אתר ולפרקים גם בלוג
"ראש המוסד, מאיר דגן, מודאג מהשינוי בעמדות האמריקניות ובהשפעתן על ישראל. "יש פיחות בנכסים של ישראל בארצות הברית", הוא אמר היום (ג') בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "אם חשיבותה של ישראל היתה משמעותית ביותר כשהיה עימות בין גושי, השנה יש שחיקה בנושא הזה"." (לידיעה המלאה של רונן מדזיני…)
"אהוד ברק לימד אותנו שמה שקובע הוא מבחן התוצאה. אם זה המבחן, ההשתלטות על אוניית המחאה הטורקית נסתיימה במפח נפש. ישראל הרשמית, מראש הממשלה ועד אחרון הקצינים עשתה אתמול מאמץ גדול להוכיח שהאנשים שחיכו על הסיפון ללוחמי הקומנדו הימי לא היו שוחרי זכויות אדם, אלא בריונים אלימים, שונאי ישראל. אני מניח שזה נכון. עדיין נשאלת השאלה, למה נתנה ישראל לבריונים האלה בדיוק את מה שרצו. …האם לא היה נכון יותר לאפשר לספינות לעבור, ובכך לרוקן מאוויר את הבועה התעמולתית?" (נחום ברנע "מבחן התוצאה", ידיעות אחרונות, 1.6.2010)
"שכל ישר היה מספיק כדי להבין שזה מה שהמפגינים האלה מחפשים: עימות אלים מול המצלמות… הם לא יכלו לחלום על תוצאות טובות מאלה: לוחמי צה"ל יורים בשוחרי שלום. אפשר לומר שישראל שיחקה לידיים של החמאס בצורה חובבנית ועלובה. בסדר, בסדר, אנחנו צודקים. אבל למה לכל הרוחות הפסקנו להיות חכמים., (סימה קדמון, "איפה השכל" ידיעות אחרונות, 1.6.2010)
"יותר מהשמשט נועד לסייע לתושבי עזה, הוא נועד לעזור לשלטון החמאס, ויותר מאשר את החמאס הוא ראה לנגד עיניו את ההתרסה, את הפרובוקציה, את הוקעת ישראל. מחוללים ותיקים טוענים שצריך שניים לטנגו. החליטה השביעייה שעל הריקוד הזה אי-אפשר לוותר. ישראל נרתמה למחול הטורקי במלא כוחה ותרמה לו את יחסי הציבור, אולי אף את עילת קיומו. אלמלא הבלימה שהוכרזה מראש ובקול גדול, ייתכן שלא היה יוצא כלל לדרכו. הסגר על עזה איננו יעיל. …מצור צבאי מחורר על עזה הפך למצור דיפולומטי מהודק על ישראל". (אמנון אברמוביץ', "הנאחס כשיטה", ידיעות אחרונות, 1.6.2010)
גם מימין וגם משמאל קראו לממשלת ישראל להניח למשט התעמולה המתחסד הזה לעבור לעזה. היינו יכולים לצאת גדולים: להוציא את האוויר מהבלון הנפוח של תומכי-חמאס-מתחזים-לפעילי-שלום, להראות שאין משבר הומניטארי בעזה, מפני שישראל שולחת לשם מזון ודלק, ומספקת גם חשמל, ואונר"א שופך על עזה מליארדים מכספי הקהילה הבינלאומית. איזו עוד מדינה בעולם מספקת לממשלה שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא רצח אזרחי המדינה הזאת מזון דלק וחשמל? היינו יכולים לחשוף את הפרצוף האמיתי של "פעילי השלום" ולתת להם להחבק עם הפונדמנטליזם הרצחני של החמאס.
ומה עשינו במקום זה? גאוני ממש. נתנו לחמאס את כל מה שהם רצו מהמשט השזה, שזה לא הרחת-לוקום שהיתה על הספינות, כמו שכתב בצדק גלעד שרון, אלא הישג תעמולתי כביר: החמאס יצטייר כקורבן , וישראל, שיצאה מעזה חד-צדדית וספגה בסבלנות (מופרזת) טילים עד לא מזמן, היא חבורת קלגסים הורגת "פעילי שלום". כל הכבוד ל"שביעיה" על מדינאות מרחיקת ראות. עכשיו גם לא נוכל לאכוף את אמברגו הנשק החלקי (המכונה "מצור ישראלי על עזה" למרות שלעזה יש גבול עם מצרים). כי בפעם הבאה גיבורי הסיירת שאוחזים בהגה המדינאות אצלנו לא יעזו לגעת באף אוניה. וכמובן שחכמי השמאל הרדיקלי כבר מארגנים הפגנה למען "פעילי השלום" דוגמת השייח ראאד סלאח. ברכות לברק-את-ביבי הפקות, וליועציהם הגאוניים מש"ס, ישראל ביתנו, והאיחוד הלאומי. אה. גם הבית היהודי (או כמו ששמעתי את הרב יובל שרלו קורא לשתי המפלגות האלה "הפיצול הלאומי והצריף היהודי").
ספרו של צאלק פרחודניק, התפקיד העצוב של התיעוד, הוא יומן של יהודי שעבר את הגטו בתפקיד שוטר יהודי, שמצא את עצמו, בלא דעת מוסר את אישתו וביתו לידי הנאצים, שהמשיך והתחבא כמעט עד סוף המלחמה ולבסוף מת בוורשה. זה ניתוח נוקב, מכאיב, וגם מבריק, של הדינאמיקה שיצרו הנאצים בקרב היהודים עצמם. לא קראתי ניתוח חד כל-כך וחי כל-כך של הדבר הזה שהוא נורא כמעט כמו ההשמדה עצמה. איך הפנו את היהודים זה כנגד זה, איך גרמו לאנשים להאמין שהם עצמם ינצלו אם יפנו נגד, או לפחות ינטשו את אחיהם ובני עמם, ואיך הנאצים יצרו מצב שבו ערוצי התקווה התנקזו אל תוך מכונת ההשמדה עצמה. הספר הוא לא רק מסמך פסיכולוגי רב עצמה, אלא גם ניתוח מבהיל של הפסיכולוגיה האנושית בכלל. הוא גם מתעקש על מורכבות. הגבולות הכלליים בין טוב לרע ברורים, אבל בחיי היומיום הדברים אינם כה פשוטים. כך למשל, פולניה בשם גב' הלה, שהסתירה את צאלק עצמו ועוד שלושה יהודים בביתה במשך חודשים ארוכים תוך סיכון חייה, גם מצאה תענוג בהתעללות בדיריה, בהרעבתם ובניצולם. צריך לסווג אותה בצד הטובים, כמובן, אבל יש בה שפע של רוע, ואפילו סאדיזם. דוגמה אחרת היא האחים מלשבסקי, קתולים אדוקים ואנטישמים מוצהרים מלפני המלחמה, שעם זאת בשעת המלחמה, הזדעזעו מן הזוועות הנאציות ותרמו בפועל להצלת יהודים, תוך סיכון חייהם.
"את חיוניות ההבנה יש לראות מעל ומעבר (וללא קשר) לסוגיית הסיוע והנטל הביטחוני. בלי הבנה אמריקאית בכורח הנובע מהתנאים המיוחדים שלנו לדחות את הדיון בגרעין לסוף הדרך, ייווצרו בעיות חמורות מאוד, שיביאו למשבר בתהליך המדיני ולהפניית האצבע המאשימה כלפי ישראל. שום ממשלה בישראל לא תוכל להסכים לוויתורים בתחום זה, אז נעמוד במשבר קשה".(למאמר המלא בהארץ…)
כתבתי כבר שהציונות של המתנחלים רואה במדינה אמצעי, שכן זוהי ציונות של ארץ, ואילו מטרת הציונות של הרצל היתה מדינה. מדינה דמוקרטית – ההיינו עצמאותם הפוליטית של היהודים כאזרחים פעילים. הנה עוד דוגמא לצד המתנחלי:
התבטאות מפתיעה של בני קצובר, ממייסדי גוש אמונים ויו"ר ועד מתיישבי שומרון, לפיה לא יסכים לעזוב את האזור גם במקרה של נסיגה ישראלית מהשומרון. לדבריו, "אני ואלפי יהודים ימשיכו להתגורר כאן בכל מקרה ובכל מחיר. לא ניתן להפקיר את נחלת אבותינו בידי זרים. אני חושב שנוכל למצוא את הדרכים לחיות במקום תחת כל שלטון". (לידיעה המלאה בהארץ…)
בהארץ אולי מופתעים, אבל אני לא כל כך.
הנה ציטוט מתוך ידיעה בהארץ, למי שרוצה להציץ אל תוך עתיד הנצחונות של נתניהו על אובמה…
לשכת ראש הממשלה פרסמה הערב (שבת) את עמדת ממשלת ישראל בנוגע להחלטת ועידת הסקר של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, הדוחקת בישראל להצטרף לאמנה. לפי ההודעה, ישראל אינה מחויבת להחלטת הוועידה והיא אינה מהווה עבורה כל מקור סמכות. "לאור אופייה המעוות של ההחלטה – ישראל לא תיטול כל חלק ביישומה", נאמר בהודעה. אתמול נכנעה ארה"ב לדרישותיהן של מדינות ערב, ובהחלטת הסיכום של הוועידה נכלל סעיף הדוחק בישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני ובהתאם לכך לפתוח את מתקני הגרעין שלה למעקב של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). ארה"ב הודיעה כי היא "מצטערת עמוקות" על כך שהחלטת הוועידה מתמקדת בישראל.
שהזדמן לי לקרוא בזמן האחרון. והוא נכנס לזה דרך תופעת ה Tea Party. במאמר אחר טען המחבר, מארק לילה ששתי מהפיכות גדולות בתרבות האמריקאית, הנתפשות כמנוגדות, הן בעצם משלימות. מהפיכת שנות השישים ומהפיכת ריגן. לכאורה ניגוד. אבל בפועל שתיהן דיברו בשם אותו ערך, אינדיבודואליזם. לא היתה בעיה לאנשים לשלב את זה: ברוקרים מוול סטריט מוכנים, מסתבר, לעשן גראס בסופ"ש, ובנקאים רפובליקנים גילו שלא אסון להתגרש. אבל התוצאה המשולבת, רדיקליזציה של הדחף האינדיבידואליסטי, הולידה קריסה הדרגתית של האמון בפוליטיקה, ומובילה להחרפה של משבר הלגיטימציה. גם תענוג לקרוא, כי זה כתוב מבריק. להנאתכם, הנה הלינק ל"היעקובינים של מסיבת התה" בניו יורק ריביו אוף בוקס.
בזמן שנתניהו חוגג את "ניצחונו" על אובמה המגמות התת-קרקעיות של הפוליטיקה האמריקאית עובדות נגדנו. מעבר לשאלה האם אנחנו צודקים או טועים, אם אנחנו הטובים או הרעים, בסיפור הזה, ככל שישראל מצטיירת ככובשת, כסרבנית שלום, וכמיוצגת על ידי כוחות ריאקציונרים (ש"ס, ליברמן, מתנחלים ונתניהו עצמו), כך יהודים אמריקאים צעירים מתרחקים מאיתנו. המאמר "כישלון הממסד היהודי אמריקאי" שהתפרסם בפיסגת הכבוד של העיתונות הגבוהה באמריקה – הניו יורק ריוויו אוף בוקס – מנתח את הדברים האלה. מחבר המאמר סבור שישראל היא פחות ופחות דמוקרטית ויותר ויותר גזענית. אני חושב שהוא טועה ומטעה. אבל כדאי לקרוא את המאמר כסימפטום, ולא רק כניתוח. אמריקאים, ובכלל זה יהודים אמריקאים, מאמינים בדמוקרטיה בעוצמה דתית. ואם ישראל לא תדע לחלץ את עצמה – גם בלי הסכם – מביצת השטחים, כך אנחנו עתידים להצטייר בעיני חברינו הטובים ביותר. נתניהו הממשיך להלחם על בנייה בשטחים נלחם על מדיניות אובדנית. לא פחות. והנה פיסקה מן המאמר:
In 2003, several prominent Jewish philanthropists hired Republican pollster Frank Luntz to explain why American Jewish college students were not more vigorously rebutting campus criticism of Israel. In response, he unwittingly produced the most damning indictment of the organized American Jewish community that I have ever seen.
The philanthropists wanted to know what Jewish students thought about Israel. Luntz found that they mostly didn’t. “Six times we have brought Jewish youth together as a group to talk about their Jewishness and connection to Israel,” he reported. “Six times the topic of Israel did not come up until it was prompted. Six times these Jewish youth used the word ‘they‘ rather than ‘us‘ to describe the situation.”
לדברי הראל, אנחנו שונאים. המסמך המכונן של "השמאל הלאומי" דובר, לדעתו, בלשון של השתלחות. אלא שהראל עצמו עמד בתחילת שנות ה-80 בראש מועצת יש"ע, שהחליטה בלשון מנומסת ב"ועידת מועצת היישוב היהודי ביהודה, שומרון וחבל עזה" לתבוע את סיפוח השטחים ו"קביעת המעמד המשפטי של התושבים היהודים היושבים ישיבת קבע ביש"ע, כתושבים הכפופים לדין, לשיפוט ולמינהל הישראלי". בעברית מכובסת פחות, כמו זאת שבה מתנסח "השמאל הלאומי", הראל ומועצת יש"ע תבעו שניהפך למדינת אפרטהייד. סירבנו, כי זה לא ציוני. (למאמר המלא בהארץ…)