביא-חבר בשפה של מינהל תקין.

משהו דומה כנראה עובר על בת-ים. אבל מה שהיה בולט בסיבוב בטרנטה אפופת עשן-הסיגריות של פודמסקי היה שמודרניזציה לא חייבת להיות מנוכרת. שיכולים לעשות אותה אנשים שאוהבים את העיר שלהם באופן אינטימי, שמכירים תושבים בשם פרטי, ומזהים שתילים חדשים באי-תנועה (לא חוכמה: הם עצמם יזמו את השתילים).

בעידן הזה שבו אנחנו כל כך אוהבים לספר לעצמנו כמה ישראל מגעילה, נעים לפגוש אנשים שאוהבים אותה, ככה, פשוט. וככה הם גם עובדים כדי לשפר אותה. בלי דאווין: סיטרואן מצ'וקמקת ושני סמנכ"לים שגדלו על המדרכות האלה, מסתובבים בעיר.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 3.10.2010

בעוד המשא ומתן עם הפלסטינים מתנודד על צירו האחד, מביע ראש הדסק המדיני של חמאס, חאלד משעל, את התנגדותו החריפה למשא ומתן עם ישראל. לטענתו של משעל, ישראל מבקשת לפעול נגד הפליטים הפלסטינים ונגד ערביי ישראל – כך דיווחה הבוקר (שבת) סוכנות הידיעות הפלסטינית מען. "דרישתה של ישראל הכובשת להכיר בהם כמדינה יהודית היא קנוניה נגד הפליטים והפלסטינים המתגוררים בשטחים שנפגשו בשנת 1948", אמר. (למאמר המלא ב NRG…)

לפחות בדבר אחד הוא צודק: הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית פירושה ויתור על חזרתם של צאצאי הפליטים. או במילים אחרות הפלסטינים מוכנים להכיר בזכות קיומה של ישראל, אבל לא כמדינת הלאום של העם היהודי, בדיוק מפני שהם מסרבים לוותר על מה שהם קוראים "זכות השיבה". אז תהיה ישראל, אבל יהיה בה רוב ערבי, כשם שיהיה רוב ערבי בפלסטין. אי ההכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא חלק מהסירוב לוותר על מה שאלכס יעקובסון קרא (וכבר צוטט כאן בעניין) "שתי מדינות לשני עמים בממוצע – אחת וחצי להם, וחצי לנו".

הפעם זה מכתב למערכת "הארץ". אני לא מרבה לכתוב מכתבים למערכת, אבל הנה בכל זאת, המכתב עם לינקים לרשימות שהוא מגיב להן:

בתגובה על "בילאדי היא ארצנו המשותפת" מאת אסעד גאנם ואילן סבן ("הארץ", 19.9)

המאמר של אסעד גאנם ואילן סבן, המגיבים על המאמר "בילאדי בילאדי" מאת פרופ' שלמה אבינרי ("הארץ", 8.9), הוא עוד דוגמה לאופן שבו הדה-לגיטימציה של זכותם של היהודים להגדרה עצמית – עמדה אנטי דמוקרטית מובהקת – מסתתרת מאחורי ערכי השוויון והדמוקרטיה עצמם.

בעיני הכותבים הרעיון של מדינה יהודית אינו אלא שאיפה ל"עליונות אתנית יהודית", שאיפה שהכותבים מייחסים לאבינרי. משמע, שאיפתם של כל העמים להגדרה עצמית היא דמוקרטית, ואילו אותה שאיפה אצל העם היהודי היא "אתנוקרטית". איטלקית ודמוקרטית, יוונית ודמוקרטית, פולנית ודמוקרטית זה בסדר, אבל יהודית פירושה לא דמוקרטית.

אלא שגם במדינות לאום אחרות יש מיעוטים. מועצת אירופה ניסחה ב-1995 כללים להגנה על זכויותיהם. בין הכללים האלה לא נזכר בשום מקום, שעל הרוב לבטל את זכותו להגדרה עצמית לטובת הגנה על אותה זכות אצל המיעוט.

איטליה לא נדרשת לבטל את הימנונה, שבמקור יש בו שמחת ניצחון על אוסטריה, מפני שיש בה מיעוט אוסטרי. יוון לא נדרשת להתנער מן הקשר בין לאומיותה לנצרות האורתודוקסית משום שיש בה גם בני דתות אחרות. פולין לא נדרשת לוותר על שפת המדינה, כי יש בה מיעוט גרמני.

זה לא הופך אותן ל"אתנוקרטיות", או בלתי דמוקרטיות. למעשה הדרך היחידה לבטל את אופיין הלאומי הוא על ידי ביטול הדמוקרטיה.

כך גם אצלנו: כל עוד בישראל יש רוב יהודי וזכות הצבעה כללית שפת המדינה הראשונה תהיה עברית, יום המנוחה יהיה שבת, וחגי ישראל – לוח השנה שלנו. ומי שתומך בעמדה זו ברצינות, כמו אבינרי, תומך גם בזכותם של הפסלטינים להגדרה עצמית. מפני, ולא למרות, שהוא ציוני.

ד"ר גדי טאוב
האוניברסיטה העברית

עכשיו כשגמרנו להכות על חטאינו, נחזור להכות על חטאיהם של הפוליטיקאים. זה כבר יותר מאווירה. זו עובדת חיים: הישראלים, סבורים שהפוליטיקה שלהם מושחתת עד היסוד. ואמנם יש בארץ שחיתות, וצריך להלחם בה. אבל ככלל לא נכון שישראל מושחתת במיוחד. על פי המדד של ארגון "שקיפות בינלאומית" ישראל מצויה במקום ה-32 מתוך 180 מדינות, כלומר בעשירון השני מלמעלה (מקום גבוה יותר פירושו פחות שחיתות). בעשירון שלנו מצויות ארצות הברית (מקום 19) צרפת (מקום 24) וספרד (33), למשל.

לפעמים שיפוט עצמי מחמיר הוא מידה טובה. אבל לא תמיד. מפני ששיפוט מחמיר מידי בתחום הזה, מוליד ציניות וייאוש מן הפוליטי. ההיסטריה הציבורית סביב השחיתות, כפי שטוען ספרו מאיר העיניים של פרופ' יוסי שיין, "שפת השחיתות" היא ביסודה תופעה אנטי-פוליטית. אם התחושה ש"כל הפוליטיקאים מושחתים" נעשית דומיננטית, האזרח מפנה עורף לפוליטי. ויעידו שיעורי ההצבעה הצונחים.

בדמוקרטיה לתופעה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת. כי הפוליטיקאים הם נציגיו של האזרח. רק אותם הוא בוחר, והם שצריכים להוציא את רצונו לפועל. כאשר מאבק ראוי וצודק בשחיתות הופך להיסטריה ציבורית, כאשר המונח "פוליטיקאי" הופך למילת גנאי, הכוח הפוליטי עובר בהדרגה מנציגי הציבור הנבחרים, לידיים אחרות. כלומר האזרחים מוציאים את הכוח מידי עצמם, ומרוקנים את הדמוקרטיה מתוכן.

במקרה שלנו כבר אפשר לראות את הנזק בעין. שאלות שהן ביסודן פוליטיות עוברות להכרעה בידי בתי משפט, וועדות חקירה, פקידים באוצר, אנשי הפרקליטות ושוטרים. אותו שיח היסטרי גם אוסר לבקר את הגורמים האלה: כל מי שמעיז למתוח ביקורת על התהליך הזה הוא "תומך במושחתים" ו"אוייב שלטון החוק".

אבל תהליך מעבר הכוח מן הנבחרים לפקידים אינו קידום של "שלטון החוק". במקור המונח "שלטון החוק" התכוון לרסן את כוחם של מי שהיו לפנים מעל החוק (המלך למשל). כנגד זה ביקשו חלוצי הדמוקרטיה להעמיד מה שהם קראו "שלטון של חוקים, לא של אנשים": מצב שבו החוק חל גם על המושלים, האוכפים והמחוקקים.

אבל תחת חסות ההיסטריה הציבורית קורה ההפך: אוכפי החוק מבקשים להעמיד את עצמם מעל הרשות המחוקקת, ומעל החוק. במצב הזה לא מפתיע שהפרקליטות מסרבת בתוקף – בשם שלטון החוק, כמובן – למינוי מבקר חיצוני. לא מפתיע שתורה משפטית בנוסח אהרון ברק – אין דין יש רק דיין, אפשר לקרוא לשיטה הזאת – קונה לה אחיזה. וגם לא מפתיע שהיועץ המשפטי לממשלה הופך לרשות-על שאין לה אח ורע בדמוקרטיות אחרות.

מצב שבו המשטרה והפרקליטות עומדות מעל החוק אינו נקרא "שלטון החוק", הוא נקרא "מדינת משטרה". אבל האמת היא שלא זאת הסכנה במקרה של ישראל. הפרקליטות לא עומדת להפוך לפוליט-בירו, ומשטרת ישראל לא תהפוך לשטאזי. גם בית המשפט העליון לא יהפוך לממשלה בפועל. הסכנה, היא למעשה הפוכה: אם מערכות האכיפה והמשפט יוסיפו לעבור על מידתם, סופם שיקימו נגדם קואליציה של כוחות שיקצצו את כנפיהם. ביזוי הפוליטי יוצר פוליטיקה יותר מושחתת, לא פחות מושחתת, והפוליטיקה הצינית והכוחנית שנוצרת יכולה לגלוש להתקפה ממשית, לא מדומה, על עצם סמכותם של מערכות אכיפת החוק. בקיצור, מי ששלטון החוק יקר לליבו כדאי שלא יישא את שמו לשווא. הדרך לתיקון היא בהבראת הפוליטי, לא בצמצומו וביזויו.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב-19.09.2010

נייר הלקמוס לכוונותיהם של הפלסטינים היא שאלת דרישת השיבה, שאותה הם מכנים "זכות השיבה". דרישת השיבה היא סירוב מהותי, ולא רק טקטי לכל הסכם, מפני שהיא נוגדת את עיקרון החלוקה עצמו. חלוקה עם זכות שיבה פירושה בעצם שהם מסכימים לשתי מדינות שבשתיהן יהיה רוב ערבי.  מכאן גם סירובם העקבי לומר שהם מסכימים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית. הם מכירים בזכות קיומה של ישראל, אבל בתנאי שישראל תוותר על הגדרתה כבית לאומי לעם היהודי.

יש מי שחושבים שהתעקשותה של ישראל בעניין הזה אינה מוצדקת. חלקם אנטי-ציונים, אבל גם בין הציונים יש מי שסבורים כך. האנטי-ציונים טוענים שהתנגדות להכרה בזכות הפליטים לשוב היא עדות לגזענותה של הישראל. עובדה, הם אומרים, לישראל יש חוק שבות, וזה מתיר רק את התאזרחותם של יהודים, והיא משלימה את החוק הזה בהתנגדות מפורשת לשיבה של פלסטינים. כלומר שיבה ליהודים בלבד. ההנחה היא ש"זכות" השיבה וחוק השבות דומים או מקבילים. אבל הדימיון הזה מתעתע. חוק השבות מאפשר התאזרחות במדינה. לעומת זאת הטוענים בשם "זכות" השיבה לא מדברים על שיבה למדינה הפלסטינית שתקום, אלא "לבתיהם" של הפליטים לשעבר (כלשון החלטת עצרת האו"ם 194). דרישת השיבה הפלסטינית דומה למעשה לא לחוק השבות, אלא ל"זכות" שלה טוענים המתנחלים, זכותם של יהודים לגור בכל חלקי ארץ ישראל, כולל שטחים שעתידים להיות מדינה פלסטינית.

חוק השבות הוא מוצדק כאשר מדובר בעם עם פזורה, כמו העם היהודי, וגם האיחוד האירופי שלכמה ממדינותיו יש חוקים מקבילים הכיר בחוקים דומים (למשל במקרה של פולניה, יוון, גרמניה, ופינלנד). כשתהיה לפלסטינים מדינה אף הם זכאים לחוק שבות, שיאפשר לפזורה הפלסטינית לשוב. אבל לשוב לא לשטחי מדינת ישראל, ול"לבתיהם" אלא למדינתם הלאומית. תהיה להם זכות התאזרחות במדינתם הלאומית כשם שליהודים יש זכות התאזרחות במדינתם הלאומית. לא תהיה לבני הפזורה הפלסטינית זכות התאזרחות בישראל, כשם שלנו לא תהיה זכות התאזרחות במדינת פלסטין.

אבל ישנם גם ציונים שמכירים בלגיטימיות של חוק השבות, ואף על פי כן חושבים שישראל יכולה להכיר בדרישת השיבה כזכות. וזאת בתנאי שהם יודיעו שלא תהיה שיבה המונית בפועל. זהו פילפול מסוכן. ראשית מפני שהחוק הבינלאומי לא מכיר ב"זכות" השיבה, והחלטת עצרת האו"ם 194, שגם הפלסטינים וגם היהודים דחו אותה בשעתה, אין לה מעמד של חוק. אבל מרגע שישראל תכיר בזכות הזאת היא תהפוך מחייבת מבחינת החוק הבינלאומי. ואז, כפי שהעירו פרופ' יפה זילברשץ וגב' נמרה גורן-אמיתי מחברות נייר העמדה של מרכז מציל"ה "שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל", לא בטוח שויתור על שיבה בפועל יהיה בעל תוקף (גילוי נאות: אני חבר פעיל במרכז מציל"ה). מאחר שהשיבה, אם תוכר כזכות, תהיה פרסונאלית, כל אחד ואחת ממיליוני צאצאי הפליטים הפלסטינים יוכל לתבוע מישראל לשוב לתחומה, והזכות שהוכרה תעמוד לו או לה, בלי שום קשר למספרים שיסוכמו בין ההנהגה הישראלית לזו הפלסטינית. התוצאה תהיה חוסר יכולת להיפרד לשתי מדינות.

מנקודת מבטה של ישראל זה יהיה אסון: סופה של הציונות. אבל זה יהיה גם סוף החלום הלאומי הפלסטיני. מלחמת אזרחים לנצח תגזול גם מהם, לא רק מאיתנו, את האפשרות להגדרה עצמית פוליטית.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 5.9.2010