גדי טאוב

"ליוזמה ישראלית [לחלוקה של ירושלים] כמה יתרונות: היא יוצרת מנוף בעל חשיבות אזורית ובינלאומית עצומה, ומצביעה על רצינותה ונחישותה של ישראל באחד הנושאים הקריטיים של הסכסוך. היא מקדמת את האינטרס האסטרטגי הישראלי בפתרון של הפרדה שיש עמו הגדרה עצמית לשני העמים. והיא מאפשרת גם פעולה עקבית ונחושה והדרגתית לקידומו אף מבלי לחכות להסכמי קבע. גזירת דין אחד לכל שכונות ירושלים, בלי קשר לאופיין המיוחד ולהרכבן הדמוגרפי הנוכחי – בין אם הוא מבוסס על קווי 1967 ובין אם הוא מבוסס על "אחדות" העיר לנצח נצחים – היא מרשם בטוח לסיכול הפרדה בין שתי מדינות." (למאמר המלא ב ynet…)

המאמר הזה של שלמה אבינרי התפרסם בכמה עיתונים בעולם, ויש בו ניתוח סקירה של מדיניות טורקיה מול התוכניות המקוריות של מפלגתו של ארדוואן. למי שמוכן לצאת רגע מן הפרספקטיבה שלנו – טוב לנו או רע לנו – זה מבט מרתק על שאלות היסוד של המדיניות הטורקית מנקודת מבט טורקית.

A few months before he became Turkey’s foreign minister, Ahmet Davutoglu, then Prime Minister Recep Tayyip Erdogan’s chief adviser, met with a group of Middle Eastern academics and policy experts, including Arabs and Israelis. With his academic background and immense erudition, he succeeded in painting, on a wide canvass, the new directions of Turkey’s policies under the Justice and Development Party (AKP) leadership. Read more

עו"ד אלדד יניב, מראשי השמאל הלאומי, אמר במפגש שהתקיים במודיעין כי יש ליצור חיץ ברור בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. אלדד השווה את אנשי השמאל הקיצוני ל"פייגלינים" וטען כי כמו שביבי מעוניין להרחיק את קבוצת מנהיגות יהודית מהליכוד כך צריך לעשות השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. בתחילה אמר יניב כי השמאל הרדיקלי מרחיק את הציבור הישראלי מהשמאל. "כשאנחנו הולכים להפגנות שמונפים בהם פחות דגלי ישראל ויותר דגלים אדומים ודגלי פלסטין, אין סיכוי שנשכנע את הציבור הישראלי שהפתרון שלנו הוא פתרון ציוני. צריך לדעת את זה, קשובים לזה ולא להתעלם מהדבר הזה.", אמר יניב. (למאמר המלא באתר סרוגים…)

מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית קיים פאנל בנושא חוק השבות, בהשתתפות מיודענו אלכס יעקובסון וד"ר ראיף זרייק. ישבה בראש פרופ' רות גביזון, שגם חיברה את נייר העמדה של מציל"ה בנושא חוק השבות. אתם מוזמנים לצפות בוידאו של הדיון.

ישראלים לא תמיד מבינים את המשמעות של ההתנחלות בעיני העולם: מבחוץ המשך ההתנחלות הוא לא פחות מהוכחה ניצחת שמדינת היהודים אינה באמת שייכת לעולם הנאור. שהרי, סבורים אלה שרואים אותנו מבחוץ, ממשלת ישראל מדברת על שתי מדינות, אבל עושה כל שביכולתה להנציח צורת שלטון בשטחים שבה ליהודים יש זכות הצבעה ולערבים אין. כמו דרום אפריקה בשעתה. אנחנו מדינה עם כתם על המצח, וההתנחלות היא הכתם הזה. מותר לשער שכל עוד אנחנו נראים כך נהפוך מחשודים, למוחרמים וממוחרמים למצורעים. לא רק להקות ואוניברסיטאות יחרימו אותנו, אלא גם חברות כלכליות ולבסוף ממשלות.

המתנחלים ותומכיהם אומרים לנו שאין קשר בין החרמות לבין ההתנחלות. תמיד שנאו אותנו, ועכשיו, כשהשואה מתרחקת לעבר, השינאה הזאת שבה ומרימה ראש. עובדה, אומרים לנו, פינינו את עזה ומה קיבלנו בתמורה? דו"ח גולדסטון.

בתיאור הזה יש כמה עובדות נכונות, אבל מה שהוא משמיט הופך אותו למטעה. נכון ששונאים אותנו, אבל לא כולם, ולא תמיד. נכון שזכר השואה מתרחק, אבל התמיכה בצידקתה של הציונות לא נבעה רק מן השואה. העולם לא רק אנטישמי. יש בדמוקרטיות גם ציבור גדול שבעיניו משטר אפליה גזעי הוא בלתי נסבל מוסרית, והגדרה עצמית היא ערך עליון. כשנתפסנו כמדינה שמממשת את זכות ההגדרה העצמית (של יהודים), העולם הדמוקרטי בחלקו הגדול תמך בנו. כשאנחנו נתפסים כמדינה השוללת את זכות ההגדרה העצמית (של פלסטינים) אותו עולם שונא אותנו. זו הרוח שמוטטה את האפרטהייד בדרום אפריקה, והיא לא רוח אנטישמית. וההתנחלות – ההוכחה האולטימטיבית בעיני העולם שפנינו לאפרטהייד יהודי בארץ ישראל – סופה שתציב אותנו במקום שבו עמדה דרום אפריקה בשנות השמונים וראשית התשעים: מדינה מוקצה ומנודה, שסופה להתמוטט.

גם סדר הדברים שהמתנחלים מתארים הוא מטעה. ההתנתקות הובילה לשיפור עצום בדעת הקהל על ישראל, שנתפשה כמי שצועדת לקראת חיסול מפעלה הקולוניאלי. דו"ח גולדסטון לא בא אחרי ההתנתקות. הוא בא אחרי שהתברר שישראל לא מתכוונת לסיים את מה שהתחילה. לצפות שההתנתקות לבדה תשנה את מעמדנו, זה בערך כמו לצפות שדרום אפריקה תשרוד אם היא תבטל את האפרטהייד בקייפ-טאון, אבל תותיר אותו ביוהנסבורג. כך אנחנו נראים: כמי שביטלו את המשטר הצבאי בעזה אבל נחושים להשאיר אותו ביו"ש. ההתנחלות היא ההוכחה.

אז גם אם נצא מיו"ש, אם הסכם או בלעדיו, לא תיפסק שינאת ישראל. אבל לשונאינו לא יהיו כלים לשכנע את כל העולם הדמוקרטי שאנחנו הצד הרע, הקולוניאלי, הגזעני, והמדכא בסיכסוך. כל עוד נתנחל, שונאינו ינצחו את ידידינו בויכוח הבינלאומי על מעמדה של ישראל. כי זאת האמת על דו"ח גולדסטון: לולא נתפשנו כצד הקולוניאלי, היחיד בעולם המערבי שמרשה לעצמו להחזיק עם תחת שלטון צבאי, אי אפשר היה למכור לעולם את כתב האשמה הנבזי נגד מבצע מגן לגיטימי. כשאתה דרום אפריקה מאשימים אותך גם במה שאתה לא אשם.

המאמר פורסם  בידיעות האחרונות ב 1.7.2010.

גירסה קצרה יותר של מאמר זה הופיעה בהארץ ב-24.6.2010

באיחור קל של כמה עשרות שנים, משתרשת בחלק מהימין ההכרה שלא ניתן בעולם המודרני – הדמוקרטי ואפילו הלא-דמוקרטי – לשלוט דרך קבע בשטח מבלי להעניק אזרחות לתושביו. מאז 1967 ברור שאין לישראל אופציה לספח את השטחים תוך אזרוח תושביהם, כי אז היא פשוט תחדל להיות ישראל. אולם לאחרונה הכריזו רובי ריבלין ומשה ארנס על אימוץ אופציית הסיפוח תוך מתן אזרחות. ארנס, שכבר הזכיר אפשרות זו בעבר, מעלה אותה במאמרו "אזרחות ישראלית לפלסטינים"("הארץ" 2.6.). הוא מציע ארץ-ישראל-שלמה ליייט, בלי עזה. כך, בחסדי אוסלו וההתנתקות, הוא יכול לטעון שרוב יהודי עדיין יישמר לאחר הסיפוח. זוהי אשליה, כמובן: לא יתכן שום הסדר שיספח את הגדה לישראל וישאיר את עזה בחוץ.

זאת ועוד: לא רק העזתים אלא גם צאצאי הפליטים הפלסטיניים יצטרכו לקבל אזרחות ישראלית. ברור שכל הסדר יצטרך לכלול זכות שיבה פלסטינית. בהסדר של שתי מדינות לשני עמים, ניתן וצריך לקבוע שזכות השיבה היא למדינה הפלסטינית. אך אם תהיה רק מדינה אחת בין הירדן והים, לא יהיה מנוס מזכות שיבה פלסטינית למדינה זו. מדובר אפוא במדינה עם רוב ערבי-מוסלמי, שרק ילך ויגדל בשל הבדלי הריבוי הטבעי בין היהודים והמוסלמים, הנמצאת בלב המזרח התיכון הערב-מוסלמי. מובן מאליו שמדינה כזאת לא תהיה ישראל, בניגוד לאשליות בימין. אבל גם מדינה דו-לאומית היא לא תהיה, בניגוד לאשליות בצד השני של המפה הפוליטית. זאת תהיה מדינה ערבית-מוסלמית לכל דבר– גם אם תוגדר רשמית כ"דו-לאומית" בעת הקמתה. האם יש שמץ של הגיון בהנחה שהעם הפלסטיני יסכים לאורך זמן להיות העם הערבי היחיד שמדינתו אינה נושאת אופי ערבי מובהק, ואינה נחשבת לחלק מהעולם הערבי?  האם הגיוני להניח שאת הוויתור הזה, ששום עם ערבי לא הסכים לעשות לטובת המיעוטים הלא-ערביים הילידיים באזור, יסיכמו הפלסטינים לעשות לטובת "הנטע הזר" הציוני?

תומכי "המדינה האחת" מבטיחים חגיגית כי ייקבעו מראש הסדרים מפורטים שיבטיחו את אופייה  הדו-לאומי ואת זכויותיהם של בני כל הקבוצות בה. איפה הם ייקבעו? על-גבי נייר, כמובן. הרי לא ניתן "לקבוע" מראש מה יקרה בפועל, אפשר רק לכתוב מה צריך לקרות – בחוקת המדינה ובהבטחות לקהילה הבינלאומית. ומי אמר שנייר שלשהו יוכל לגבור על יחסי הכוחות האמיתיים שייווצרו, על רצונו הנחוש של הרוב להבטיח את ערביותה של מדינתו ועל תמיכה אזורית גורפת בשאיפה זו, הנחשבת למובנת מאליה בכל הזרמים של דעת הקהל הערבית? האם חסרות בעולם, ובמזרח התיכון בפרט, דוגמאות לפער בין מה שכתוב בחוקה של מדינה לבין אופיה  האמיתי?

קרלו שטנגר ("בכל זאת מדינה אחת?", הארץ" 18.6) קובע כי הצעת ארנס פירושה מדינה דו-לאומית ומציע לשקול ברצינות את הרעיון (מבלי שהוא מאמץ אותו סופית). לדבריו, "על המדינה האחת להיות חילונית לחלוטין". בעקבות הקמתה, "לא יהיה עוד בסיס לדחייה ערבית של מדינת ישראל-פלסטין, שתהיה ליברלית לחלוטין". בודאי –  הרי זהו בדיוק שורש הסכסוך: כל הגורמים החילוניים והליברליים באזור פשוט אינם מסוגלים לעכל מדינה כל כך לא חילונית ולא ליברלית בקרבם. ואיך מגשימים את הרעיון הנאצל הזה? פשוט מאוד: מצרפים לכל החילונים הליברליים בחברה היהודית הישראלית ולחילונים הליברליים בחברה הערבית הישראלית את החילונים הליברליים בגדה המערבית, את החילונים הליברלים ברצועת עזה, ואת המוני החילונים הליברליים ממחנות הפליטים בארצות השכנות – ומקימים מדינה חילונית-ליברלית "לחלוטין". איך לא חשבנו על זה קודם.

מול קואליציה זו של אשליות יש לומר: יש בארץ שני עמים, ולשניהם זכות לעצמאות לאומית. מדינה דו-לאומית היא תופעה נדירה ביותר בעולם, ובלתי-קיימת באזורנו. בארץ הזאת יהיו או שתי מדינות-לאום  לשני עמים, או מדינת-לאום אחת – ערבית-פלסטינית. מדינת-הלאום לא תיעלם מכאן בכל מקרה; רצוי להבטיח שישראל לא תיעלם.

בדרך כלל אנחנו דנים בפתרונות רב-לאומיים, דו-לאומיים ולא לאומיים כאילו אפשר לבחור כל אחת מן האפשרויות ולהלבישן על כל מצב. המאמר של שלמה אבינרי נותן פרספקטיבה השוואתית והיסטורית לגבי שרידותן של מדינות כאלה בפועל ומעורר יותר מספק קל לגבי הרלוונטיות שלו למקרה של הסכסוך הישראלי פלסטיני.. המאמר התפרסם במהדורה המודפסת של הארץ בלבד, ב 25.6.2010, והוא מופיע כאן באדיבותו של המחבר.

ניצחונה של המפלגה הבדלנית הפלמית בבחירות אחרונות בבלגיה לא יביא בהכרח לפירוקה של המדינה הבלגית שהוקמה ב-1830 כביטוי לרצונם של  הקתולים, פלמים וּואלונים כאחד, להיפרד מן הפרוטסטנטים ההולנדים שבצפון. אבל היא מעידה פעם נוספת על שברירותם של הנסיונות להקים ולקיים באירופה מדינות רב-לאומיות או דו-לאומיות כתחליף למדינת-הלאום המודרנית.

המכה קשה ביותר לרעיון הרב-לאומיות נחתה בשנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר בעקבות קריסת המשטרים הקומוניסטיים הדימוקרטיזציה  שהתרחשה במזרח-אירופה התפרקו והתמוטטו, זו אחר זו, כל המדינות הרב-לאומיות באזור: ברית המועצות, צ‘כוסלובקיה ויוגוסלביה.

ברית המועצות הייתה באופן פורמאלי פדרציה של 15 רפובליקות שכל אחת מהן הייתה, לפי הז‘רגון הסובייטי, ”לאומיות לפי צורתה וסוציאליסטית לפי תוכנה“. במציאות הייתה המסגרת הפדראלית רק מעטה דק לשלטון הסובייטי הצנטראליסטי שבמוסקבה, ו“האינטרנאציונאליזם הפרולטארי“ היה רק כסות לניסיון לשמר את המסגרת האימפריאלית הצארית על ידי מתן לגיטימציה כביכול-מארכסיסטית. כאשר החל תהליך הפרסטרויקה תחת גורבאצו‘ב, היו אלה התנועות הלאומיות בכמה מן הרפובליקות הסובייטיות – בליטא, באסטוניה, בגיאורגיה – שראו בדימוקרטיזציה ובליברליזציה בסיס למימוש תביעותיהן להגדרה עצמית לאומית.

בבחירות הדימוקרטיות שהתקיימו בהשראתו של גורבאצ‘וב זכו תנועות לאומיות אלה ברוב ברפובליקות אלה, ותהליך ההתנתקות שהחלו בו הוביל להכרזת ריבונות ועצמאות שהביא בסופו של דבר להתפרקות מסגרתה של ברית המועצות ולעצמאותן של 15 הרפובליקות הלאומיות השונות. לזה נלוותה תביעתו של  ילצין – בן תחרותו של גורבאצ‘וב – להעמיד את עצמאותה של רוסיה כתחליף לסד הסובייטי. לא בכל אחת מן הרפובליקות הלאומיות העצמאיות הגיעו הדברים לסוף פסוק – לפחות רוסיה עדיין ממשיכה להתמודד עם תנועת ההתנגדות הלאומית הצ‘צ‘נית, שהיא בעלת סממנים אלימים במיוחד וניזונה לפחות בחלקה מפונדמנטליזם מוסלמי; גם מלחמת גיאורגיה-רוסיה שורשיה בניסיונם של שני עמים קטנים – האוסֶטים והאבחזים – להתנתק ממדינת-הלאום הגיאורגית. מתברר כי למרות למעלה מ-70 שנה של אידיאולוגיה קומוניסטית אוניברסאליסטית שהייתה כרוכה עם זאת לתהליכי רוסיפיקציה מרחיקי לכת, המרכיב הלאומי בזהותם העצמית של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים נשאר חזק: גם עליית מיליון יהודים מתחומי ברה“מ-לשעבר קשור לעוצמתן של תודעות לאומיות אלה. (להמשך המאמר, כאן בבלוג…)

ומה האלטרנטיבה? אולי אין אלטרנטיבה

מאת עופר מורג

הנה שאלה: מדוע ישראלים כה רבים מוכנים לקבל בכזו קלות, כבר למשך כל-כך הרבה זמן, את האמירה שאין פרטנר, כאשר אמירה זו מתייחסת לשאלת השגת הסדר שלום עם הפלשתינאים, אך מסרבים בתוקף לאמץ אמירה זו ביחס למו"מ לשחרורו של גלעד שליט? למה, ביחס לסוגיה הראשונה, על אף שהמטרה בבירור לא פחות חשובה, זה לגמרי מתקבל על הדעת להחזיק בעמדה כי אם אלו הן עמדות הצד השני – אם הוא מתעקש על זכות השיבה, למשל – אזי לא נותרת לנו ברירה אלא לומר: אין הסכם, אך זה נדמה כמעט כלא לגיטימי לומר זאת ביחס לסוגיה השנייה?

ביום שישי האחרון הוקדש חלקו הפותח של יומן השבת של הערוץ הראשון לשאלת גלעד שליט, זאת על רקע הצעדה הגדולה שמתקיימת השבוע. התוכנית נפתחה בהצגת נתונים שהוציא משרד הביטחון לפיהם יותר מ-200 מתוך 400 משוחררי עסקת טננבאום של 2004 חזרו למעגל הטרור, ולא פחות מ-27 ישראלים נרצחו על ידם. גם ביחס לעסקת ג'יבריל השנייה, לפי אותם נתונים, הסטטיסטיקה זהה. אחרי הפתיח התקיים דיון בהנחייתה של אילה חסון בנוכחות תמי שיינקמן, מנהלת הקמפיין למען גלעד שליט ורמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד. כבר בפתיחת הדיון, לאחר שחסון העלתה את התהייה שמא מחיר העסקה המדוברת כבד מידי ושאולי השיקול הלאומי, הכלל-אזרחי צריך לגבור במקרה הזה,  שאלה-אמרה שיינקמן: "מה האלטרנטיבה? מה הפתרונות שלכם?!". מה שאילה חסון הייתה צריכה לשאול אותה בחזרה, ולא שאלה, הוא: אולי באמת אין אלטרנטיבה? אולי גם אתם, אנשי הקמפיין למען גלעד שליט, צריכים להכיר – תיאורטית   ומעשית – באפשרות הנוראה שגלעד שליט לא יוכל לשוב הביתה, פשוט כי גם לנו, למדינת ישראל, קיימים קווים אדומים. פשוט כי ישנם מחירים אותם לא נוכל לשלם ולא נכון שנשלם.

הרי איזו מין לוגיקה קלוקלת היא זו שאומרת שאם לא קיימת אפשרות להקטין את מחיר העסקה, אזי חייבים לבצעה במחירה הנוכחי, ולעזאזל המחיר. איזו מין ראיה לא בוגרת זו היא לומר אחרינו המבול. לפי הלוגיקה הזו, אם לא קיימת אפשרות לחתום על הסדר שלום בתנאים מתקבלים על הדעת, אז נוותר, ונחתום. כי אין אלטרנטיבה אחרת. לפי הלוגיקה הזו אין פלא שדרישות החמאס הן הגורם הכי יציב במשוואת שליט כבר 4 שנים.

גלעד שליט ומשפחתו נדמים כבר הרבה זמן לאדם ההולך ושוקע בביצה טובענית. ככל שיאבק, ככל שיצעק, כך ילך וישקע יותר. אם לא יעשה דבר, גם כן ימשיך בשקיעה איטית.
ובכל זאת דברים אלו נכתבו לא במטרה לרפות ידיים, ומטרתם אינה לומר נואש. מחויבות מדינת ישראל לעשות כל מאמץ – כל מאמץ, לא כל מחיר – על-מנת להשיב הביתה את שבוייה נכונים ותקפים גם היום, וכך נכון שימשיכו להיות. מדינת ישראל צריכה לשלם מחירים, סיכונים צריכים להילקח, גם אם אמנם בשכל. מטרתם בין היתר לומר שחייבים לעצור ולעשות חושבים. שכדאי לנסות ולחשוב על דרכים יצירתיות חדשות להביא לשחרור המיוחל. שכדאי גם לנסות וללמוד מדמוקרטיות אחרות – צרפת, ארה"ב – איך הן מתמודדות עם הסוגיה המורכבת. שהרבה מהמאמץ – המצעד הוא עוד דוגמה בולטת לכך – מושקע בכיוון הלא נכון, כך שבמקום להביא תועלת מוסב דווקא נזק, כאשר החמאס מביט בנו ומתחזק בעמדותיו. שאולי נכון, כמו שרמי איגרא הציע באותו דיון, לכוון את הלחץ שלנו לאותן משפחות של אסירים ששחרורם מוסכם על ממשלת ישראל כסביר, ושהעיכוב לגביהם נובע רק מחוסר נכונותו של החמאס להתפשר. ושאולי, הפוך-על-הפוך ככל שזה נשמע, אם אנשי הקמפיין למען שליט דווקא יקבלו, או לכל הפחות יכירו בלגיטימיות עמדתן של שתי ממשלות ישראל האחרונות לפיה הסיכון בעסקה המוצעת גדול מידי, יהיה זה תחילתו של שינוי. שינוי שיביא להקטנת המוטיבציה לחטיפות עתידיות, שינוי שאולי אולי יהיה זה שיקרב גם את שובו הביתה של גלעד שליט.

עופר מורג הוא סטודנט למדעי המחשב, לשעבר שליח של השומר הצעיר לארה"ב

וזה מתוך הניוזלטר של הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה:

הפתרון היחיד להצלת מפלגת העבודה – פיצול החוצה של אהוד ברק. במקרים בהם נוצר מצב שבו קיימת השתלטות עויינת על מפלגה, מאפשר חוק הכנסת לרוב בקרב חברי הכנסת להדיח את העויינים – להלן תפורט הדרך היחידה של מפלגת העבודה להינצל מקללת אהוד ברק אשר לעולם לא ילך מיוזמתו האישית.

פירוט אודות סעיף 63 לחוק הכנסת המאפשר זאת, ורשימה של עמדות חברי הכנסת של המפלגה, ועוד תוכלו למצוא בטקסט המלא, כאן.

נסעתי על הטוסטוס ברחוב נחלת בנימין. עצרתי ברמזור של רוטשילד. יש שם יוגורטיה. חנין זועבי עמדה בפינה, בגודל טבעי. אני מניח שבשלב זה כל אזרח מזהה אותה. עמדה שם וכנראה חיכתה למישהו. שני מאבטחים. הם היו מובטלים. אף אחד לא הטריד אותה. טוב, אנסטסיה מיכאלי לא היתה שם. אבל שמחתי שהיא יכולה ללכת ליוגורטיה בשקט אצלנו. לא כי אני שמח שנעים לי. אלא מהסיבה שעליה כתבתי גם קודם. בניגוד לצעקות "פשיזם" חברת כנסת שעושה דבר איום כזה, יודעת שהיא יכולה ללכת ברחוב. טוב שכך. והלוואי שאת העונש שלה – ראו פוסט אחד למטה על ועדת חקירה – יתנו לה בוחריה במגזר הערבי.