ועדת חקירה בלוז

כל העניין של ועדת חקירה, הוא לא עקרוני. אני בעד ועדה שתנקה את ישראל ממשהו שאני חושב שהיא לא אשמה בו (הפרת החוק הבינלאומי, פשעי מלחמה). שתהיה ועדת כיסתו"ח, כנגד האשמות לא הוגנות מבחוץ. אני בעד שהוועדה גם תנקה את החיילים מהאשמות שיבואו כאילו הם פושעי מלחמה, או, אם חלילה היו פשעים כאלה, שתצביע עליהם. אני גם בעד שברק וביבי – הצמד המופקר, האוחז בכיסאות תוך סיכון כולנו – יעוף כבר מהמקום שהוא תופס ליד הגה הספינה שאותה הוא לא יודע לנווט. אבל האמת היא שלא ועדת חקירה יכולה או צריכה להעיף אותם.

עד כמה שאני יכול לראות אין שום דבר לא חוקי במה שהם עשו בפרשת המשט. הם החליטו לא לתת למשט "פעילי השלום"  לחדור את הסגר. זו החלטה לגיטימית למרות שהיא קצרת ראות, וגרועה. המבצע שעליו החליטו השתבש, והנזק שנגרם הוא עצום. אבל גם זה לא הופך את ההחלטה עצמה ללא לגיטימית. ועדת חקירה לא יכולה להדיח מישהו על חוסר דימיון, או קוצר ראיה, או מדיניות גרועה. התרופה בדמוקרטיה נגד טיפשות, חוסר מדינאות, ואחיזה נואלת בכיסאות, היא החלפת השילטון בדרך פוליטית. אז עכשיו זה תלוי בזירה הזאת על כל מרכיביה: בחבורת חסרי עמוד השידרה של מפלגת העבודה, שבמקום לעבור לאופוזציה ולהתחיל להתארגן נגד השלטון הגרוע הזה, נאחזת בכיסאותיה, באלה מהליכודניקים שידעו שטובת המדינה קודמת לטובת המפלגה, באופוזיציה שתכלכל את צעדיה בשכל (ותהיה מוכנה להיכס לממשלה אם יסתלכו ממנה הקיצונים והיא תשנה את מדיניותה), ולבסוף בציבור שידע להעניש את הממשלה הזאת על מה שציבור, לא ועדת חקירה, צריכים להעניש אותה: העדר חזון ודרך, העדר כישרון, חוסר תפישה מוחלט של הסכנות העומדות לפנינו. אז לא. ועדת חקירה אולי תסתום כמה פרצות, תבדוק אם היו מחדלים בביצוע. אבל לא יותר.

ויגיע גם זמנן של ההפגנות. ראיתי את הדיון מתחת. ותמהתי – יחד עם שרית שהעיר כאן הערה נבונה – על כל אלה שאמרו, 'אבל מה ההבדל בין ההפגנה של השמאל הלאומי, להפגנה של שלום עכשיו אחרי המשט?' אז בפוליטיקה לפעמים תזמון הוא כל ההבדל. המקרה הזה הוא לא כל ההבדל, אבל הוא הבדל מכריע בכל זאת.

ומלחיה נרדמו כולם – על העדר הנהגה

מתחת לפני השטח של פרשת המשט נחשפה חרדה קיומית. בצדק. התחושה שהעולם שונא אותנו אפילו יותר ממה שחשבנו, היא בוודאי חלק מזה. אבל זה לא הכל. אל זה מצטרפת תחושה שבעולם מסוכן  ועוין כזה, הספינה הציונית לא כל כך מפליגה כמו שהיא נסחפת, ומלחיה, כמו בשיר הילדים, נרדמו כולם.

אני לא זוכר מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית תחושה קשה כל כך של העדר הנהגה. כבר היו לי תחושות קשות לגבי ממשלות ישראליות. חשבתי שהמדיניות של חלקן מסוכנת. אבל הבעיה כאן, כמדומה, יותר גדולה. זה לא שהממשלה לא מבצעת את המדיניות שלי. זה שגם את המדיניות שלה היא אינה מסוגלת לבצע. ואלה האנשים שאמורים להתמודד עם איומים קיומיים ממש.

לממשלה היתה מדיניות: סגר על עזה. כדי לקיים אותה היא ביקשה לעצור את המשט. אבל מסתבר ששני צעדים קדימה על לוח המשחק המדיני – כמו שניבאו כמה וכמה פרשנים, לא היה צריך להיות גאון בשביל זה – ההשתלטות הכריחה את ישראל דווקא להרפות את הסגר. הטורקים, שביקשו לקעקע אותו, עשו לנו מט סנדלרים, ואנחנו, בלי שכל ובלי תושייה, צעדנו כמו עיוורים לתוך המלכודת השקופה שלהם.

המלכודת לא היתה האמבוש שעשו לחיילי השייטת על הסיפון. המלכודת היתה מדינית, וברק ונתניהו שחשבו להערים על נוסעי המרמרה, גילו שלמעשה טורקיה וחמאס הערימו על ישראל. ישראל חשבה שהיא משחקת דמקה, ורק אחרי שיריבנו שאגו "גול" מסביב גילתה הממשלה שהיא רוכנת על לוח דמקה באמצע מגרש גדול הרבה יותר ושהיא זה עתה הפסידה במשחק אחר בלי להבין שהיא משתתפת בו.
זה הדבר המפחיד: ממשלת ישראל לא קוראת את המפה ולא מבינה את האיומים החדשים – הקיומיים – שישראל עומדת בפניהם. כפי שהעיר עמי איילון, אם הממשלה היתה מבינה היא היתה מגדירה את מטרות המבצע כך שפתיחה באש תחשב כישלון. כי המטרה לא היתה צריכה להיות ההשתלטות עצמה. זה רק אמצעי. המטרה היתה צריכה להיות מדינית, והגדרותיה היו צריכות להיות כאלה.

פרשת המשט היא רק סימפטום. הבעיה של אי-קריאת המפה מקיפה הרבה יותר. כמה חוסר כישרון צריך בשביל להפסיד במערכה על דעת הקהל מול הפונדמנטליזם האסלאמי? כמה עיוורון מדיני צריך בשביל לתמרן את ישראל לעמדת הסרבן מול הפלסטינים בזמן שהפלסטינים הם שהכשילו את חלוקת הארץ? איזו אי-הבנה של המשחק הפוליטי צריך בשביל לקחת תנאי פתיחה שבהם היריב סרבן, ולהטות את כל הזירה המדינית לקרב מול בעלי בריתנו, על בניית כמה בתים בירושלים? ואיזה טשטוש חושים צריך בשביל למנות מתנחל לשר החוץ של ישראל, בזמן שהעולם כולו רואה בהתנחלות הוכחה ניצחת לזה שישראל מתכננת להפוך לדרום אפריקה של שנות ה 2000, עם שני סוגי אזרחים? ואלה האנשים שצריכים לקבל החלטות מול התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. הבעיה היא לא שיריבינו חזקים מאיתנו. היא שעכשיו הם חכמים מאיתנו, או לפחות מהממשלה שלנו.

האלוף אורי שגיא אמר בסוף השבוע שהוא חושש שהציונות תתברר כאפיזודה היסטורית קצרת מועד. כמו ממלכת בית חשמונאי, לפני אלפיים שנה. אני מקווה שהתחזית תתבדה. אבל כשאלה האנשים שאוחזים בהגה בים סוער, זה פתאום לא נראה מופרך.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 15.6.2010

חנין זועבי וההיסטריה סביב ה”פשיזם” המתקרב

פרשת חנין זועבי, וההתנפלות עליה בכנסת, גרמה לרבים חלחלה. בעז אוקון תקף בידיעות את יוחנן פלסנר שקרא לזועבי לעבור לעזה, וכינה אותה "רווקה בת 38" כגזענות. רבים אחרים הסבירו לנו שהפרשה הזו היא רק עוד צעד לעבר תהום הפשיזם, עוד עדות להתדרדרותה של הדמוקרטיה הישראלית.

אלא שפרשת זועבי היא דווקא עדות לחוסנה של הדמוקרטיה בישראל. בשום דמוקרטיה שאני מכיר זועבי לא היתה חוזרת לפרלמנט אחרי השתתפותה במשט "פעילי השלום". יש כאן, לפחות לכאורה, עבירות חמורות ביותר על החוק. אם זועבי ידעה מה ממתין לחיילי השייטת והיתה שותפת סוד, היא לקחה חלק בפעולה אלימה נגד חיילי צה"ל (כמוה עשו גם חברי כנסת של הימין בפינוי עמונה). אנגליה, צרפת, דנמרק או גרמניה, לא היו סובלות את זה. זועבי ללא ספק לקחה חלק במהלך אנטי-ישראלי שנועד לפגוע באינטרסים חיוניים של המדינה (למשל עצם הלגיטימיות של קיומה). פינדלנד, ספרד, הודו או שוודיה, לא היו סובלות את זה. נוסף על אלה זועבי מתכחשת לעצם זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. כל אחד מאלה די היה בו כדי לפסול אותה מלחזור לפרלמנט בכל דמוקרטיה אחרת. רובן היו משליכות אותה לכלא בלי להרהר פעמיים. באמריקה הדמוקרטית היה צריך הרבה פחות מתמיכה בקומוניזם הסטאליניסטי כדי לעוף לכל רוח. (ואני לא מדבר על מקרתיזם – תופעה שעיקרה רדיפת אזרחים על דעותיהם, לעתים ללא כל עדות ממשית לפעילות שבה הואשמו. אני מדבר על המיין-סטרים האמריקאי.) באמריקה נציג ציבור שהיה שותף להתקפה על המרינס, אפילו שותף עקיף מאד, היה מבלה את שארית ימיו בכלא פדרלי, והיו נלקחות ממנו זכויות אזרח בסיסיות גם מעבר לחירות: הזכות לבחור, לא רק הזכות להיבחר.

בישראל, כדאי לזכור, אסור לרשימה לרוץ לכנסת אם היא כופרת באופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך פסלו את כהנא. כך אפשר גם לפסול את בל"ד. אבל את בל"ד לא פוסלים אצלנו, וטוב שכך, ואת זועבי לא השליכו לכלא, וגם זה טוב. התנכלות לזועבי תהפוך אותה למרטירית. צריך להניח לה לעמוד, אם תורשה לי פרפרזה על תומס ג'פרסון, כעדות מתמדת למידת הדמוקרטיות של מדינת ישראל. ישראל מאפשרת חופש פעולה עצום אפילו בפרלמנט, גם למי שמתכחשים לעצם זכותם של היהודים להגדרה עצמית. אם כבר, פרשת זועבי הדגימה שאנחנו יותר סובלניים, לא פחות סובלניים, יותר דמוקרטיים, לא פחות דמוקרטיים, מרובן המכריע של ארצות המערב. ושוב: טוב שכך.

ציטוט – שלמה אבינרי על תכניתו של סאלם פיאד להכריז עצמאות

an idea recently raised – tentatively but courageously – by Palestinian Prime Minister Salam Fayyad should be eagerly welcomed. It may or may not fly, but it is arrestingly novel: if negotiations fail – so Fayyad says – sometime in 2011 the Palestinians should declare independence unilaterally. To the full piece

פרשת המשט – סיכום ביניים

לא יצא לי לכתוב בפוסט אחד בצורה מסודרת על כל פרשת המשט. כתבתי מאמר בנושא במגזין The New Republic, למי שמתעניין.

Israel blindly stepped into a p.r. campaign orchestrated by Turkey and Hamas, doing enormous damage to its own international image and credibility. But the raid was not an isolated incident. Rather, it is only the latest example of how Benjamin Netanyahu’s prime ministership is steadily eroding Israel’s legitimacy. For the full piece on TNR's website.

אלדד יניב וגדעון לוי על האפשרות שאחמד טיבי יהיה ראש ממשלה

תחליתו של הסיפור בויכוח של אלדד יניב עם ישראל הראל.יניב כתב ש

"…הימין איננו המחנה הלאומי, אלא המחנה הדו-לאומי. המחנה הלאומי הוא השמאל, הרוצה לצאת מהשטחים, חושש מהקסאמים אך מבוהל מהעובדה שמאז 2008 היהודים הם מיעוט בין הירדן לים, ומכך שאם לא נצא מהשטחים תטבע הציונות בתוך מדינה דו-לאומית, ואחמד טיבי יהיה פה ראש הממשלה." (אלדד יניב, ציונים אינם גזענים, הארץ, 25.5.2010).

לוי כתב שהאמירה חושפת השקפה גזענית:

"לא חשובה השקפת העולם, לא חשובות הדעות וגם לא הכישורים והביצועים. המחשבה כי אזרח ערבי יעמוד אי פעם בראש המדינה נמצאת הרחק הרחק מחוץ לתחומי הסקאלה של כל דיון ציבורי בישראל. …במקום אחר היה אפשר וצריך לקרוא לכך גזענות. לא אצלנו. כאן זה פשוט מובן מאליו, ולעזאזל ההגדרות והמשמעויות. שחור יכול להיות נשיא ארצות הברית… ורק אצלנו אין להעלות זאת על הדעת, אפילו לא במצב דמיוני של שלום." (גדעון לוי, ביבי או טיבי, הארץ 27.5.2010):


אלדד יניב דוחה את ההשוואה לאובמה, או את הרעיון שמי שמתנגד לרעיון שטיבי יהיה ראש ממשלה הוא גזעני:

"מי שמתנגד לכך ש[חנין] זועבי או [אחמד] טיבי יהיו ראש הממשלה כאן איננו גזען; השניים אינם יכולים לשמש בתפקיד הזה לא מפני שהם ערבים. רוב אזרחי ישראל הערבים הם שומרי חוק ונאמנים לישראל אף יותר משישראל נאמנה להם. אלא שההנהגה שלהם, כמו טיבי וזועבי, למשל, מתנגדת לישראל כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית. ההשוואה שלוי עושה עם ברק אובמה, שחור העומד בראש מדינה בעלת רוב לבן, היא מתעתעת. אובמה זכאי להיבחר לנשיאות ארצות הברית משום שהוא פטריוט אמריקאי. טיבי וזועבי, התומכים בזכות הפלסטינים למדינה, מתנגדים לזכותם של היהודים להגדרה עצמית." (אלדד יניב, ראש ממשלה פטריוט, הארץ 9.6.2010)


ואולי כדאי להוסיף את זה: עמוס עוז כתב פעם שמי שחושב שלכל העמים מגיעה זכות ההגדרה העצמית ורק על היהודים הכלל הזה לא חל הוא אנטישמי. ואם מקבלים את נייר הלקמוס הזה, אז לא בטוח שלוי שם את הכותרת "גזענות" בצד הנכון של הויכוח.


הנאום שהוחרם בז’נבה במועצת זכויות האדם

זה נאומו של הלל נוייר, מנכ"ל UN Watch.

ציטוט – ברנר אנרי לוי על “המצור” על עזה

"את המשפט שנעשה בו שימוש עד בחילה בעניין "המצור שהטילה ישראל", שעה שההגינות הבסיסית ביותר דורשת להבהיר שמדובר במצור שהטילו ישראל ומצרים לאורך הגבולות המשותפים של שתיהן עם רצועת עזה, וזאת בברכתם הכמעט גלויה של כל המשטרים הערביים המתונים, אפשר להגדיר רק כדיס-אינפורמציה. אותם משטרים מאושרים כמובן לראות שמישהו אחר מרסן את השפעת הזרוע החמושה, המחנה הקדמי, ואולי, בבוא היום, את נושאת המטוסים האיראנית באזור.

דיס-אינפורמציה: עצם הרעיון של "מצור כולל וחסר רחמים" (מאמר מערכת של לוראן ז'ופרן ביומון הצרפתי "ליברסיון" מה-5 ביוני), "הפיכתה של האנושיות (בעזה) לבת ערובה" (מאמרו של ראש הממשלה לשעבר דומיניק דה וילפן, "לה מונד" ה-5 ביוני). המצור, עלינו לזכור ולהזכיר ללא הרף, נוגע רק לנשק ולמוצרים הנחוצים לייצורו. הוא אינו מונע את הגעתן היומית מישראל של 100 עד 125 משאיות עמוסות מזון, תרופות, ציוד הומניטרי. האנושות בעזה אינה בסכנה. לומר ש"מתים בעזה מרעב" פירושו לשקר." (למאמר המלא של ברנר אנרי לוי בהארץ…)

קצת נחת, באמצע כל זה. אלנבי בשבוע הספר.

הארץ ספרים ביקשו מרשימה מכובדת של אנשי עת לבחור מתוך הספרים שקראו השנה את הספר הטוב ביותר ואת הספר שלדעתם הוחמץ. שמחתי להיות מוחמץ בהקשר הזה. .

שלמה אבינרי:
אשר לספר המוחמץ: "אלנבי" של גדי טאוב (ידיעות ספרים) אינו בדיוק ספר מוחמץ, שכן הוא זכה לבולטות ולפופולריות… מה שהוחמץ הוא ההכרה כי הספר מבוסס על מה שאפשר לכנותו מחקר אנתרופולוגי וסוציולוגי רחב של חברת השוליים הזאת, שישראל הדשנה, המצליחנית והמבוססת מודעת לקיומה אך כאילו מתעלמת ממנה וממשמעותה. בלי להיגרר להשוואת מופרזות, הספר היה צריך לעורר זעזוע בחברה הישראלית בדיוק כמו ש"ננה" של אמיל זולא עורר בצרפת הבורגנית. העובדה שזה לא קרה, וחלק מהדיון בספר ובמחברו התמקד בהיבטים המציצניים ולא באמת החברתית שהוא מייצג, היא תעודת עניות לרגישות החברתית הישראלית: הרבה יותר קל להתהדר בנוצות ירוקות מאשר להתמודד עם בצה טובענית כמו זו שתוארה בספר זה. זו אינה החמצה של הספר, אלא החמצה ערכית של השמאל הישראלי.
(לרשימה המלאה של שלמה אבינרי בהארץ…)

דן לאור:
ומהו הספר שהחמצנו השנה? לדעתי, זהו "אלנבי" של גדי טאוב (ידיעות ספרים). הספר זכה למכירות טובות, כך דווח לי, אך לא להתקבלות של ממש. בעיני, זהו רומן מעולה, שילוב מוצלח של סיפור מתח ותחקיר עיתונאי, המוליך את קוראיו אל אזור הספר שבלב המרכז האורבני של ישראל, זה שהספרות המקומית טרחה עד כה רק למשש אותו: "אלנבי" הלילי… רק ההישג הלשוני יש בו כדי לזכות את הכותב בציון לשבח.
"אלנבי" מפגיש אותנו עם פרוזה מסוג חדש, זרה עד כה לספרות העברית, העשויה בסגנון שהוא במידה רבה אמריקאי, משהו שנע בציר שבין נורמן מיילר לריימונד קארבר. מי שלא קרא מוזמן לנסות, אם בזכות התוכן ואם בזכות הצורה, במיוחד כשהשילוב בין השניים עשוי ללא רבב.
(לרשימה המלאה של דן לאור בהארץ…)

אני מאחל לעצמי שאלה יהיו ההחמצות שלי.

תשובתו של יריב אופנהיימר, מזכ”ל שלום עכשיו

להלן תשובתו של יריב למכתב הגלוי שהתפרסם כאן בבלוג. זה ויכוח שחשוב לנהל אותו, ואני שמח לפרסם את המכתב כלשונו. גרסה מקוצרת של מכתב התשובה של יריב מופיעה גם ב NRG.

גדי היקר,

אחרי שבוע ימים בהם נשטפה הארץ בגל לאומנות ימני בעל ניחוחות פשיסטים, במוצ"ש האחרונה, באופן כמעט בלתי צפוי, מתוך החשכה, הפציע לתוך החלל הציבורי קול  אחר. לכמה שעות כל אתרי האינטרנט, הרדיו והטלוויזיה הסכימו לרגע לתת במה למסר שפרץ מתוככי החברה הישראלית, מסר של דאגה גדולה ממדיניות הממשלה, מהמשך השליטה בפלסטינים ומהמשך ההתבדלות הישראלית והפיכתה למצורעת בעולם.

אלו אינם ימים רגילים, מדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים חשובה והיסטורית, כלפי חוץ ישראל עומדת בפני חרם בין לאומי גורף, ערעור היחסים עם הטובות שבידידותנו ועימות צבאי אפשרי עם העולם הערבי. כלפי פנים הדמוקרטיה הישראלית האיצה את תהליך התפוררותה, גלי שנאה מלובים ביצרים לאומניים השתלטו על הרחובות והתשוקה הבלתי נשלטת של כל פוליטיקאי להערצת ההמון גרם גם לחברים בקדימה להישמע השבוע ככהינסטים מושבעים. מול כל אלו הבינו אלפי ישראלים אמיצים שאין כרגע שום אופציה על הפרק מלבד להרים ראש, לזקוף קומה ולצאת לרחובות.
יומיים לאחר ההפגנה אני גאה ושמח ששלום עכשיו בחרה להשתתף באירוע היחידי שייצר עד עתה מסר אופטימי ושפוי לקהל בארץ וכלפי העולם, מסר של אומץ ועוצמה שאינו עומד בקנה אחד עם גל ההתלהמות ואיבוד העשתונות אשר מאפיין את מרביתה של המערכת הפוליטית והציבורית. במוצ"ש התאפסו אלפי ישראלים פטריוטים מודאגים אשר צופים בעיניים כלות על המתרחש ואינם מוכנים להשלים עם הליכתה של ישראל לאבדון. לצידם של אלו עמדו בהפגנה גם נציגים מהמגזר הערבי, אזרחי ישראל מהכפרים בצפון ובמשולש שנאלצים להתמודד בכל יום עם ההקצנה ההולכת וגוברת בסביבתם הקרובה. אני מאמין כי במקום לדחוף את המתונים שבערבי ישראל לזרועות בל"ד מצד אחד והתנועה האסלאמית מצד שני, עלינו, השמאל הציוני לדעת לשתף גם אותם במאבק הציבורי למען פתרון שתי המדינות. אל לנו להדיר באופן מכוון את ערביי ישראל הרואים עצמם חלק מהמדינה והמוכנים להיאבק יחד איתנו רק מתוך החשש לספוג בגידופים וקללות מצד הימין הפשיסטי. מבחינתי, כל ארגון אשר מוכן להזדהות עם המסרים המכילים של ההפגנה אשר בחרו להפנות אצבע מאשימה כנגד הממשלה ולדרוש ממנה לקדם את פתרון שתי המדינות, הוזמן להשתתף בה. כל השותפים הסכימו לומר בפה מלא כי ההפגנה איננה מפגן שנאה למדינה או לחיילי צה"ל, אלא להיפך, הפגנה שכולה חשש כבד וחרדה מהמקום אליו מוליכה הממשלה את מדינת ישראל.

כידוע לך אינני חבר חד"ש ונכון להיום אני עדיין חבר ועידה במפלגת העבודה, רבים מחברי בשלום עכשיו אינם נמנים עם אנשי חד"ש ועם כל הכבוד, אינני בטוח שזהו המקום להיכנס לוויכוח האם חד"ש מאמינה בפתרון שתי המדינות מתוך רצון לפתור את בעיית ההגדרה העצמית של היהודים מחד והפלסטינים מאידך או מתוך רצון לטשטש או להעלים את החזון הציוני. משיחות שקיימתי עם מרבית אנשי חד"ש גיליתי נקודות שוני מהותיות אך מצאתי גם מכנה משותף רחב הדוגל בצורך לשנות את מדיניות הממשלה ולתמוך בכל מהלך אשר יוציא את ישראל מהבוץ ויקדם את כולנו לעבר סיום הסכסוך והכיבוש. כל השותפים להפגנה, גם אם מקצתם אינם ציונים מוצהרים, מהווים חלק מאותו מחנה הרואה בהמשך הכיבוש אסון לציונות ולמדינת ישראל. כידוע לך, ארגונים פוסט ציוניים כגון בל"ד, רע"ם וקואליציית נשים לשלום לא לקחו חלק בהפגנה ולא בכדי, גבולות המסרים אינם תואמים את כל אלו הרוצים בחזרת הפליטים לתוך ישראל והשגת פתרון של מדינה אחת דו לאומית בין הירדן לים.

באשר לנימוקים הטקטים, כמוך גם אני נמצא בעשייה הפוליטית לא לשם שמיים ולא על מנת לנקות את מצפוני, אני פעיל פוליטי על מנת לשנות ולהשפיע ועל כן אני רואה גם בשאלות של תדמית ומסר, שאלות חשובות שיש להתייחס עליהם ברצינות רבה. אני מסכים כי הימצאותם של דגלי פלסטין בהפגנה בתל אביב היא טעות טקטית המשחקת לידי אלו הרוצים לפגוע בלגיטימיות של המסר בקרב החברה הישראלית, גם מרבית אנשי חד"ש הבינו את הרגישויות ולכן נאלצו אנשי התקשורת ובראשם "ישראל היום" לעבוד קשה מאוד ולאתר בקושי בין שלל דגלי ישראל שלושה דגלי פלסטין שהונפו בקהל. אם אתה וחברייך היו מצטרפים אליי ואל אנשי שלום עכשיו ואוחזים בעוד עשרות דגלי ישראל, אין לי ספק כי התמונה הייתה נראית עוד יותר טוב. כן, היה גם מפגין אחד שלצערי בחר להביא להפגנה את דגל טורקיה, ברגע שנודע הדבר, סדרנים מטעם המארגנים הורו לו להסיר את הדגל או לעזוב את המקום בשל העובדה כי הדגל אינו עומד בקנה אחד עם עמדות המארגנים.

ידעתי בטרם ההפגנה כי יהיו מי שיחוש מאוימים מהמסר ומגודלה של ההפגנה ולכן ינסו בכל הכוח להכתיר את ההפגנה תחת הכותרת הפגנת השמאל הלא ציונית. אך מי שהיה באירוע ושמע את מרבית הדיווחים בתקשורת האלקטרונית שמח לדעת כי שיטת הדה לגיטימציה עבדה באופן חלקי ביותר. אני שב וטוען כי האירוע במוצ"ש כמו גם באירועים הבאים יעוצבו לא רק על ידי המארגנים, אלא גם על ידי המשתתפים עצמם. ככל שיבואו יותר משתתפים מהשמאל הציוני, כך קולם ישמע בעצמה רבה יותר. אם לסכם את החלק הטקטי, לצד הדוגמאות שהבאת, אני קראתי ושמעתי דיווחים רבים מההפגנה בה נאמר מפורשות כי ההפגנה איננה נגד חיילי צה"ל אלא נגד מדיניות הממשלה ואף הוקלטו ושודרו קריאות המפגינים: "גאים בחיילים- מתביישים בממשלה".

גדי חברי, המשבר הקרוב הוא גם הזדמנות גדולה. יותר ויותר אנשים מטילים ספק בגל ההתלהמות הימני ומבקשים להשמיע קול שפוי ומתון, רגע לפי שיהיה מאוחר יותר. גודל השעה מחייב את כולם לצאת ולפעול, בתזמורת השמאל יש מקום לכולם ולכל משתתף כלי נגינה משלו, לפעמים יש לנגן סולו ולפעמים כוחה של התזמורת הוא בנגינה משותפת המשדרת עוצמה ורלוונטיות. הגיע רגע של אמת, זוהי באמת שעת חירום. עלינו לפעול יחד ולחוד, במשותף מקביל על מנת לייצר מסר אחר שיזכה לתמיכה ואמון הציבור הישראלי. לא רק אחדות המסר, אלא גם גודל התמיכה והיקף הפעילות הם שיקבעו האם השמאל הישראלי חוזר להוות אלטרנטיבה ראויה, או שנדונו להמשיך ולנבוח בזמן שהשיירה עוברת, בדרכה אל התהום.

שלך,
יריב