גדי טאוב

"תוכניתו של שר החוץ אביגדור ליברמן לסייע לרצועת עזה להפוך ליישות עצמאית, נתקלה בחזית התנגדות פלסטינית מקיר לקיר. השלטון הפלסטיני הדו ראשי של פתח וחמאס שולל מכל וכל את ההצעה לגייס את האיחוד האירופי לבנות תחנת כוח לאספקת חשמל, תחנות להתפלת מי ים ומתקן לטיהור מי שפכים. זאת, כחלק מתוכנית כוללת שתנתק באופן מוחלט כל קשר לישראל, שמצדה תוותר על הפיקוח הימי של הסחורות הנכנסות לנמל עזה ותסגור לחלוטין את הגבול עם רצועת עזה." למאמר במלא ב ynet…

"והנה, רק דיבר [שר האוצר על כך שהתקציב ייטיב עם השכבות החלשות], וכבר נמצאו מקומות עבודה לעשרות מובטלים, ועוד בכנסת. הם יוכלו להחליף את עובדי הניקיון במשכן, שאותם מפטרים כי צריך לשלם להם שכר הגון כעובדי מדינה. המנקים החדשים יהיו עובדי קבלן. במקרה הטוב ירוויחו חצי ממה שמרוויחים המנקים כיום. ובזמן שהמחוקקים מרימים ידיים נגד העלאת שכר המינימום של המנקים החדשים, יטאטאו אלה את שאריות האוכל שהותירו הח"כים במזנון שלהם וישפשו את שאריות האוכל שהותירו באסלות שלהם."  למאמר המלא ב NRG…

הניסוח בכותרת כאן הוא שלי, לא שלהם, ואני משתמש בו כבר די הרבה זמן. אבל אין בזה הרבה חידוש, כמובן. כל הפנייה של המרכז להתנתקות מבוססת על ההכרה הזאת שהימין גורר אותנו לא לארץ ישראל השלמה, אלא לארץ פלסטין השלמה, שהיא דו-לאומית להלכה ותהיה מלחמת אזרחים מתמדת למעשה. כך או כך, סוף הציונות. אבל זה לפחות מרענן לראות שכמה דמויות בולטות במחנה הימין מסתכלות למציאות בעיניים. ארנס אומר בכתבה שהוא לא מפחד מההגדרה דו-לאומי, מפני שאנחנו כבר דו-לאומיים. אורי אליצור אומר שכל תוכניות הימין שאינן כוללות מתן אזרחות מלא לפלסטינים בשטחים אינן אלא מלים מכובסות לאפרטהייד, ואמילי עמרוסי מסכימה שאי-אפשר להחזיק באופן קבוע עם שלם ללא זכות הצבעה.

רק חנן פורת, שסופח על ידי הכתבה למחנה הזה לא באמת שייך לו. הוא בעצם מחזיק בעמדתו מהתקופה שבה ניסח את המניפסט של גוש אמונים. כותרות המשנה מבטיחות הרבה, אבל חזון הדו-לאומיות של פורת נוקשה וקיצוני כשהיה: הוא כולל גירוש, הוא כולל מעמד קבוע של תושבות נטולת זכויות, והוא מוכן לאזרח פלסטינים מסויימים, אם הם יוכחו כציונים נלהבים. זה לא בדיוק מה שאומרים משה ארנס, רובי ריבלין, אורי אליצור, ואמילי עמרוסי. הרב חנן פורת לא התקדם מילימטר מאז שעמד בראש תור מתיישבים בדרך לגוש עציון בסתיו 1967.

חזון הדו-לאומיות של השמאל הקיצוני (דמוקרטיה דו-לאומית נייטרלית בין לאומיה, כולל עזה) וחזון הדו-לאומיות של הימין (מדינה יהודית ודמוקרטית עם מיעוט ערבי ענק, ובלי עזה) הם כמובן שונים. אבל בפועל ספק אם יהיה איזה הבדל. בחזון הימין קשה לראות איך עזה תישאר בחוץ לאורך זמן, או איך ישמר הרוב היהודי לאורך זמן גם בלעדיה, ובחזון השמאל שכולל רוב ערבי מיד (לרבות באמצעות שיבת פליטים) קשה לראות איך תישמר הדמוקרטיה. פירוש הדבר, כמובן, שמדובר, כך או כך, במרשם הכי פחות מוצלח מבחינתנו: זה יהיה סוף הציונות בלי להיות סוף הסכסוך.
לכתבה המלאה של נועם שיזף במוסף הארץ…

אלה תוצאות של סקר שערך ד"ר נביל קוקלי במרכז הפלסטיני לדעת קהל. ולמען הדיוק 81.8 אחוז מן הפלסטינים מתנגדים לויתור על זכות השיבה גם אם פירושו פיצוץ השיחות עם ישראל ואי-השגת מדינה. זה נתון די דרמטי. ולמרות שאי-אפשר לגזור ממנו שום דבר ישיר לגבי מה תחליט ההנהגה, הוא מדגיש את העובדה שכנראה אי-נכונותה של ההנהגה הפלסטינית לוותר על זכות השיבה אינה עניין טכני או סימבולי, בניגוד לדעת המקווים עדיין להשיג הסכם. וזה גם תימוכין להשערה שהפלסטינים מוכנים לקחת נשימה לחבק אותנו עוד עשרים-שלושים שנה ולהביא את הסכסוך למצב של מדינה אחת עם רוב ערבי. ועל כן, אם יורשה לי לחזור על דעתי, נצטרך לחלק את הארץ, באופן חד-צדדי, אולי בתמיכה בינלאומית, אם אנחנו רוצים שהציונות לא תהפוך לאפיזודה קצרה בתולדות הגלות היהודית.

(ותודה לאלכס שהפנה אותי לסקר)

אלה תוצאות של סקר שערך ד"ר נביל קוקלי במרכז הפלסטיני לדעת קהל. ולמען הדיוק 81.8 אחוז מן הפלסטינים מתנגדים לויתור על זכות השיבה גם עם פירושו פיצוץ השיחות עם ישראל ואי-השגת מדינה. זה נתון די דרמתי. ולמרות שאי-אפשר לגזור ממנו שום דבר ישיר לגבי מה תחליט ההנהגה, הוא מדגיש את העובדה שכנראה אי-נכונותה של ההנהגה הפלסטינית לוותר על זכות השיבה אינה עניין טכני או סימבולי, בניגוד לדעת המקווים עדיין להשיג הסכם. וזה גם תימוכין להשערה שהפלסטינים מוכנים לקחת נשימה לחבק אותנו עוד עשרים-שלושים שנה ולהביא את הסכסוך למצב של מדינה אחת עם רוב ערבי. ועל כן, אם יורשה לי לחזור על דעתי, נצטרך לחלק את הארץ, באופן חד-צדדי, אולי בתמיכה בינלאומית, אם אנחנו רוצים שהציונות לא תהפוך לאפיזודה קצרה בתולדות הגלות היהודית.

(ותודה לאלכס שהפנה אותי לסקר)

אני שמח לבשר שיצאה החוברת שלי "מהי הציונות" בהוצאה משותפת של מרכז מציל"ה, עריית תל אביב-יפו, וידיעות ספרים. החוברת אינה בחנויות הספרים. היא נכתבה עבור מנהל החינוך של העירייה, אבל אפשר להוריד אתה במלואה חינם, באתר של מציל"ה בפורמט PDF. או כאן באתר שלי.
וזה מתוך גב החוברת:

חוברת זו נולדה מתוך תחושה שבשנים האחרונות גובר הבלבול סביב הוראת שאלות היסוד של הציונות. הוויכוחים הפוליטיים הקשים שפילגו את החברה הישראלית במשך שנים, הריבוי ההולך וגדל של ספרי לימוד והפולמוס בין ציונים לפוסט-ציונים, טשטשו את הבדלים בין עיקר לטפל והקשו על מורים העוסקים בהוראת הציונות.

החוברת מבקשת לחזור אל היסודות ולהציג את הרעיון הציוני לא לגווניו, אלא דווקא לעיקרו, כפי שהתבטא בתפישתה העצמית של התנועה, ומטרתה לסייע למורה לארגן את חומרי הלימוד באופן ברור וקוהרנטי. גם מי שאינם מורים, אבל שאלות יסוד אלה מעסיקות אותם, יוכלו וודאי למצוא בדברים עניין.

החוברת מורכבת משלושה מאמרים קצרים: הראשון מציג את הקשר ההדוק שראתה הציונות בין חירות, דמוקרטיה, לאומיות וארץ ישראל בתהליך הפיכתם של היהודים ל"אנשים עומדים ברשות עצמם" כלשונו של דוד בן-גוריון; השני מציג את עמדותיהם של שוללי הרעיון הציוני בזמננו (המכונים "פוסט-ציונים") ועומד על עיקרי התשובות הציוניות לביקורות מסוג זה; המאמר השלישי מוקדש לחזונו של בנימין זאב הרצל, שהיה ונשאר המצפן הפוליטי והערכי של התנועה. כמו אז גם היום, עדיין יש טעם רב לחזור ולהיוועץ במצפן הזה כדי ללבן את לבטינו אנו.

"קובץ המסות הזה ייתן בידי מורים כלי לעורר מחדש את העניין ואת המחויבות של צעירי ישראל לרעיונות שהם בסיסה של העצמאות היהודית המודרנית."

פרופ' רות גביזון,
נשיאת מרכז מציל"ה,
מתוך דברי ההקדמה לחוברת

"בחוברת שלפנינו פונה ד"ר גדי טאוב חזרה אל יסודות הציונות ומגיש לאנשי החינוך ולקוראים משנה סדורה, מתודית, מנומקת, רהוטה ומעמיקה המבהירה את בסיסה המוסרי והמדיני של הציונות."

רון חולדאי,
ראש עיריית תל אביב-יפו,
מתוך דבר ראש העיר בפתח החוברת

קשה להימנע מההרגשה שיש איזה כשל בסיסי – אנושי ומוסרי – בהפלת ההצעה להעלאת שכר המינימום. האם האנשים האלה, שהרימו ידם נגדה, עצרו רגע לחשוב איך נראים החיים שם למטה? האם הם חשבו איך מרגישה אם חד-הורית, שעובדת ביושר, נניח בתור קופאית, או מנקה, שמונה או עשר שעות ביום, שמתאמצת בציפורניים לשים ארוחה אחת חמה ביום על השולחן של הילדים שלה, כשאחרי כל זה היא צריכה להסתכל להם בעיניים ולומר להם שהם לא ילכו עם החברים לקייטנה, או שלא יהיו להם נעלי ספורט לשיעור התעמלות? יש משהו נורא בחברה שגוזלת מאנשים עובדים וישרים את היכולת להסתכל לילדים שלהם בעיניים.

אבל מעבר לכשל האנושי והמוסרי, יש כאן גם קוצר ראיה מערכתי. מפני שאפילו מהצד הכלכלי הטהור זה תהליך הרסני. אפילו אידיאולוגים נוקשים של הימין הכלכלי כמו בנימין נתניהו, וודאי מבינים שיש בעיה עם תמריץ שלילי על עבודה ביושר. חברה בריאה לא יכולה ללמד את בניה ובנותיה שמי שעובד קשה ונוהג בהגינות – נדפק. זה משחית את היסודות.

אנחנו רגילים לחשוב על שחיתות מלמעלה, אצל בכירים. אבל תמריץ שלילי על עבודה ביושר משחית גם מלמטה. במדינות מושחתות באמת זה לא רק שאי-אפשר לסמוך על הפוליטיקאי, גם אי-אפשר לסמוך על השוטר. במדינות כאלה נותנים לשוטר שטר מקופל בתוך תעודת הזהות, כדי לא לקבל דו"ח. במדינות כאלה צריך לשמן את הרופא כדי לקבל טיפול סביר. במדינות כאלה צריך לתת בקשיש לפקיד העירייה כדי לקבל רישיון עסק. בסוף גם המשקיעים בורחים משם.

אנחנו לא שם. עוד לא. אבל אנחנו בהחלט עושים צעדים בכוון. תחשבו על שוטר שאין לו לא לילה ולא שבת ולא חג, ובכל זאת לא יכול לקיים את משפחתו בכבוד. כמה גדל אז הפיתוי לקבל השלמת הכנסה מבעל קזינו תמורת, נניח, התראות לפני פשיטות משטרתיות. או תחשבו על פקיד שלא יכול לקנות ילקוט לבן שלו לכיתה א'. כמה גדל אז הפיתוי לעזור לאיזה חאפר לקבל היתר בנייה מפוקפק. תמריץ שלילי על עבודה ביושר הוא בעצם תמריץ חיובי להשחתת הסדר. הוא הופך את העולם על ראשו: אדם ישר שעובד קשה צריך להשפיל עיניים מול ילדיו. מי שעושה קומבינות יכול לזקוף ראש.

כשתהליכים כאלה מתפשטים נפגעים גם היזמים, לא רק חסרי האמצעים. כי כשאין סדר וחוק אז חוזה אינו חוזה, והיתר בנייה שקיבלת היום יכול להתפוגג מחר, ועסק שיכול היה להצליח קורס כי הוא צריך לשלם פרוטקשן. כשאין אמון בסדר, הסיכון גדל, והמשקיעים לוקחים את כספם למקומות אחרים.

מאחר שהכלכלה שלובה בחברה, אז מדיניות כלכלית שמשחיתה את החברה, משחיתה גם את הכלכלה. גם מי שאין להם חמלה או הגינות אנושית כלפי אנשים עובדים, גם מי שהיזמים הם בעיניהם חזות הכל, שיזכרו לפחות את זה: במקום שבו לא משתלם לעבוד ביושר בסוף גם לא ישתלם להשקיע. במקום שבו אזרח לא יכול לסמוך על שוטר, בסוף הוא גם לא יוכל לסמוך על אשראי. ואם אין לממשלה הזאת לב לראות את ההשלכות האנושיות של מדיניותה, לפחות שיהיה לה שכל לראות את ההשלכות הכלכליות לטווח ארוך.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות, ב 12.7.2010

"היחידים שפוגעים בחופש האקדמי בישראל הם המרצים שקוראים להחרים את ישראל", כך אמר היום (חמישי) שר החינוך, גדעון סער, בעקבות העצומה עליה חתמו 542 מרצים בה קראו לסער לחזור בו מהצהרתו לפעול נגד המרצים התומכים בחרם אקדמי על ישראל. לדברי סער, "אני עומד מאחורי הדברים ואני לא חוזר בי. התגובה היא היסטרית והיא ניסיון להשתיק דעות אחרות". (לידיעה המלאה בהארץ…)

וזה מתוך המדור של בן כספית:

והנה, כצפוי, מפציעה לה עצומה חדשה. מאות מרצים ואנשי אקדמיה, עם יוסי שריד הבלתי נמנע ויולי תמיר נטולת הבושה, כותבים וקוראים לשר החינוך גדעון סער לא לפגוע ב"חופש האקדמי" ולא להכתיב לאנשי האקדמיה שלנו מה לחשוב. עצומה של אנשים עלובי נפש שמפזרים בדיות שלא היו ולא נבראו.

אבל קודם, משהו טרי מהשבוע: ד"ר ירוחם לויט מאוניברסיטת בן-גוריון נתפס אומר משהו נגד הומואים. מהידיעה (בידיעות אחרונות) לא הבנתי מה בדיוק אמר, אבל היה ברור שמדובר בדברים בוטים, חשוכים, כעורים ומטומטמים. אגב, ד"ר לויט הוא מרצה ותיק (בן 70) ובכיר , מקריית ארבע (צריך לבדוק איך נותנים לאנשים שגרים שם להרצות). מה עשו באוניברסיטה? בצעד מהיר, חריף ודרסטי פשוט העיפו אותו. הפסיקו את הקורס באמצע, ושלחו אותו הביתה.

על המקרה הזה אין עצומה. אין חופש אקדמי. אין פוצה פה ומצפצף. איפה יוסי שריד כשצריך אותו? (להמשך המאמר באתר NRG…)

הנה שני מכתבים שכתב אלכס יעקובסון לקולגה המודאג – בעקבות הפיטורין של מרצה שהתבטא בשלילה לגבי הומוסקסואליות והקריאה לפטר את ניב גורדון שקורא להחרים את האקדמיה הישראלית – שהפשיזם בשער.
מכתב ראשון:

שלום רב,

בעניין הפיטורים באוניברסיטת בן-גוריון של המרצה שאמר מה שאמר על ההומוסקסואלים – אני בהחלט מסכים עם הביקורת שלך. מה שהופך את הפיטורים האלה לבלתי-מוצדקים בעליל זה שכאן באמת מדובר לא בהטפה לשנאה או לפגיעה, אלא בהבעת דעה – אומנם דעה לא נוחה וכזאת שאחרים עלולים להסיק ממנה מסקנות של שנאה ופגיעה, אבל זה באמת bad tendency בלבד.

בהחלט הייתי בעד לפטר מרצה שהיה קורא לסטודנטים להחרים סטודנטים הומואים.

נראה לי שקריאה לחרם אקדמי על ישראל – או לחרם על הסטודנטים הערבים, או על השמאלנים, או לחרם על האוניברסיטאות הישראליות עד שיפטרו את המרצים השמאלנים או הדתיים שלהן, או כל דבר מסוג זה – דומה הרבה יותר לקריאה להחרים סטודנטים הומואים, מאשר למה שבאמת קרה כאן. אני אומנם לא תומך בצעדים משפטיים נגד המטיפים לחרם, וגם היתי מעדיף שלא ינקטו נגדם צעדים משמעתיים, אבל לגבי הנקודה השניה ההתנגדות שלי היא טקטית בלבד – זה לא טוב ליהודים, כי זה ינוצל על-ידי תומכי החרם. מבחינת הצדק אין לי ספק שיש כאן עבירה אתית חמורה.

אבל מאחר שאתה חי בחרדה מתמדת לגורלה של הדמוקרטיה הישראלית ולגורלו של חופש הביטוי הישראלי, בכל זאת כדאי שתשים לב שהמקרה היחיד שבו ברור ואין מחלוקת על כך שפיטרו אדם מטעמים פוליטיים (להבדיל מכל מני השמצות הדדיות) זה מקרה של פיטורי אדם מטעמים תקינות פוליטית ליברלית (מהסוג שמשתולל באמריקה  הרבה יותר מאשר בישראל). זה בהחלט לא בסדר ואני מקוה שעוד יתוקן, אבל זה לא ממש מעיד על כך שהפשיזם עומד להשתלט על המדינה. בדרך כלל הטענה היא שהפשיזם והמיליטריזם הולכים ביחד עם הומופוביה ולא עם סתימת פיות לכאלה שאומרים דברים לא יפים על ההומואים.

המקרה של כשלון בפרוצדורה למרצה שמאלני מסיבות פוליטיות לכאורה – אני מבין שזאת רק טענה שמישהו מחברי הועדה הושפע ממניעים פוליטיים. אם כך זה בהחלט לא בסדר, אבל בתחום הזה יש גם הרבה חשדות שווא. אבל המקרה המובהק והמוכח, שבכלל לא מנסים להכחיש אותו, הוא מקרה שלא עולה בקנה אחד עם הקלישא השמאלנית על השתלטות הפשיזם על המדינה – אלא אם כן מגדירים את התקינות הפוליטית השמאלנית כסוג של פשיזם. אבל לא לזה התכוון המשורר.

שלך,
אלכס

מכתב שני:

שלום רב,

הגיעה לידי אינפורמציה שגורמת לי לסגת מהאופטימיות שלי לגבי (אי-קיומה של) סכנת הפשיזם בישראל. מתברר שראש החוג שפיטר את המרצה לאתיקה רפואית באוניברסטית בן-גוריון שהתקוממת נגד פיטוריו הוא פעיל ידוע בבל"ד. אם כך, יכול להיות שסכנת הפשיזם בישראל חמורה יותר מכפי שחשבתי. הרי בל"ד היא מפלגה בעלת סממנים פשיסטיים מובהקים, התומכת במשטר הפשיסטי האפל בארץ שכנה (סוריה) ומטרתה הסופית היא בלי ספק כינונו של משטר דומה בישראל. אם פעיליה של המפלגה הזאת מקבלים עמדות כוח כאלה באקדמיה הישראלית ומנצלים את כוחם לרעה כדי לפגוע בחופש האקדמי ובחופש הביטוי – אז יכול להיות שיש יסוד לחששות שלך. אומנם הנשיאה של אוניברסיטת בן-גוריון אישרה את ההחלטה, אבל זה רק מעיד על הכניעה המבישה של הממסד הציוני הליברלי כביכול לכוחות הפשיזם. ראינו כבר תופעות כאלה במקומות אחרים, ובסוף זה נגמר אתה-יודע-איך.

פעיל בל"ד זה אינו לבד בשטח. עד לאחרונה היה אמל ג'מאל, שהוא אומנם לא פעיל במפלגה הזאת אבל מביע בעקביות את עמדותיה, ראש החוג למדע המדינה בתל-אביב. ואילו אסד ג'אנם, בעל אותן דעות, הוא – או היה עד לאחרונה – ראש החוג למדע המדינה בחיפה. אומנם אין לי לגבי שניהם שום אינדיקציה שהם פגעו במישהו בגלל דעות פוליטיות, ואני אפילו ביחסים טובים עם שניהם, אבל לא ניתן לפקפק בהשפעה הגוברת של בל"ד באקדמיה הישראלית. זה רק מוכיח עד כמה הדרדרה הדמוקרטיה הישראלית במשך 40 שנות כיבוש. הרי לפני הכיבוש מי היה מעלה בדעתו שחבריה או אוהדיה של מפלגה כמו בל"ד יכהנו בתפקידים כאלה באוניברסיטאות הישראליות? עמדות הכוח אז היו ברובן בידי נציגי הציונות הסוציאליסטית, ולפעמים בידי ציונים ליברלים אזרחיים. לכל היותר רויזיוניסטים (כדאי לברר – אני לא בטוח בזה). אבל אוהדי הבעת' הסורי? מה פתאום.

כך שאני מבטיח להתייחס להבא לאזהרות שלך במלוא הרצינות הראויה.

בענווה ,
אלכס

אחד האנשים הראשונים שקיבלו לידיהם את הדוקטורט החדש של נחמן שי היה דווקא בנימין נתניהו. שי החליט להביא ללשכת ראש הממשלה באופן אישי עותק של המסמך בן 500 העמודים, שמנתח בפרטי פרטים את מצב ההסברה הישראלית, אולי משום שהשניים הולכים דרך ארוכה ביחד עוד מכהונתם המשותפת בשגרירות ישראל בוושינגטון, ואולי משום שאם יש מישהו שמבין דבר או שניים בענייני תקשורת – הרי זה נתניהו. הפגישה בלשכת ראש הממשלה בירושלים התקיימה בתחילת מרץ, בזמן שסגן נשיא ארה”ב, ג’ו ביידן, ביקר בישראל. שניים מהדוברים היותר מיומנים של ישראל דנו במעמדה הבינלאומי של המדינה, כאשר לפתע נכנס לחדר ניר חפץ, ראש מערך ההסברה הלאומי, עם ידיעה שבדיוק עלתה באתר האינטרנט של ynet על אישור 1,600 יחידות דיור לבנייה במזרח ירושלים. זו היתה הפעם הראשונה שנתניהו למד על הפרשה, אם כי בימים שלאחר מכן הוא נדרש לתמרונים קואליציוניים ודיפלומטיים קדחתניים כדי לשכך את הרוחות שהתלהטו בעקבותיה. “אמרתי לו שזה בדיוק העניין”, משחזר שי את הפגישה ההיא בלשכתו של נתניהו, “שהוא כראש הממשלה לא ידע מראש על אירוע שגרם לנו אחר כך להרבה מאוד כאבי ראש, ושאין אף אחד שמרכז את הטיפול בהיבטים הציבוריים של המדיניות. מיד, כמו בכל פעם, התחילו הפרסומים בתקשורת, ואחריהם הגינויים באו”ם ובעולם, ואחריהם הקריאות להעניש ולהחרים את ישראל – בדיוק אותם דברים שאני חוקר כבר יותר מחמש שנים”.(למאמר המלא בבלוג של עדי שורץ…)