גדי טאוב

"ב-1897, לפני 113 שנה, התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון והחליט "להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים". הם דייקו מאוד במלים שבחרו לניסוח המטרה שלהם. ואם ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים להתפטר אחרי הנזק הכבד שגרמו לנו – זה לא כיוון שהם מעלו בתפקידם מול הפורעים הפנאטים שהיו על האוניה, אלא בגלל שמעלו בתפקידם מול קונגרס בזל, מול יסוד היסודות שעליו עומדת הציונות." (למאמר המלא ב ynet…)

עוד, בגלל מבול התגובות שקיבלתי. בין השאר בלט שם הרעיון שבזמן כזה "אי-אפשר לשבת בשקט" לכן מוכרחים להפגין, וש"מוכרחים לעשות משהו" וגם זה: שאני בטלן, כי במקום להצטרף נשארתי על הספה (אני לא על ספה, אני בבית קפה עם המחשב, מה שבעיני כמה מהגיבים גרוע שבעתיים). אני רוצה להתעכב רגע, ברשותכם, על הביטוי הזה "אי-אפשר" במשפט "אי-אפשר לשבת בשקט".

מה זאת אומרת "אי-אפשר"? טכנית, כנראה אפשר, כמו ביום לפני וביום אחרי. אז כנראה שלא לזה הכוונה. אי-אפשר, לכן, פירושו כנראה, משהו כזה: "אני נסער, ואני כועס על הממשלה, אז אני לא יכול פשוט לשבת בשקט". את זה אני מבין. מבין, אבל לא מכבד. מפני שפירוש הדבר שהסיבה לצאת להפגין לא קשורה לשאלה מה יהיה האפקט של ההפגנה, אלא לציווי "בטא עצמך".

מקס וובר, הסוציולוג הגרמני הדגול, קרא לזה פעם פוליטיקה של מצפון, והבדיל את זה ממה שהוא כינה פוליטיקה של תוצאות. פוליטיקה של מצפון מכוונת פנימה, אל העצמי. תפקידה לגרום לי עצמי להרגיש טוב. פוליטיקה של תוצאות – היא הפוליטיקה הממשית – מכוונת ליצירת שינוי במציאות. זה היה בעיני מקרה מובהק של פוליטיקה של מצפון. ובמקרה הזכה מקרה נרקיססטי במיוחד של פוליטיקה של מצפון. אני יוצא להפגין כדי לבטא את עצמי, להרגיש טוב עם עצמי, וזאת למרות שהתוצאות יהיו הפוכות למה שאני מתיימר להשיג. המטרה של ההפגנה, הדחת נתניהו וברק רק התרחקה כתוצאה מההפגנה הזאת, של חיבוקים עם חד"ש, וקריאה לעולם להחריף את הסנקציות על ישראל. היא עזרה לנתניהו להצטייר כמגן ישראל, ולדורשי הדחתו כסוכנים של ארדואן. שאפו. ביטאתם את עצמכם. אם הייתי נתניהו הייתי שולח למפגינים פרחים. אם הייתי ארדואן הייתי שולח להם רחת לאקום, כדי לשבור את המצור על ההפגנה. אני יודע. אני יודע. הרוב שם לא תמכו בעוד סנקציות, והרוב גם לא אנטי-ציונים. אבל שמאל שלא מבין מה יקרה להפגנה כזאת בתקשורת, שלא תופש את המשמעות של להתחבק עם חד"ש יום אחרי המשט, שלא מעיף משם את מי שמרים בזמן כזה דגל טורקי, הפסיק בעצם להיות פוליטי.

ועוד הערה. לחכמים שמתחבקים עם חד"ש למען "שתי מדינות לשני עמים". חד"ש לא במקרה לא אומרים שהם ציונים. הם לא ציונים. כלומר הם לא מכירים בזכות של היהודים למדינה לאומית משלהם. הרטוריקה חמקמקה, אבל הם לפחות ישרים מספיק כדי לסרב לומר שהם ציונים. הם אולי מוכנים להגיד "שתי מדינות לשני עמים" אבל זה מה שאלכס יעקובסון קרא "שתי מדינות לשני עמים בממוצע – חצי לנו, אחת וחצי להם". כי זה יפה להיות בעד חלוקה אבל לא נגד זכות השיבה, מפני שפירושו שתי מדינות שבשתיהן רוב ערבי. שמאל שמתחבק עם הסוכנים האלה של דלגיטימציה של הזכות של יהודים למדינה, הוא שמאל שכבר אינו חפץ חיים. הוא חפץ נרקיסיזם. הו, כמה אנחנו יפים, מעטים וצודקים. אבל את סיום הכיבוש נביא רק אם נשכנע את הישראלים שזה חיוני גם להם. לא אם נהיה יפים בעיני עצמנו.

שלום יריב,

ראיתי את האי-מיילים שלך לפני ההפגנה. הם נוסחו בזהירות. "הממשלה מטביעה את כולנו". זה נכון. ההגיון של הסיסמה ברור לי: אנחנו נגד נתניהו וברק בגלל שאנחנו דואגים לישראל. בכל זאת הייתי נגד ההפגנה. כי חלק גדול מהשותפים שלך לא בדיוק יכול לאחד כוחות מסביב לסיסמה כזאת. הרעיון שדואגים לישראל לא נוח להם. הם מוכנים לפעמים להודות בזה. הם בטח לא מוכנים לצעוק את זה. דבק בזה, לתחושתם, איזה ריח לא נעים של פטריוטיזם. ופטריוטיזם זה אוטומטית פשיזם. לכן קל להם יותר להגן על החמאס. שהוא כמובן דמוקרטי ושוחר זכויות אדם. אז רצית לומר משהו חשוב. שהממשלה הזאת רעה לנו כי היא משחקת לידי אויבנו. אבל הצטרפת לאחרים שגם הם משחקים לידי אוייבנו, והם חטפו לך את ההפגנה מתחת לאף.

אז מה קרה בפועל? עזרתם לנתניהו לשרוד עוד קצת. עזרתם לו לבסס את הקו שלו שאומר ההפך מהסיסמה שלך. רציתם לומר שמי שתומך בישראל וחרד מבידודה, רוצה שהממשלה הזאת תלך, ואמרתם בפועל שמי שרוצה שהממשלה הזאת תלך הוא בעצם נגד ישראל. רציתם להציל את ישראל מבידוד, והפגנתם עם כל מי שבעד לבודד אותה. בזמן שישראל במצוקה, מפני שאבירי הצדק – ארדואן, חמאס וכל השותפים שלהם – מוכרים לעולם שקר מכוער, הצטרפתם לארדואן נגד ישראל. אני יודע. זה לא מה שרצית. אבל היית צריך לחשוב שזה מה שיקרה. תציץ בעיתונים:

מעריב: צועדים נגד המצור, עם תמונה של מפגינים אוחזים שלט של חד"ש ודגלים אדומים מלא כל הפריים. ישראל היום: בהפגנת השמאל הונפו דיגלי פלסטין ושלטים שבהם נכתב "סנקציות על ישראל". טוב, הוסיפו גם את הסיסמה שלך. אז מה?

מהותית, אני חושב שהשמאל המכונה רדיקלי, זה של חד"ש ושות' הוא כבר מזמן לא שמאל. הוא תומך של הלאומנות הפלסטינית, והוא משרת אותה בפועל. הוא לאומני, והוא מקדם דו-לאומיות. ממש כמו הימין הקיצוני היהודי: גם הוא לאומני, וגם הוא מקדם אותנו לדו-לאומיות. אלה בעד לאומנות יהודית, אלה בעד לאומנות פלסטינית, אבל התוצאה זהה.

אבל גם אם מהותית אנחנו לא מסכימים, ואתה לא רואה בהונאה האידיאולוגית הצדקנית הזאת, שמסתירה את הכחשת זכותם של היהודים להגדרה עצמית בשפת זכויות האזרח שקר מכוער, אז טקטית זה בכל זאת מה שיוצא. והנה זה יצא, בדיוק כצפוי. אם שיכנעתם במשהו את הציבור הישראלי זה בקו של נתניהו: מי שקורא עכשיו לוועדת חקירה, מי שדורש מברק ונתניהו ללכת, הוא כנראה תומך של ארדואן. קראתם לוועדת חקירה – למה? כי אתם רוצים "סנקציות על ישראל". זאת המסקנה שרצית? שמי שמתנגד לארדואן צריך להצטופף מאחורי נתניהו? אני בטוח שאתה לא. אבל הנה, זה מה שהשיגה ההפגנה שלכם. לא אני אומר. בסך הכל פתחתי עיתונים הבוקר לראות מה הבינו מכם.

אל תתפלא, אם כן, שהשמאל מתכווץ. בזמן שישראל מדממת, לא צריך לעשות הפגנה נגדה. צריך לחכות רגע כדי שאפשר יהיה להבהיר, אחרי ההלם, שמי שבעד ישראל צריך להיפטר מנתניהו וברק, או לפחות לקרוא להם לשאת באחריות. לא קוראים להפלת גולדה באמצע מלחמת יום כיפור. לא הולכים להפגין באמצע יום כיפור עם דגלי האוייב בזמן שהוא מכה בנו. ולא רק כי זה דוחה, אלא גם כי זה מטופש. הפגנה בשם החמאס, או כזאת שנראית כמו הפגנה בשם החמאס, רק מחזקת את נתניהו. זה לא מה השתכוונת. אבל פיר, יריב, אתה מכיר את חבורת הצדקנים הזאת, והיית צריך לנחש מה יקרה.

חבר שלי שהלך להפגנה כעס עלי בטלפון. מוכרחים לצאת לרחובות, הוא אמר לי. מה? הוא שאל. בזמן כזה להתפנק ולשבת בבית?
אבל האמת היא שלהפגין היה פינוק. לשבת בבית ולנשוך שפתיים, זה יותר קשה למי שמתרגלים זה שנים שלפרוש את נוצות צדיקותך ברבים יותר חשוב מלקדם את חלוקת הארץ. כמה נעים וכמה רגיל. לצאת לכיכר וללטף את עצמנו. להזכיר לעצמנו כמה אנחנו יפים וישראל מגעילה. אם זה לא פינוק, אני לא יודע מה כן. כי לצאת להפגנה הזאת פירושו להעדיף להזכיר לעצמנו שאנחנו יפים וצודקים, אפילו אם זה יעכב את החלפת השילטון בישראל. הנה מה טוב ומה נעים, להתמכר לעדריות ולשבטיות של שבט הצדיקים, והכל תחת סיסמאות של בוז לשיבטיות. כדי שהוועדה תקום, וברק ונתניהו יאלצו לשאת באחריות, אולי לא כדאי לשכנע את הישראלים שתומכי וועדת החקירה דורשים אותה בשם ארדואן והחמאס. זה לא מה שהתכוונת. אבל זה מה שיצא. ופיר, יריב, אתה מכיר את הצדיקים המפוקפקים האלה, והיית צריך לדעת.

שלך בידידות,
גדי

ואני לא מצטער. עם המסר של המארגנים – הממשלה מטביעה את כולנו – אני מסכים. לגמרי. אבל היתה לי הרגשה שההפגנה הזאת תדגים שוב את אותם דברים שבגללם השמאל הצדקני הוא גם מטעה וגם מזיק, וגם חסר השפעה פוליטית. ממש ממש לא היה לי חשק לעמוד ליד חבורת צדקנים וצבועים שידקלמו את קו ההסברה של ארדואן, בשם זכויות האדם והשלום כמובן. אנשים שיסבירו לי שה"מרמרה" היא ספינה של פעילי שלום. המסר של המארגנים מצויין – יריב אופנהיימר ניסח אותו בזהירות, ראיתי את האי-מיילים. אבל מה יצא? הפגנה שאומרת ת שהטורקים צדיקים.

הממשלה הזאת מטביעה אותנו. זה נכון. אבל ברגעים הראשונים, כשנתקלים בגל השינאה והצביעות העולמי שקונה בשמחה את השקר הזה, שחמאס היא מפלגת השלום וישראל היא קלגס חסר דעת, תהיה כאן הצטופפות סביב מדורת השבט. מפחד. והפחד מוצדק. ישראל נמצאת בסכנה ממשית מאד. באמצע המזרח התיכון, בלי לגיטימציה בינלואמית היא עשויה שלא לשרוד. אני לא רוצה לבוז לפחד הזה. וברגע הזה הפגנה כזאת תתפרש כהצטרפות לגל השינאה.
ואז התברר שהיא לא רק תתפרש כהצטרפות לגל השינאה. היא אכן הצטרפות לגל השינאה. ולא כי צלי רשף, או יריב אופנהיימר רוצים בחורבנה של ישראל. הם לא. אבל מי שמחזיק עכשיו דגל טורקיה, מי שמתחס עכשיו ובשם זכויות אדם תומך בחמאס, או בשם "מדינת כל אזרחיה" נותן חסות למתקפה על זכותם של היהודים להגדרה עצמית – שלא יספר לנו שהוא שוחר שלום. שמאל שלא ידע להתנער מהלאומנות שמתחפשת לזכויות אדם, ממכחישי שואה ארמנית שמתחזים לחסידי אומות העולם, מגזענים שמתחפשים לקורבנות, שלא יצפה להשפיע, ושלא יצפה לשכנע.

אם ההפגנה הזאת יצרה את הרושם שלהתנגד לנתניהו זה להיות בצד של ארדואן, היא גרמה נזק, והיא עיכבה את הדחת נתניהו. השאלה היא איך לשכנע את הישראלים שצריך להעיף את נתניהו בגלל שאנחנו נגד ארדואן, נגד החמאס, לא בעדם.

"…עכשיו מנסים ללכד את הציבור מאחורי החיילים, כאילו מישהו מפנה אצבע מאשימה לעברם ולא לעבר מתכנני המבצע וקובעי המדיניות. שר הביטחון מודיע שהוא לא ייתן לחקור את החיילים, והוא מתייצב מאחוריהם. למעשה הוא מתחבא מאחוריהם. הדרישה לחקירה מופינת כלפי ראש הממשלה, שר הביטחון וראשי הצבא, ולא כלפי החיילים. …אם הממשלה לא יכלה לפעול לטובת המדינה בשל שיקולים אישיים זרים ורצון להתחמק מאחריות אישית, יכול מבקר המדינה לעשות זאת." (בועז אוקון, "רק המבקר יכול", ידיעות אחרונות, 6.6.2010)

"…הדפוס הבולט לעין בכהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, זו כבר הקדנציה השנייה, הוא הבידוד הבינלאומי המתהדק על צווארה של המדינה בכל יום שהוא בתפקיד. בתקופתו נדחקת תמיד ישראל למעמד הקורבן הנצחי, המיילל בצדקנות כנגד צביעותן ורשעותן אל אומות העולם. …ישראל שלו היא תמיד חלשה, מותקפת, פסיבית…. אפילו לוחמי הקומנדו הימי, מי שאמורים להיות חוד החנית ההרתעתי של הכוח והיוזמה הישראליים, הוקרבו השבוע על מזבח המסכנות הזאת… [אנשי הדממה] קיבלו הוראה לפטפט את עצמם לדעת, וצולמו כשהם מגובסים, חבושים ולובשים בפיג'מות. מדובר בסמל מובהק, וכל היסטוריון מתחיל יודע מה חשיבותם של סמלים". (אורי משגב, "בנו של ההיסטוריון", ידיעות אחרונות, 6.6.2010)

את כל חגי ישראל, אומרת בדיחה יהודית אמריקאית, אפשר לסכם כך: "הם ניסו להרוג אותנו, ניצלנו, בואו נאכל". יש משהו בבדיחה הזאת, וכדי להבין את נתניהו, ואת הימין הלא-קיצוני – כולל ההשתלטות הכושלת והמזיקה על משט הצדקנים – צריך לקחת אותה בחשבון. הימין הזה מאמין כלשונם בדברי ההגדה של פסח, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. הוא לא מצליח לדמיין פוליטיקה ריאלית, משום שהוא מאמין בפוליטיקה מיתולוגית. והפוליטיקה הזאת, היא אמנם פסימית, אבל – וזה סודה – גם מנחמת.

היא פסימית משום שהיא איננה מאמינה באמת בחזון הציוני שביקש להפוך את היהודים לאומה נורמלית עם פוליטיקה ריאלית. בעיני הימין הזה לעולם לא נהיה "ככל עם ועם" עומדים ברשות עצמנו במדינתנו הריבונית. אלפיים שנות גלות בעצם נמשכות בציון. המעגל רק חוזר על עצמו לנצח. פרעה רק מחליף פנים: אנטיוכוס, אדריאנוס, קוזקים, היטלר, ערפאת, ועכשיו אחמדינג'אד – כולם אותו דבר.

יש לנו הרבה שונאים. אין ספק. אבל זה לא הופך את כולם לאותו פרעה. ואם מיחסים לאחמדינג'אד ויסמעיל הנייה את השיקולים של פרעה, התוצאה היא שלא רואים אותם ואת שיקוליהם הממשיים בבהירות.
מה אם כן מנחם בפסימיזם הזה? שבמעגל הקודר והנצחי, אחרי כל "הם ניסו להרוג אותנו" בא "ניצלנו" (ואחריו אולי גם "בואו נאכל").

להבדיל מנתניהו, הימין הדתי הקיצוני דווקא אינו לוקה בתסמונת הזו. בעיני הימין הקיצוני הקטסטרופה הבאה היא האחרונה, ואחריה תבוא הגאולה השלמה. לימין המתון אין גאולה. יש רק צעידה נחושה בתלם הסובב במעגלים לנצח: העולם נגדנו, אין מה לעשות, אבל שבע ניפול ושבע נקום. הבעיה הפוליטית של הימין הזה היא לכן ב"אין מה לעשות". כי אם אין מה לעשות, צריך רק לחשוק שיניים ולהחזיק מעמד.

וזאת אולי אחת הסיבות החשובות לקיפאון בנוסח נתניהו. הנה בא משט התעמולה המתחסד הזה נגד "המצור על עזה", ובמקום להרוויח ממנו נקודות, גרמנו לעצמנו נזק אדיר. עזרנו לחמאס לצייר אותנו כקלגסים, במקום לתת לחכמי חלם לעבור, ולהתחבק עם אחד החשוכים שבמשטרים. ממשלת נתניהו, נטולת המעוף וחסרת הדימיון, שהניחה מראש שכולם נגדנו, החמיצה הזדמנות להטות חלק מדעת הקהל לטובתנו. כי הרי אם "כולם נגדנו", אז "אין מה לעשות".

פרשת המשט היא מיניאטורה של מדיניות נתניהו באופן כללי. במלחמתו האבודה-מראש על בנייה בהתנחלויות, הוא איפשר לפלסטינים (שמסרבים לחלק את הארץ) להצטייר כשוחרי שלום, ולישראל (שהסכימה לחלוקת הארץ), להצטייר כסרבנית שלום. והנבואה הגשימה את עצמה: כולם נגדנו, גם אמריקה. ואם אובמה משנה את הטון לטובה, גם זה מתפרש על פי המיתולוגיה, ולא הריאליה. הנה לרגע הצליחו אסתר ומורדכי להערים על אחשוורוש, הנה לרגע אחד קצר בלמה נחישות מצדה את הרומאים.

הבעיה היא שיש דבר אחד שמנטאליות כזאת מונעת מראש: יוזמה. היא יודעת לערום עוד ועוד שקי חול מאחורי הדלת, לחשוק שיניים, ולחכות לקטסטרופה. אלא שבמדינאות צריך ליזום, לא רק לבלום. מי שמשחק בונקר יכול, זמן מה, לא להפסיד. אבל הוא לא יכול לנצח. אם לא נציע ונקדם במרץ תכנית מדינית משלנו, יכפו עלינו אחרת פחות טובה לנו. ובשביל לראות את זה לא מספיק לשנן את ההגדה של פסח. בשביל זה צריך להבין שאנחנו כבר לא בגלות. אם נמשיך בשיטת נתניהו בסוף יהיו ליהודים כל כך הרבה חגים שלא יישארו לנו ימי עבודה.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות, ב 1.6.2010

הנה אפילו משה ארנס מתחיל להרגיש שהאדמה בוערת תחת רגלינו. אפילו ארנס מבין שצריך לסיים את הכיבוש. גם הוא מבין את מה שכל בר-דעת רואה נוכח דעת הקהל הצבועה והעוינת שהכתירה את ראאד סאלח כ"פעיל שלום": שמפעל ההתנחלות והמשך הכיבוש הם אלה שמאפשרים לשונאינו לשכנע את כל היושבים על הגדר שישראל היא מפעל דיכוי: מדברים על שלום, אבל ממשיכים לנסות להכשיל את חלוקת הארץ.

פעמיים הזדמן לי לפגוש את ארנס באופן אישי. פעם אחת עמדנו יחד מחוץ לאיזו דלת אב"כ במלחמת המפרץ הראשונה. אני הייתי סמל ראשון המילואים והוא היה שר הביטחון. בסוף פתחו לנו. לא יצא לנו לדבר אז. בפעם השנייה עמדתי איתו בדוכן בשבוע הספר. הוא חתם על ספרו, ואני על ספרי. כן שוחחנו הפעם. השיחה התגלגלה לעתיד השטחים. אמרתי לו משהו על כך שאם לא נצא משם תאבד הציונות. הוא התפלא. הציונות, הוא אמר, היא הרי זכותם של היהודים על הארץ. להשאר שם זה המעשה הציוני.

הנה לכם עוד דוגמא לציונות של ארץ, בניגוד לציונות של מדינה. הציונות של הרצל, של בן-גוריון שאפה להפוך את היהודים לאנשים חופשיים באמצעות מדינה דמוקרטית משלהם, בה יהיו ריבונים על גורלם. הציונות של ארנס, כמו של המתנחלים, היא אודות גאולת אדמה. והיא לא מבינה את העיקר. הפתרון שארנס עכשיו נסוג אליו – סיפוח השטחים ומתן אזרחות לכל הפלסטינים בגדה – הוא המשך של אותה אי-הבנה. ארנס שדיבר ברורות בשפת הציונות-של-ארץ מגמגם עכשיו בשפת הציונות-של-מדינה.

כל עוד הציונות עמדה בתוקף על בסיסה המוסרי היציב, זכות ההגדרה העצמית של כל העמים, היא נתפשה כדמוקרטית. מאז שהיא כובשת חושדים בה שהיא מתבססת על הרעיון שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל. לא בצדק. חסידי ארץ ישראל השלמה הם מיעוט שהולך וקטן. יש רוב יציב בארץ מאז אוסלו לטובת חלוקה. הפלסטינים, לא אנחנו, הכשלנו אותו. אבל חלק מהימין עדיין חולם, מפני שהימין הזה ישן. וחלום ההתנחלות עדיין נדמה לו רצוי, אם גם לא לגמרי אפשרי. וברית הסרבנים הזאת, בין הפלסטינים התומכים בזכות השיבה, לבין הימין ההוזה, חותרת לארץ פלסטין השלמה. אבל אפילו הימין הזה כבר מבין שהכיבוש הוא העוקץ, וימשיכו לדבר על "כיבוש" בעזה שממנה נסוגנו, כל עוד יימשך הכיבוש ביהודה ושומרון. לכן הימין הזה הוציא תכנית לשעת חירום. קודם ציפי חוטובלי ורובי ריבלין – שני מדינאים דגולים ללא ספק – המציאו אותו, ועכשיו מצטרף גם ארנס במאמר בהארץ: נספח את יו"ש וניתן אזרחות לכל הפלסטינים שם. מה יקרה אז? זה יהיה, מסביר ארנס, "אתגר":

"הוספת מיליון וחצי מוסלמים תושבי יו"ש למדינה תקשה כמובן על המצב. האם מיעוט של 30% מוסלמים ייצור אתגר, שהחברה הישראלית לא תוכל לעמוד בו? זאת השאלה שהפוליטיקאים הישראלים וכל הישראלים – יהודים וערבים כאחד – צריכים להרהר בה. בניגוד לתחזיות הקודרות, החלת הריבונות הישראלית על יו"ש לא תביא לסופה של מדינת ישראל וגם לא לחיסול הדמוקרטיה שלה. היא תציב אתגר גדול לחברה הישראלית. גם האופציה הזאת ראויה לשיקול."

אבל התנועה הלאומית הפלסטינית היא בדיוק כזאת: לאומית. כמו הציונות, שגם היא תנועה לאומית, היא דורשת עצמאות. את העובדה שיהיה בישראל מיעוט ערבי, ובפלסטין אולי יהיה מיעוט יהודי, אפשר לקבל, אבל בתנאים שידועים לכל העולם מאז החלטת החלוקה של נובמבר 1947: אם לשתי התנועות תהיה אפשרות להגדרה עצמית, למדינה משלהן. לכן הפתרון של ארנס – ועוד לפני שדיברנו על דמוגרפיה ושיעורי ילודה – הוא חסר שחר. אם לא תהיינה שתי מדינות לשני עמים ימשיכו לדבר עלינו ככובשים גם אם ניתן לפלסטינים בגדה אזרחות.

זה אמנם יפה לקרוא למצב חסר מוצא "אתגר", ולחלום בהקיץ שהפת"ח והחמאס יהפכו למפלגות דמוקרטיות בכנסת ישראל, אבל האמת היא שהאלטרנטיבות לא השתנו: או שנחלק את הארץ, או שנדון את עצמנו למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי. הימין, המחנה הדו-לאומי, גרר אותנו כברת דרךך ארוכה לקראת חורבן אפשרי של הציונות, ואם הוא יוסיף להחזיק בהגה הוא בסוף יצליח להפוך את המדינה האחת בעולם שבה יש ליהודים רוב לעוד מדינה עם מיעוט יהודי. ואז נראה איך רוב ערבי יענה ל"אתגר" הדו-לאומי שארנס רוצה לקפוץ ראש לתוכו. אם לא ניפטר ממשלת הימין הגרועה והכושלת הזאת, שהצליחה להפוך את ישראל לסרבנית חלוקה ואת הפלסטינים לאבירי זכויות האדם, בזמן שההפך הוא הנכון, אם לא נדע לשלוח אותה הביתה בקרוב, נטבע כולנו, יהודים וערבים, במלחמת אזרחים כרונית. שהיא בלי ספק "אתגר".

"תנאי הפתיחה היו דווקא מצוינים. בניגוד לכל המשלחות שהגיעו או ניסו להגיע עד כה לעזה, המשלחת הנוכחית עשתה את העבודה לממשלת ישראל. חברי המשלחת לא הצליחו להתאפק. הם שידרו את עצמם צווחים ביחד את "חייבר, חייבר אל-יהוד, ג'ייס מוחמד ס-יעוד". זו סיסמת הקרב על צבא מוחמד שהשמיד יהודים, וימשיך להשמיד אותם בקרבות הבאים. כך הם חשפו את עצמם. לא "משלחת הומניטרית", אלא משלחת מלאכי שנאה. הם העניקו לישראל את הניצחון ההסברתי. התחלה אידיאלית לכל התמודדות.

אבל האווילות הישראלית הרימה ראש פעם נוספת. שבעת שרי הקבינט ישבו בשבוע שעבר, ומתוך רשימה של החלטות סבירות ויצירתיות, הם מצאו אחת אחרת: השתלטות כוחנית על הספינות. זה מה שרצו הראאד סלאחים ושאר תומכי החמאס והטרור. זה מה שממשלת ישראל העניקה להם." (למאמר המלא ב-NRG…)

"ההאשמה העיקרית נגד ישראל במדיניותה כלפי רצועת עזה מתקדמת בהשלכותיו של "המצור" על התושבים הפלסטינים, על רווחתם הכלכלית והחברתית, בריאותם ותנועתם אל מחוץ לרצועת עזה ואליה." המאמר של יהונתן דחוח הלוי, "התמונה המעוותת של 'המצור' על עזה" מביא נתונים, ממקורות פלסטיניים, ישראליים ואחרים, בצד ניתוחם.