גדי טאוב

חבר הכנסת מן האיחוד הלאומי, ד"ר מיכאל בן-ארי, הניח על שולחן הבית הצעה להרחבה של הגדרת הגזענות בחוק העונשין. האתר של ח"כ בן-ארי מיהר להדביק להצעה שם קליט: "חוק גזית חולדאי". "אם עד היום ניתן היה להרשיע בגזענות רק בשל אמירות על רקע מוצא לאומי-אתני, הרי שעל פי התיקון לחוק כל אמירה על רקע דתי, עדתי, ועל רקע מקום מגורים תתוייג כגזענות", מסביר האתר של הח"כ.

רוב התומכים בהצעה באים מסיעות שמזוהות עם המתנחלים או החרדים. ח"כ בן-ארי עצמו הוא מתנחל מקרני שומרון. וגם הדוגמאות של ח"כ בן-ארי לגזענות שהוא רוצה למנוע מכוונות לשם. החוק יאסור, כתוב באתר שלו, ביטויים כמו "החרדים טפילים" או "המתנחלים פשיסטים".

אנחנו בדרך כלל מזהים את הקרב נגד הגזענות והדעות הקדומות עם השמאל החילוני ואילו המתנחלים התומכים, במובלע או במפורש, במשטר הפרדה גזעי, והחרדים שחלקם מפעילים הפרדה עדתית גסה ורובם אינו מתקומם נגדה, הם לא בדיוק משמר השוויון הדמוקרטי וזכויות האזרח. איך קרה שדווקא מתנחלים וחרדים מקדמים חוק שמטרתו לשים "סוף להסתה" כנגד "הקבוצות השונות של האוכלוסייה במדינת ישראל", כלשון בן-ארי?
האמת היא שלא קשה לפענח את המוטיבציה מאחורי החוק, והיא לא בדיוק קידום השוויון. מה שמרגיז את ח"כ בן-ארי הוא המצב האבסורדי, כלשונו, "שאדם שטוען שהחרדים עלוקות או המתנחלים טפילים זוכה להגנת החוק בעוד שאמירות דומות נגד ערבים הובילו באופן מיידי להגשת כתבי אישום בעוון גזענות".

מותר להניח שלא זכויות האדם הן הדחף של תומכי החוק. מה שמניע אותם הוא תחושה שהשימוש בשפת הזכויות והשוויון אינו באמת השקפה המבוססת על ערכים דמוקרטיים, אלא קרדום לחפור בו כנגד השקפת עולמם הדתית של חרדים ומתנחלים. עובדה, הם אומרים, יש כאן מקרה מובהק של אפה ואפה. הכללות על ערבים אסור, הכללות על מתנחלים מותר. המסקנה מכאן היא שצריך לחטוף את הנשק של היריבים האידיאולוגיים, חסידי זכויות האזרח, ולהשתמש בו כנגד היריבים האלה עצמם.

אבל האמת היא שהטיעון של ח"כ בן-ארי יכול להראות הגיוני רק למי שלא לגמרי מבין את שפת זכויות האדם, ולא בדיוק חושב ששוויון אזרחי הוא מטרה ראויה. והמהלך כולו הוא שקוף, קצת מידי. הוא נועד להשתמש בשפת זכויות האדם כדי להגן על הפרת זכויות אדם, בטיעונים נגד גזענות כדי לכסות על גזענות. במשך שלושים שנות קיומה מקדמת מועצת יש"ע את הרעיון שיש לספח את השטחים שמעבר לקו הירוק ולהכיל את החוק הישראלי על תושביהם היהודים, אבל לא על תושביהם הערבים. התוכנית הזאת היא הפיכת המשטר הישראלי למשטר של הפרדה גזעית.

המטרה האמיתית של ח"כ בן-ארי איננה אם כן בלימת הגזענות. היא יצירת מצב שבו לא נוכל לכנות את הגזענות בשמה. כוון שאם יעבור החוק, אז לומר את האמת על ההשקפה הגזענית שחלק גדול מן המתנחלים הדתיים מקדמים בפועל, או לפחות לא מתנגדים לה,– יהיה אסור. מוטב אם כן שלא ניפול במלכודת השקופה של בן-ארי ונכנה את החוק שלו בשם מתאים לו: החוק לסתימת פיותיהם של מי שמתקוממים כנגד הסכנה שמציבים מתנחלים וחרדים לשוויון ודמוקרטיה.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב-13.5.2010

"מידע חדש ומהימן חושף את התמיכה הבלתי מסויגת של הארגון בשיבת פליטים ואת הטקטיקה שתוכננה לשיווקה לציבור הישראלי דווקא בשלב המכריע של המו"מ  בצלם חושש מאוד מחשיפת כוונותיו בטרם עת וזו כנראה הסיבה להכחשה הכוזבת שהשמיעה דוברת הארגון  מנכ"ל בצלם שומרת על שתיקה." (למאמר המלא באתר news1…)

Imagine this, if you can. A prestigious university in the United States, with deep roots in the American Jewish community, invites Israel’s ambassador to deliver its annual commencement address. But instead of expressing pride in the choice of speaker and in the country that he represents, the university’s students, many of them Jewish, protest. They don’t want to hear from the ambassador. He’s a “divisive” figure, the student newspaper argues, and the students deserved better. Tragically, of course, there's nothing hypothetical about the scenario.

The full piece in the Jerusalem Post.

"כל בני האדם ראויים למולדת, רק אז הם יתנהגו בנדיבות לב כלפי זולתם. רק אז הם יבינו זה את זה טוב יותר. רק אז הם יאהבו האחד את השני." (אלטנוילנד)

במשפט הקצר הזה, שיוצא מפיה של אחת הדמויות ב"אלטנוילנד" מגולמת תובנה עמוקה של הרצל לגבי הלאומיות. וחבל שרבים כל-כך מאיתנו, הן בשמאל והן בימין, איבדו אותה. הימין הקיצוני בישראל תופש את הלאומיות כמשחק סכום אפס מול "זרים". עמידה על לאומיותנו הגאה, לשיטת הימין, פירושה שלילת זהותם וזכויותיהם של אחרים. כך אביגדור ליברמן, כך אלי ישי, וכך אפי איתם, המבקשים להדיר את ערביי ישראל מהספרה הציבורית, ולמנוע מן הפלסטינים הגדרה עצמית לאומית במדינה משלם.

השמאל הקיצוני קנה את התפישה השטוחה והאגוצנטרית הזאת וויתר על דגל הלאום. גם הוא סבור שלאומיות היא בהכרח שלילת האחר, ולכן רק ביטול הלאומיות יבטיח זכויות אזרח שוות, ואת סיום הכיבוש.

הרצל הציע תפישה עמוקה יותר ומורכבת יותר של הלאומיות. הוא הבין היטב את הפוטנציאל ההרסני של הלאומנות, אבל הוא חשב, בצדק, שהתרופה נגד לאומנות היא דווקא לאומיות: עמידה על זכותנו למולדת משום שמולדת מגיעה לכולם. רק הגשמה של המאוויים הלאומיים תתן ביטחון ליהודים, ורק ביטחון יביא איתו הכרה בזכויות של אחרים. הלאומנות האלימה, לעומת זאת, תגזול קודם זכויות מאחרים, וסופה שתחסל גם את עצמה. עלילת "אלטנוילנד" מובילה אותנו לשם. תבוסת המפלגה של המנהיג הגזעני ברומן, הרב ד"ר גאייער, היא בעיני הרצל ניצחון עיקרון ההגדרה העצמית הדמוקרטית. לאומיות וזכויות אדם תלויים זה בזה.

והנה המציאות בהווה מדגימה לנו כמה צדק הרצל כשסבר שהחזון הדמוקרטי והחזון הלאומי צריכים ללכת יחד. הקיצונים משמאל ומימין מטעים אותנו. הלאומנות של הימין, חזון ארץ ישראל השלמה, תגרור אותנו קודם לחיסול הדמוקרטיה, אחר-כך למדינה דו-לאומית, עם רוב ערבי. פירוש הדבר אובדן עצמאותנו הלאומית ומלחמת אזרחים מתמדת.

ההתכחשות ללאומיות בשמאל תביא אותנו לאותו יעד. מי שלא מכיר בזכותם של היהודים להגדרה עצמית, סופו שיכחיש גם את זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים. ואכן, השמאל הקיצוני בישראל ובעולם דורש גם הוא מדינה אחת – דמוקרטית – לשני העמים יחד. אבל גם דו-לאומיות נוסח השמאל לא תהפוך אותנו לשוויצריה מזרח תיכונית. היא תדון אותנו למלחמת אזרחים מתמדת. שתי תנועות לאומיות שנמנעה מהן מולדת עצמאית יוסיפו לאחוז זו בגרונה של זו, ויטבעו יחד בדם. אנשים בלי מולדת, לימד הרצל, נעשים מבוהלים ואלימים.

עורמת ההיסטוריה מחזירה אותנו, אם כן, לחזונו של הרצל. כדי שלנו תובטח מולדת, עלינו לאפשר גם לפלסטינים מולדת. אם נמנע מהם מולדת, תאבד גם זו שלנו. לא רק בשם הדמוקרטיה וזכויות האדם צריך לצאת מהשטחים, אלא גם בשם הלאומיות, שלנו ושלהם כאחת.

תלמידו הגדול של הרצל, דויד בן-גוריון, הבין את כל זה ולכן הסכים לחלוקת הארץ גם בלי שלום. וכדאי שגם אנחנו נתעשת ונלך לחלוקה, עם או בלי שלום. אחרת אובדן מולדתם תחת מגפי המתנחלים יהיה גם אובדן מולדתנו.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 2.5.2010

על שלושה דברים העמיד הרצל ברומן "אלטנוילנד" (1902) את משטרה של מדינת היהודים העתידית: על הסולידריות החברתית, על השוויון האזרחי בין כל תושביה ועל מציאת איזון עדין בין חירות הפרט למעמד הדת ברשות הרבים. שלושתם מבטאים את עקרונות מסורת הנאורות הליברלית והמהפכה הצרפתית – החירות, השוויון והאחווה. שלושתם אכן היו אבן פינה למדינת ישראל כפי שהוקמה על ידי התנועה הציונית, ובשלושתם חל באחרונה כרסום מדאיג. לא הרבה תנועות לאומיות התברכו במסמך מכונן כ"אלטנוילנד": תנועות השחרור הלאומיות באירופה במאה ה-19 היו אמנם משופעות בפרוגרמות ובדקלרציות, שבהן הצדיקו את הלגיטימיות שלהן ושטחו את טענותיהן כלפי מדכאיהן ואויביהן, אך ייחודו של החיבור "אלטנוילנד" הוא בהצגת מדינת הלאום היהודית כפי שתיראה לאחר שתקום. בשעתו, היה זה אקט תעמולתי רב עוצמה; כיום עשוי החיבור לשמש למדינת ישראל הקיימת אספקלריה, שבה ניתן להשוות את החזון למציאות. (למאמר המלא בהארץ…)

האחד במאי – גם הרצל היה בא

מאת: יאיר צבן

"מה היה הרצל אומר על 'מדינת היהודים' שלו, אילו התעורר לפתע לחיים והיה משקיף כאן על סביבותיו?" – לשאלה הזאת, הנשאלת שוב ושוב בדיונים המתקיימים לרגל "שנת הרצל" – מספר התשובות הוא כמספר המשיבים. יהיו שיפליגו בתיאורים עד כמה יתפעל מגודלנו, עוצמתנו והישגינו,  ואולי יוסיפו, כי "זה לא אומר שפתרנו את כל הבעיות שלנו"; לוחמי השחיתות יסבירו, כי רגע לאחר שיתפעל מההישגים יתפלץ ליבו מסיפורי 'הארץ הקדושה';  אנשי השלום יביעו את החשש, כי חוסר יכולתנו לסיים את שלטוננו על העם השכן יאפיל על שמחתו; מחנכים ישערו, כי כאשר ישקיף בהתרגשות בשמונה בבוקר על המוני הילדים הנוהרים לבתי-הספר, יגאה בליבו כעס על שלא שמענו לקולו, כאשר כתב ב"אלטנוילנד", כי החינוך כולו, כולל באוניברסיטה, יהיה חינוך ממלכתי, חינם ושווה לכל נפש! והלוחמים בכפייה הדתית יתביישו כאשר  ישאל בתדהמה ובכאב –  'איך זה שלא השכלתם לשמוע לעצתי (ב"מדינת היהודים") להחזיק את הרבנים בבתי-הכנסת ולא לתת להם להשפיע כל כך  על המדיניות?'.

לכל אחד ההרצל שלו. להרצל שלי זיקה חזקה לאחד במאי, שראשיתו, ב-1890, בהפגנות להנהגת יום עבודה בן 8 שעות. הרצל היה מבקר חריף של הסוציאליזם המרקסיסטי ועל-פי תדמיתו המקובלת הוא נמנה עם 'הבורגנות הליברלית'; אולם, אין ספק שהוא חרג בהתמדה מגבולותיה.
הנה חריגה בולטת: הצעתו שהדגל הלאומי שלנו יהיה רקע לבן ועליו 7 כוכבי זהב, המסמלים יום עבודה בן 7 שעות. כמה מוזר לכאורה,?! מנהיג לאומי-ליברלי מציע כדגל לאומי סמל המזוהה עם מעמד-הפועלים?! צריך להבין: אותו זמן העצים המאבק הסוציאליסטי להנהגת יום עבודה בן 8 שעות, במטרה לחולל מהפכה עצומה בחיי האדם העובד. והנה, בא הרצל ומכריז: הציונות קוראת ליהודים להיות לעם עובד שמדינתו תבטיח לאדם העובד תנאי-חיים-והתפתחות משובחים, אפילו יותר מאלה שמציעים הסוציאליסטים. הרצל שלי היה מאוכזב מאוד ממה שיראה כאן: "לא זו בלבד שלא הנהגתם יום עבודה של 7 שעות, אלא שגם לא הבטחתם קיום הוגן לעובדים מיום עבודה בן 8 שעות. ואיזה קפיטליזם חזירי טיפחתם כאן?! אם כך, האחד במאי הוא עדיין רלבנטי."

משפט המפתח להבנת חזונו החברתי הוא דווקא זה שכתב ביומנו  ב- 1895: "אפשר שיעלה בידי לפתור לא את שאלת היהודים בלבד, אלא יותר מכך  –  גם את השאלה הסוציאלית. שכן, במקום ביצת העוולות , שעברו בירושה, הריני מעמיד את הסיכוי ליצירת חברה חדשה העתידה להיווסד על קרקע בתולה". ועוד: "כשם שאנו עושים ביום העבודה של שבע שעות ניסיון לטובת כל האנשות, כך נהיה בין הראשונים בכל המועיל לבני-האדם, וארצנו החדשה תהיה גם ארץ הניסיונות – ארץ למופת ולדוגמא".

לא תאמינו, אבל אילו הרצל היה חי עימנו בימי כינון המדינה הוא היה, כנראה, מצטרף דווקא למפ"ם. הנה ההוכחה: בנאום שנשא בפטרסבורג  ב-11.8.1903, כשהתפלמס עם מי שרצה להכתיר את הציונות כתנועה סוציאליסטית, אמר: "כשאנו רואים, כי מכניסים לתוך הציונות רעיונות שונים קודם הזמן  –  ואני מדגיש – מוסיף הרצל –  את המלים 'קודם הזמן', כי אין אני נגד הרעיון הזה לעתיד –  יש לי מזה מורת-רוח גדולה. בארץ-ישראל, בארצנו שלנו, אם תיווצר שם מפלגה קיצונית במובן הסוציאלי, היא תהיה במקומה. המפלגה תשתתף ותעזור בוודאי בפריחתה של הארץ. אז אקבע את עמדתי לגבי המפלגה הזאת. עושים לי עוול כל אלה האומרים, שלפי מחשבותיי, רחוק אני מאוד מרעיונות סוציאליים מתקדמים."

אכן, לו קם הרצל מקברו, לאחר שהיה מתפעל מגודלה ועוצמתה וכמה מהישגיה של ישראל, היה מבחין בפרצופה המעוות של חברתנו. ולא מן הנמנע כי היה מחליט גם הוא להצטרף השנה להפגנת האחד במאי של תנועות הנוער החלוציות.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 29.4.2010.

הפסטיבל יתחיל ביום א' השבוע, והיהיו בו שפע סופרים מהארץ ומהעולם. פול אוסטר וקתרין הריסון, למשל. מאיר שלו ואתגר קרת למשל. בין השאר אני אראיין שם את אתגר קרת, לרגל צאת ספרו החדש "פתאום דפיקה בדלת". נפגשתי עם אייל דץ מוואלה לקראת הראיון לשיחה שהיתה במיוחד מעניינת. בשבילי לפחות. ואולי בשביל עוד מישהו, אז הנה.

"לפני 18 שנה, כשאתגר קרת פרץ בסלאלום מרהיב אל תוך חומת ההגנה המבוצרת של הספרות הישראלית, היו לא מעט אישים מתחום הספרות שהניפו דגל לנבדל. הם קרעו את השפה הרזה של קרת לגזרים ולגלגו על העולם הסוריאליסטי שהוא יצר בסיפוריו הקצרים." ואיפה הם עכשיו? (לשיחה המלאה בוואלה…)

 וזה נמצא גם שם, אבל הנה גם פה, בשביל השנינות והדברים הנכוחים.

מאת יובל:
הייתי אתמול בכנס באוניברסיטת ת“א לציון 3 שנים לפטירתה של טניה ריינהרט. במושב השני הרצה אילן פפה. היו לו כמה מילים עליך, גדי, אבל נניח לזה. במשך השעה הארוכה שהוא דיבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אז החלטתי לספור. שש פעמים, לא פחות, הוא טען שישראל מבצעת טיהור אתני והשמדת עם בפלסטינים. אף ציוץ מהקהל. אין ספק שמדובר בג‘נוסייד הכי פחות מוצלח בהיסטוריה. כשבשישים שנה ”מצליחים“ להרוג פחות ממה שאסד הרג בשבוע (בחמה), או בעשרים שנה פחות ממה שהסרבים הרגו ביום (בסרברניצה), וכשתוחלת החיים של העם המושמד עולה ב-30 שנה מאז תחילת ההשמדה, מישהו שם בוואנזה הציונית צריך לעשות איזה שיפט מחשבתי רציני. אבל לך דבר לקיר. אחרי זה כשצ‘יקי התחיל להקריא את שירו ”שר הבטחון! רוצח ילדים!“ לצחוקו הרועם של הקהל, הלכתי.

תושבי ברלין… עלולים לחשוב שהשנה היא 1942. כרזות שייתלו היום ברחבי העיר נושאות את הכיתוב המצמרר "הפתרון הסופי", ומציגות את מפת המזרח התיכון – ללא מדינת ישראל. את שטחה של ישראל מייצגת רק עיר אחת – רמאללה. מאחורי הכרזה עומד צמד אמנים דנים, אחד מהם יהודי, יאן אגסבורג ופיה ברטלסן, החברים בקבוצת אמנות הרחוב הדנית "סורנד" שידועה בעבודות הפרובוקטיביות שלה. "כיהודי אני חושב שזו בעיה גדולה שישראל נבנתה על אדמה גנובה", אומר יאן אגסבורג, אחד מיוצרי הכרזה. (לכתבה המלאה ב NRG…)

…השתתפתי בסמינר של ישראלים, פלסטינים וגרמנים, שאירח נציגים מתנועת "לוחמים לשלום" – פלסטיני, איש פתח שניסה בעבר לפוצץ מבנה ישראלי, אך היום הניח את נשקו, וישראלי, חייל בנח"ל, שסיפר על שראה במחסומים בעת שירותו. כמובן שהישראלי היה ביקורתי ביותר כלפי המדיניות, הממשל והצבא הישראליים, והפלסטיני, אף הוא, השמיע ביקורת חריפה ונוקבת נגד ישראל. באורח פלא, ביקורת על התנהלות הפלסטינים נעדרה מהשיח כליל. כלומר, אליבא ד"לוחמים לשלום" יש צד אחד הנושא באחריות בלעדית לסכסוך – ישראל. בסיום השיחה פנה הפלסטיני אל הגרמנים ואמר: "אנא, אנחנו צריכים את תמיכתכם. בבקשה, עזרו לנו להפסיק את השואה החדשה". הבטתי בתדהמה על החייל הישראלי, וראיתי ששריר בפניו לא זע. קמתי ועזבתי את החדר במחאה. הזדעזעתי מכך שהישראלי ישב לצד הפלסטיני והכשיר את אמירתו המזעזעת. (למאמר המלא בהארץ. כן, זה התפרסם בהארץ, תאמינו או לא…)

אז הנה מסר קצר, מחוגי השמאל הלאומי: השמאל שהקים את הארץ הזאת שאף לחלוקת הארץ גם בלי שלום. השמאל הישראלי של היום התחתן עם השלום עד כדי כך שהוא לא יכול לחלק את הארץ. הוא לא יכול לחלק את הארץ, כי הוא ממשיך להאשים רק את ישראל בזה שאין שלום. הוא מוכן לעצום עין מול העובדה שכבר היה שלום בשנת 2000, אם הפלסטינים היו מוכנים לוותר על זכות השיבה. הנטייה הזאת להאשים רק את ישראל הפכה את השמאל לקרעכצן מתמיד. נמשיך להאנח על כמה אנחנו איומים. אבל מי איום זאת לא השאלה. השאלה היא איך לחלק את הארץ לשתי מדינות, והשמאל המתעלם מן הסירוב הפלסטיני לא מקדם חלוקה, אלא מאפשר להמשיך למנוע אותה. זאת האמת. הוא ממשיך לרדוף אחרי מיראז' השלום, במקום לחתור לחלוקה גם בלעדיו. מספיק עם הסלוגן הזה, "שלום עכשיו". הגיע הזמן ל"שלום אחר-כך, חלוקה עכשיו".