גדי טאוב

ה"נכבה" – סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה. אין עוד קבוצת "פליטים" בעולם שזוכה לסיקור עולמי רחב כל כך. אין שבוע שלא מתקיים בו כנס, עוד כנס, בעניין מצבם העגום של הפלסטינים. אין קמפוס במערב שלא מקדיש אינספור אירועים, כנסים, פרסומים, מדי שנה, או מדי חודש, לצורך אזכורם של הפליטים הפלסטינים. הם הפכו לקורבן האולטימטיבי. מיליון צרות ועוולות וגירושים וחילופי אוכלוסין ומעשי ג'נוסייד וטבח ומלחמות נפלו על העולם מאז הכריזו הערבים, ובתוכם הפלסטינים, מלחמת שמד על ישראל – אך ה"נכבה" של הפלסטינים תופסת את רוב הנפח. אורח מכוכב זר אם יגיע לכדור הארץ יחשוב שזה העוול העיקרי שחווה היקום מאז מלחמת העולם השנייה. כך שכדאי לנפץ את השקר הזה. כדאי להציג את עובדות האמת. כדאי לחשוף את ההונאה. (למאמר המלא…)

גם לי היתה ביקורת על הסגנון בחלקים של מניפסט השמאל הלאומי. אבל האמת, לא נראה לי העניין הזה שנעסוק בלי סוף בנימוסים והליכות ונדחוק את התוכן לקרן זווית. אז הנה תזכורת קצרה על התוכן. זה מה שבעיני מחברי המניפסט, שמוליק הספרי ואלדד יניב, הוא עיקר סדר היום לשמאל לאומי, בלשונם:

מה עיקריו של מסמך "השמאל הלאומי"?

הפסקה מיידית של הכיבוש, נסיגה מיידית מהשטחים וחלוקה מיידית של הארץ – גם בלי הסכם.

חזרה לגבולות 67', שרטוט גבולות הקבע והשלמת גדר הביטחון – גם בלי שלום.

פינוי מיידי של ההתנחלויות והשבת 300,000 המתנחלים הביתה – למרות ירי הקסאמים מעזה.

הפסקה מיידית של בזבוז אוצר המדינה לטובת מפעל ההתנחלויות – למעלה ממאה מיליארד דולר עד היום – והשקעתם בחינוך, בבריאות ובביטחון האישי.

מסירת "האגן הקדוש" בירושלים לריבונות בינלאומית.

שוויון אזרחי מוחלט לכל אזרחי ישראל – ערבים ויהודים, חילונים וחרדים – בזכויות ובחובות.

הפסקה של בגידת המדינה באזרחיה הערבים.

צמצום פערים – ומלחמה ב"חזירים" – למרות שיש עשירים.

קריאה נרגשת, לכל מי שמגדיר עצמו כשמאל, להתגייס לטובת החברה בישראל על כל חלקיה. להתגייס ולהפסיק להשתמט מחובותיו לחברה.

המקור הוא כאן, ואתם מוזמנים לקרוא עוד.

בצלם, זכות השיבה וזכות החשיבה

מאת שרית מיכאלי, בצלם

הדיון כאן ארוך וחלקו מאוד מעניין ומעורר מחשבה. הצטרפתי אליו, בעוונותי, באיחור מסוים, אבל אני רוצה להגיד כמה דברים בתשובה לחלק מהדברים שנכתבו.

ראשית, לגבי הבסיס לדיון הזה – הפוסט המצטט את המאמר של דחוח-הלוי הטוען שבצלם מחזיק בעמדה סודית אודות זכות השיבה אולם לא חושף אותה מפחד הציבור הישראלי.
הגבתי לחלק המהותי של הטענות שדחוח-הלוי העלה במאמר בבלוג שלי, בקישור הבא:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-48129-00.html?tag=14-46-43
הסברתי מדוע הטענות האלה פשוט לא נכונות. נקודה. אם יש למישהו כאן שאלות הבהרה, אנסה להתייחס גם אליהן.

בשנים האחרונות דחוח-הלוי תוקף את בצלם באופן קבוע. כפי שאנחנו מבקרים את מעשי ממשלתנו בשטחים, מתוך כוונה לשפר את רקורד זכויות האדם של ממשלתנו בשטחים, בצלם מברך על כל ביקורת עניינית על עבודתו. אנחנו לומדים אותה ומסיקים מסקנות שישפרו עוד יותר את איכות עבודתנו. במסגרת זאת, כאשר דחוח-הלוי מפנה אלינו טענות, הן נלמדות ואנו מסיקים מסקנות, ומשתדלים לענות. לעיתים הוא צודק, אולם הוא גם טועה ומטעה לעיתים. עם זאת, תיאוריית הקונספירציה על זכות השיבה מיוצרת באופן שחורג בבוטות מכל אתיקה עיתונאית (ואני מקווה שגם בלוגרית) מינימאלית. כדי לגבות את התיאוריה הזו, לא מובאים ציטוטים מדוחות בצלם וניירות עמדה של הארגון. אין זה מקרי. עמדה או דו“ח כזה אינם קיימים, מהסיבה הפשוטה שבצלם מעולם לא הביע עמדה בנושא זה שאיננו כלול במנדט הארגון (ואגב, אף אחד לא הסביר לי עדיין מה הטעם בעמדה סודית אם אתה ארגון שאין לו שום מעמד רשמי או כוח ביצועי, ושכל קיומו הוא באמצעות פרסום ציבורי של מידע ועמדות). הדברים היחידים שהובאו הם ציטוטים מהתבטאויות של אנשי צוות בצלם והנהלתו באמצעי התקשורת. בחלק מהמקרים הדובר מביע דעות אישיות (שנאמרו מחוץ למסגרת תפקידו בארגון ולעיתים זמן רב לפני שהחל לפעול בארגון) ובמקרים בהם הדובר מדבר בשם בצלם, הוצמדה לציטוטים פרשנות מגמתית מטעמו של דחוח-הלוי שמטרתה להפוך את משמעות ההיגד, כפי שהראיתי במאמר התגובה שלי.

אולם הפרשה הזאת, והדיונים בפורום הזה, מעוררים מספר מחשבות נוספות. הדבר העקרוני ביותר שמתעורר אצלי הוא חוסר ההבחנה של רבים מהמשתתפים בדיון כאן בין עמדות רשמיות של ארגון, לבין עמדותיהם של אנשים המעורבים בעבודת כל ארגון בדרכים שונות (אנשי צוות, הנהלה, תומכים, מתנדבים וכולי). בצלם תופס את עמדות הארגון כדבר מובנה, נוקשה ומאוד ממוקד. העמדות (כפי שאנחנו תופסים את המושג הזה) נקבעות ומנוסחות באופן רשמי כתוצרי מחקר של המציאות ושל פרשנות משפטית. הן מתפרסמות במסגרת דו“חות וניירות עמדה באתר הארגון, והן מתרכזות במנדט הגיאוגרפי והנושאי הספציפי של הארגון. כך, עמדות פוליטיות אישיות של חברי הצוות וההנהלה לגבי המתרחש בשטחים, כמו גם עמדות לגבי דברים שאינם כלולים במנדט (נניח, כיצד לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים) נתפסות עבורנו כנבדלות לחלוטין מעמדות הארגון. עם זאת, סביר להניח שאופן המחשבה הזה איננו שגור בקרב כלל הציבור, ושאנחנו לא הסברנו למה אנחנו מתכוונים בדברנו על ההפרדה הזו, וכיצד אנחנו פועלים כדי לייצר ולהבנות הפרדה כזו. זו נקודה חשובה וננסה להתייחס אליה להבא, בבלוג של הארגון ובמקומות אחרים בהם אנחנו מתבטאים.
http://behelem.org/

התגובה הזו לא ממצה את כל מה שיש לנו לומר, והרבה מאוד מהדברים שנאמרו (גם לטובת בצלם) על ידי מגיבים לעיל לא מייצגים באופן מדויק את עמדת הארגון. אשמח להמשיך להתדיין על הנושאים האלה ועל אחרים, זה דיון חשוב ולדעתי הוא מראה כמה עניין וחשיבות מייחסים בציבור הישראלי לעיסוק בזכויות האדם בשטחים, דבר שלא משתקף כמעט בתקשורת הממוסדת. אשמח גם להעביר לינקים לתשובות לטענות ספציפיות (וענייניות) של דחוח-הלוי שהתפרסמו ועוד יתפרסמו. אשמח עוד יותר אם נותקף על דברים אמיתיים, שאמרנו ועשינו, ולא על דברים מדומיינים.

הדברים נכתבו כתגובה לפוסט הזה, כאן למטה. וכבר זכו לתגובות. המגיבים מוזמנים לשחזר את תגובותיהם פה. מצאתי לנכון לתת אותם בפוסט נפרד כדי לאפשר גם לעמדת בצלם, שלעיתים קרובות מבוקרת כאן בבלוג, להישמע באופן שווה. (ג.ט.)

"ציונים, יודע כל תלמיד תיכון גם אם הוא לומד אזרחות מתוך הספר הפוסט-ציוני "להיות אזרח בישראל" (ורוב תלמידי התיכון לומדים ממנו, הואיל והוא הספר הרשמי של משרד החינוך), תמיד התנחלו. וללא התנחלות רבתי לא היתה קמה מדינת ישראל. וברגע שתנועות ההתנחלות החלו לחתור תחת יסודות קיומן ולשלול את צדקת דרכן ההיסטורית, הן התפוררו חברתית וכלכלית, מיטב בניהן ירדו, יצירתן יבשה ונמוגה השפעתן התרבותית והערכית על כלל החברה הישראלית." (למאמר המלא בוואלה!)

ישראל הראל מקדם כבר הרבה זמן את הקו הדמגוגי הזה: הוא מזהה את ההתנחלות ביהודה ושומרון עם ההתנחלות ביהודה, שומרון ו(פעם) גם עזה. מכאן המסקנה שמי שמתנגד להתנחלות ביו"ש הוא פוסט-ציוני. דמגוגיה צרופה. כתבתי כמה פעמים שהציונות של המתנחלים היא ציונות של ארץ וזו שלנו – מהרצל ובן-גוריון, דרך מפלגת העבודה, קדימה, ואפילו הליכוד – היא ציונות של מדינה. הראל כתב דברים כאלה כבר בשנות השמונים. המתנחלים הוא הסביר הם המשך ישיר של חלוצי תנועת העבודה. קדחת. בשביל חלוצי תנועת העבודה ההתיישבות היתה אמצעי לביסוסה של מדינה יהודית ודמוקרטית. בשביל הראל – היו"ר המייסד של מועצת יש"ע – המדינה היא האמצעי, ההתיישבות המטרה. אתם מוזמנים לאתר של מועצת יש"ע שאת מטרותיה ניסח לראשונה הראל עצמו ועד היום הן נר לרגליה. הראשונה שבהן היא "החלת הריבונות הישראלית על שטחי יש"ע". ה"המשך" של הציונות בעיני הראל הוא הפיכת ישראל לאפרטהייד, או לחלופין למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי. הוא טוב בגלגול עיניים, מר הראל, אבל בניסוח המקורי של מטרות המועצה, אי-שם בראשית שנות השמונים, בלי למצמץ הוא גם ביאר את מה שאתר מועצת יש"ע של היום הבין שלא כדאי לומר: שהוא דורש גם את החלת הדין הישראלי על היהודים הגרים ביש"ע. והערבים? אף מילה. זה הראל שחושב שהציונות פירושה אפרטהייד, ושכל מי שלא תומך האפרטהייד הזה הוא "פוסט-ציוני".

וכרגיל, להראל יש טענות לכולם, אבל פתרון משלו הוא לא מציע. חוץ, כמובן, מהכחשת הבעיה הדמוגרפית. הרב יואל בן-נון אומר את זה כבר הרבה זמן: המתנחלים הפסידו בויכוח הזה משום שלא נתנו תשובה לשאלה מה נעשה עם הפלסטינים הגרים בשטחים. וראוי להוסיף על דברי בן-נון: לא נתנו תשובה כי אין להם. הראל יכול להוסיף לגלגל את עיניו לשמיים, ולהאשים את כל האחרים. עליבות עמדתו בולטת לכל עין.

בכל מיני מקומות הופיעו שברי ציטוטים מהדברים שאמרתי בהפגנה של השמאל במוצ"ש האחרון בירושלים. לא מתלונן. דברי לא הוצאו מהקשרם. אבל בכל זאת הנה וידאו קצר עם הדברים כן בהקשרם.

כי ישראל היא כמובן מדינה חשוכה ומפלה, והחמאס הוא נציג כוחות הקידמה. אם הבנתי נכון, כלומר. מנפלאות השמאל הרדיקלי, להנאתכם. וראו מובאה ממאמרו של אלכס למטה. יפה ששניהם התפרסמו באותו יום, לא?

מרבית הישראלים מזועזעים מהאפשרות שמישהו בעולם מעלה בדעתו להחרים את מדינתם, את תוצרתה או את האוניברסיטאות שלה. האמצעי הזה נחשב בישראל לבלתי לגיטימי. מי שקורא לחרם כזה בעולם נחשב לאנטישמי ולשונא ישראל, למערער על זכות קיומה, ומי שקורא לעשות כן מישראל – נחשב לבוגד ולכופר בעיקר. המחשבה שחרם, ולו מוגבל, עשוי להשפיע על ישראל לשנות את דרכיה, לטובתה, היא בלתי נסבלת כאן. (למאמר המלא בהארץ…)

כיכר ציון בירושלים, מעוז הפגנות הימין, לבשה הערב (שבת) צבע שונה, כאשר יותר מ-2,000 פעילים ואישי ציבור מרחבי הארץ הגיעו להפגנת "השמאל הציוני", תחת הכותרת "ציונים לא מתנחלים". את ההפגנה ארגנו תנועות השמאל הלאומי, שלום עכשיו, יוזמת ז'נבה, מרצ, תא אופק באוניברסיטה העברית וכן פעילים ממפלגת העבודה. רבים מהמשתתפים נשאו בידיהם דגלי ישראל. מול באי המחאה עמדו כמה פעילי ימין שאחזו בידיהם בשלטים שעליהם נכתב: "ירושלים – רק ליהודים". (למאמר המלא ב-ynet…)

וראו גם סיקור בהארץ,ו-nrg.

גדעון לוי מעלה נושא חשוב – שילובם של המזרחים באליטות של החברה הישראלית. התמונה שהוא מציג עגומה: "כל הצמרות שלנו – הפוליטית, הכלכלית, המשפטית, האקדמית ואפילו הביטחונית – אשכנזיות, עם נגיעות קלות של מזרחים, כיוצאים מן הכלל שמאשרים להפליא את הכלל" ("ומה אצלנו?" "הארץ", 2.5). תמונה זו נכונה רק חלקית. יש הבדל גדול בין האליטות השונות בנושא זה. חלקן משלבות יותר, וחלקן פחות. האליטה שהיא כנראה האשכנזית מכולן היא האליטה של השמאל הרדיקלי. (למאמר המלא באתר הארץ…)

לא אהבתי את הקמפיין של "אם תרצו" נגד הקרן החדשה. הוא היה אלים וגס, היו בו האשמות מעורפלות שחלקן לא נראה לי מבוסס, ובכלל זה לא אירגון חביב עלי. אבל זה לא אומר שהקרן החדשה לישראל חביבה עלי. הפסקתי לעבוד איתם לפני שנים כשהבנתי שאירגונים שהם תומכים בהם, ושמדברים בשפת זכויות האדם, בעצם לא עוסקים בזכויות אדם, אלא משתמשים בשפה הזאת במטרה לעשות דה-לגיטימציה לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. זאת שיטה שהפכה מוכרת, למרבה הצער. הקרן עכשיו מכחישה, אבל הנה כמה ראיות נגד קצרות שאספו אנשי NGO monitor. לפחות חלקן נראה לי לגמרי משכנע.

שבת ה 15 במאי, 20:00 כיכר ציון. להסעות אפשר להרשם כאן. אפשר להתבכיין שלא עושים כלום, ואפשר במקום זה לבוא. בואו.