גדי טאוב

היום בבתי הסוהר הישראלים מפרידים את האסירים הפליליים מהביטחוניים. חלק מוותיקי האסירים חושבים שחבל שהפרידו. כי כשמפרידים, הפושעים מדברים כל היום על פשע, ומתכננים את הפשע הבא, והביטחוניים מדברים כל היום על אידיאולוגיה, ומתכננים את ה"התנגדות" הבאה. פעם, כשהם היו מעורבבים הם בילו את היום בוויכוחים זה עם זה.

בימים ההם, כשלא היתה הפרדה, ג'יבריל רג'וב היה מסתובב בכלא הישראלי עם ספר של בגין מתחת לזרוע ומסביר לפליליים איך אנחנו, כלומר הפלסטינים, ננצח אתכם, כלומר את היהודים. הכל כתוב בספר הזה, של מנחם בגין.

רג'וב טעה. הפלסטינים כבר יכלו לשבת במדינה משלהם, אם הם לא היו הולכים בדרך של בגין. בגין רצה לשחרר את היהודים בכוח, באמצעות טרור. ולא בגין הוא שהשיג ליהודים מדינה. למזלם של היהודים הם הלכו דווקא אחרי בן-גוריון. כשרג'וב שימש כראש מנגנון ביטחון, יכול להיות שהוא הבין את זה: כדי לבנות מדינה צריך לא קבוצות טרור בנוסח האצ"ל, ולא שלטון פלגנות רב-ראשי כמו זה שהיה תחת ערפת. צריך הנהגה מרכזית, שבונה כלכלה, חברה ומוסדות, שמכפיפה תחת מרותה את כל האירגונים, ושבשעת הצורך מוכנה לכופף אותם גם בכוח.

אני לא יודע אם סאלם פיאד מסתובב עם ספר של מחבר יהודי מתחת ליד, אבל הוא מתנהג כמו אחד שמחזיק ספר של בן-גוריון, לא של בגין. ויש סיכוי שפיאד ישיג לפלסטינים משהו דומה למה שהשיג בן-גוריון ליהודים.

פיאד משוכנע מעומק ליבו שהטרור אינו הדרך. הוא חושב, בצדק, שהטרור הפלסטיני הוא הנשק הכי אפקטיבי של הישראלים. כשהפלסטינים מפוצצים אוטובוסים בישראל, העולם מרחם קצת פחות על הפלסטינים וקצת יותר על הישראלים, ולישראל יש סיבות להכביד את מגף הכיבוש.
פיאד עסוק בדבר אחר: בניית כלכלה ומוסדות ריכוזיים. ואם יהיה לו די כוח יעלה בידו להמשיך למנוע טרור. ואם יעלה בידו להמשיך, רמת החיים בגדה תוסיף לעלות. ואם נוסף לזה יהיה לו גם האומץ להכריז על מדינה באופן חד-צדדי ב 2011, כפי שאמר שיעשה, אז תהיה לפלסטינים מדינה. העולם יכיר בה, וישראל גם היא תיאלץ בסופו של דבר להכיר בה.

אם לישראל יהיה שכל, היא לא תתנה את ההכרה הזאת בהסכם שלום. כי הפלסיטנים לא מוכנים לחתום על ויתור בנושא זכות השיבה, וישראל, מצידה, לא יכולה לחתום על הסכמה לזכות השיבה. אבל הסכם שלום אינו השאלה המרכזית. השאלה המרכזית היא היפרדות. אחרי ההיפרדות יעבור הסכסוך ממצב של לפיתת חנק בין שני עמים שאינם מסוגלים להיפרד, ושוקעים לתוך מלחמת אזרחים כרונית, למצב אחר לגמרי, מצב של סכסוך גבולות קר בין שתי מדינות נפרדות.

ישראל תדע, במצב כזה, לדאוג לביטחונה. אם מצריים, סוריה, עיראק, וירדן יחד לא הצליחו לחסל אותה, פלסטין הקטנה ודאי לא תצליח לעשות זאת. ואם יבואו קסאמים, הוכחנו, במלחמת לבנון השנייה, ובמבצע עופרת יצוקה, שאנחנו יודעים מה לעשות נגדם. ואם נצא משם, ונפסיק להיות הדמוקרטיה האחרונה בעולם שעוד מחזיקה כיבוש, גם העולם לא ישלח בנו גולדסטונים. ואם ישלח, זה עדיין יהיה שווה את המחיר. האלטרנטיבה היא אובדן המדינה היהודית בתוך רוב ערבי.

אם לנו יש עכשיו נכד של האצ"ל בדמות נתניהו, נקווה שלפלסטינים לפחות, יהיה בן-גוריון בדמות פיאד. לפעמים מספיק אחד כזה. אפילו בצד השני.

המאמר פורסם  בידיעות אחרונות ב 28.4.2010.

לפני כחודשיים נשים שעבדו ועובדות בזנות ואקטיביסטיות פמיניסטיות נפגשו לדיון סוער על הצעת החוק להפללת לקוחות זנות, בחדר גדוש ומלא בנשים, טרנסים וטרנסיות בתנועת אחותי. למה זה קרה? כיוון שהחל לאחרונה דיון מרתק ברשת האי-מיילים של ארגוני הנשים על העמדות השונות ביחס להצעת החוק הזו, שהחלה עם טענות נגד החוק שנשמעו מצד חלק מאלו שעובדות בזנות,לעומת אחרות בשדה הפמיניסטי שהביעו עמדה בעד הפללת לקוחות זנות. השתתפתי במפגש הזה אותו הנחו במשותף (ובהצלחה רבה)- דורית אברמוביץ' ושגיא שרה שלו. (לפוסט המלא ב comme il faut…)

ותודה לשגיא שרה שלו ששלחה לי את הלינק.

"הדימוי הממצה את הפוליטיקה הישראלית על ציר ימין-שמאל מטפח סיווג מסולף של רעיונות, שאיפות או אינטרסים. ואחת התוצאות המזיקות במיוחד היא הנטייה לחשוב שיותר לאומיות, ובמקרה של היהודים יותר ציונות, פירושה הליכה ימינה על הרצף הסכמטי. הנטייה הזאת מזיקה מפני שהיא מסוכסכת קשות עם המציאות ההיסטורית ומפני שהיא מסלפת את מושגי המחשבה החיוניים להבנת המציאות הפוליטית בת זמננו ומקומותינו." (למאמר המלא…)

…כל מי שעיניו בראשו ואינו שבוי בסיסמאות חלולות או מחויב לקדושתה של התקינות הפוליטית, מוכרח להודות, שגם אם יתחדש המו"מ בין ישראל לפלסטינים, אין כל סיכוי להסכם. זאת, לא רק בגלל עמדות ממשלת נתניהו – הרי ממשלת אולמרט-לבני ניהלה במשך שנתיים מו"מ רצוף וממושך עם אבו מאזן, והציעה הצעות נדיבות ביותר, ולא הצליחה להגיע להסכם. הסיבות ברורות: בנושאים המרכזיים – גבולות, ירושלים, פליטים – הפערים בין העמדות המתונות ביותר של שני הצדדים הם כל כך עמוקים, ששום רטוריקה – או לחלופין, מעורבות אמריקאית תקיפה – לא יצליחו לגשר עליהם. מי שחושב אחרת פשוט שוגה בחלומות. (למאמר המלא באתר הארץ…)

מתוך ידיעה ב-ynet:

מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, דניאל סלקטיש, אמר ל-ynet: "ההתקפות על הקרן לא רק מעודדת את בסיס התמיכה שלנו, אלא מביאה אלינו גם אנשים שמעולם לא שמעו עלינו. זה הגביר את המודעות לפעילות שלנו. הארגון שלנו פרו-ישראלי ובונה ארגונים דמוקרטים בישראל המשקפים את הצהרת העצמאות האמריקנית. (ההדגשה שלי. ג.ט.)

מן הגידול בתרומות של הקרן מאז שהאשימו אותה בפעילות אנטי-ישראלית אנחנו אמורים להסיק שאוהבי ישראל שזכויות אדם נר לרגלם – אנשי הביקורת הבונה – התגייסו במשנה מרץ לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. אבל זאת לא בהכרח המסקנה הנכונה. אולי דווקא שונאי ישראל שהאמינו לביקורת על הקרן, שטענה שהקרן אנטי-ציונית, מצאו ערוץ השקעה אנטי ציוני? קשה לדעת. ובכל אופן, זה מעניין שהם מקדמים כאן את הצהרת החוץ האמריקאית, ולא הישראלית. (ותודה לקורא ודים ס. שהפנה את תשומת ליבי). זה לא רק מוזר, אלא גם לא לטובת מיעוטים בכלל. הצהרת העצמאות של אמריקה נותנת זכויות ליחידים בלבד, ואילו הצהרת העצמאות של ישראל, שהלוואי שנקיימה כלשונה, מקנה גם למיעוטים זכויות כקבוצה הזכאית לשמור על זהותה המיוחדת:

"מדינת ישראל", נאמר במגילה, "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." (ההדגשה שלי. ג.ט.) האיחוד האירופי דווקא הלך בעקבותינו ולא בעקבות ארצות הברית בנושא זה. ראו את "האמנה להגנת מיעוטים לאומיים" של מועצת אירופה.

(עדכון: בינתיים שינו את הידיעה ב ynet, לטובת הצהרת העצמאות של ישראל. נשמנו לרווחה.)

אין זה עניין של מה בכך, שהיום בארץ הזאת לא אנחנו מתבוללים בתוך עמים אחרים, אלא אחרים מתבוללים בתוכנו. התבוללות, בוודאי בדור הראשון, אינה מוכרחה להיות מלאה ומוחלטת כדי להיות מוצלחת. מי כמונו יודע זאת. כך מצטרפים מהגרים – אלה המצטרפים בהצלחה – לאומה ריבונית: על ידי השתלבות בחברה, אימוץ שפתה ותרבותה, הזדהות עם המדינה, ובשלב זה או אחר קבלת אזרחותה. בארץ יש מסלול הצטרפות ייחודי, חוק השבות; אין פירוש הדבר שהוא צריך להיות המסלול היחיד. (למאמר המלא בהארץ…)

הויכוח הפוליטי המרכזי בחברה הישראלית, הויכוח על עתיד יהודה ושומרון, אינו רק ויכוח על מדיניות. הוא ויכוח על השאלה מהי ציונות. אפשר לומר שהוא ויכוח על השאלה מה בדיוק אנחנו חוגגים ביום העצמאות. אבל בלהט הפוליטיקה היומיומית הויכוח מתנהל מתוך טשטוש של משמעות העימות הזה. המחנות הניצים מציגים את השקפות יריביהם בצורה פשטנית, ולעתים מעוותת.

הימין ובתוכו המתנחלים הדתיים מציגים את כל תומכי החלוקה כ"מחנה השלום". אבל בפועל רבים תומכים בחלוקה דווקא לאחר שהתייאשו מאפשרות של שלום. אלה סבורים שחלוקה היא הדרך היחידה למנוע את שקיעת המפעל הציוני לתוך מדינה דו-לאומית לאחר שנאבד את הרוב היהודי.

לעומת זאת רבים מבין תומכי החלוקה מציגים את תנועת המתנחלים כתנועה משיחית. המתנחלים מוחים על הצגה כזאת. אפשר, הם סבורים, להצדיק את מפעלם על בסיס ריאלי וחילוני. חילונים אינם מבינים זאת: המימד המשיחי של תנועתם, הרואה בשיבת ציון אתחלתא דגאולה, אינו תורת ביצוע, או הוראה לפעולה. הוא מסגרת אמונית כללית הנותנת מימד נוסף של עומק ומשמעות, למפעל שיש בו צורך גם על סמך שיקולים ארציים לחלוטין.

אפשר להתווכח עד כמה תיאור כזה של ההתנחלות הדתית הוא משכנע. מי שיסתכל על התנועה בפרספקטיבה היסטורית יוכל לראות שינויים בהקשר זה. בעוד שבעידן שבין מלחמת ששת הימים לבין החזרת סיני ראתה הנהגת המתנחלים את עצמה כמי שמוציאה אל הפועל כפשוטו את הצו האלוהי – פוליטיקה של מעלה, כינה זאת הרב צבי יהודה הכהן קוק – מאז שפנתה ישראל לדרך הפשרה הטריטוריאלית חל שינוי הדרגתי בתפישה זו. מה שלא היה אמור לקרות על פי תוכנית הגאולה, דווקא קרה, וככל שנערמו האכזבות כך הפך הפשט לדרש. חזון הגאולה הקרובה נסוג לרקע, ושליחיו עלי אדמות הסבירו את מפעלם במידה גוברת במונחים ארציים.

אבל לחילונים שאלת הגושפנקא התיאולוגית להתנחלות אצל חסידיה היא משנית. גם אחרי שאלוהים נסוג לרקע, הקונפליקט בין הציונות החילונית לאחותה המתנחלית-דתית נשאר עמוק ויסודי. שמעתי השבוע את אורי אליצור, לשעבר עורך כתב העת נקודה, לשעבר ראש לשכתו של נתניהו, מסביר את הדבר כך: לשיטתו הציונות היא חידוש הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. המדינה אינה אלא אמצעי ליצירת הזיווג המחודש הזה.

אבל בעיני הרצל, בן-גוריון, ויצמן, ז'בוטינסקי, רבין ואפילו בגין, הציונות היא דבר אחר לגמרי. אלה האמינו בציונות של מדינה, לא של ארץ, והמדינה בעיניהם היא המטרה לא האמצעי. ההבדל הוא משמעותי, אף על פי ששני סוגי הציונות רוצים הן בארץ ישראל והן במדינת ישראל. ציונות של ארץ מוכנה לסכן את הרוב היהודי, את עצם קיומה של המדינה, כדי להמשיך לאחוז באדמה שמעבר לקו הירוק. ואילו ציונות של מדינה, היום כבימי החלטת החלוקה של האו"ם, נכונה לחלק את הארץ כדי למנוע את שקיעת המדינה היהודית לתוך רוב ערבי.

יום העצמאות אמור להזכיר לנו את העיקר הזה: לא במקרה אנחנו חוגגים אותו לא בתאריך המסמל את תחילת ההתיישבות המודרנית, אלא – כפי ששמו של היום מעיד – ביום בו הכרזנו על עצמאות פוליטית. את ההישג האדיר הזה, החשוב בהישיגי היהודים בעידן המודרני, אסור לנו לסכן בשביל המשך האחיזה ביהודה ושומרון.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 14.4.2010.

הלאומיות היהודית-ישראלית מותקפת על ידי קואליציה אד-הוקית מוזרה, רבת עוצמה. ראשית, תומכי הנורמאליות, שלא יבואו על סיפוקם אלא אם ננכש מקיומנו כל היבט ייחודי. בשם הגלובליזציה, זכויות הפרט, ותפיסה ליבראלית פונדמנטאליסטית, הם מבטלים את הרגש הלאומי ודוחים קיומה של זהות קבוצתית כלשהי. שנית, החרדים, שבעיניהם הלאומיות היא חלופה מסוכנת לדת – "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" – ולכן יש להתנגד לה. שלישית, ערביי ישראל, שהלאומיות הישראלית היא איום להם, בהיותה יהודית במפגיע. שלוש הקבוצות, העולות כדי יותר משליש מהאוכלוסייה, רואות ביהדות דת בלבד, לא לאום. (למאמר המלא…)

מאמר של גריג דוידוביץ' ומקס לויטה (כן, זה אותו מקס שיש לו קרדיט כאן באתר, כי הוא תיכנן אותו) 

Take a look at Google's homepage and compare it with any newspaper's homepage. One difference is striking: www.google.com, the most viewed media output on the planet, contains no ads. And, unlike the newspaper industry, Google doesn't have any financial problems. There is a lesson to be learned here. Google understood that blindly converting its users' eyeballs into money is not enough. The key is to develop a revenue model that makes the most of its unique advantage online. That advantage is being an online search platform, and the system it has developed integrates perfectly into that, by displaying relevant text ads for each search. Newspapers, by contrast, have tried importing the old media's ad revenue model to the web – and failed. (Read the full article at the Guardian…)

שמאל קורא במדבר

מאת: גדי טאוב

אם היה אפשר לאבחן נפש של מדינות באותם כלים שבהם מאבחנים נפש פרטית, היינו אולי יכולים לומר שהנפש האזרחית של ישראל מאנית. אבל הנפש הפוליטית שלה דיפרסיבית. דיכאון קליני. רוב הישראלים יודעים מה טוב לישראל, אבל הם שרויים בתוך ערפל פוליטי עכור, במין ריפיון סייסטה של חמסין, למרות שברור להם שמבול מתקרב.

הם בוהים בחוסר אונים בממשלה עלובה מסתכסכת עם בת הברית שאנחנו תלוים בה, וכל זה סביב המשך מפעל התנחלות חסר שחר, בשטחים שהודענו שנעזוב. הם רואים את ישראל הופכת לאט לאט לדרום אפריקה מנודה. לבם נחמץ כשנכסי הציבור נמכרים לגדולי העשירים בזמן שאנשים הגונים במקצועות נחוצים — אחיות, מורים, פקידים, שוטרים — מרוויחים פרוטות שלא מאפשרות להם קיום בכבוד. הם רואים מערכת פוליטית שלא מאפשרת להם להביא את רצונם לביטוי, ותקשורת צעקנית וצדקנית שלא מצליחה להבדיל בין רייטינג לאג‘נדה, בין סנסציה לסכנה.

אבל הסכנה ברורה. האזעקה אמורה לצלצל. מישהו צריך לעשות משהו, לפני שאנחנו מאבדים את המדינה היהודית בתוך דו־לאומיות עם רוב ערבי, לפני שאנחנו הופכים מצורעים בכל העולם, לפני שהתשתית החברתית נפרמת תחת פערים ההולכים וגדלים. אבל הסייסטה הפוליטית נמשכת.
והאנרגיות הפוליטיות לא מוצאות נתיב, מפני שהאידיאולוגיות הישנות קרסו והתנוונו. נשאר רק מין ייאוש עמום. לימין הייתה פעם פרוגרמה מדינית סדורה. מה נשאר ממנה? גמגום בר־אילן שמשמש אליבי לעוד התנחלות. גם לשמאל הייתה פעם פרוגרמה מדינית סדורה: תהליך השלום, חלוקת הארץ בהסכם. מה נשאר ממנה? הונאה עצמית. השמאל ממשיך לספר לנו שאם רק היינו רוצים היה שלום עכשיו. כאילו לא הפלסטינים הם שהכשילו את החלוקה.

ואולי אפשר לנסח את הבעיה ככה: המפה הפוליטית שלנו, פג תוקפה. אנחנו ממשיכים לדבר כאילו יש ”מחנה שלום“ מצד אחד, וקוראים לו ”שמאל“, ויש ”מחנה לאומי“ מצד שני, וקוראים לו ”ימין“. אבל אין למושגים האלה שחר. מחנה השלום לא יעשה שלום, והמחנה הלאומי הוא לא לאומי, הוא דו־לאומי. אם נלך אחרי השמאל הישן, שמתנה את חלוקת הארץ בהסכם, נישאר שבויים בידי הפלסטינים ב“תהליך השלום“ הנצחי בזמן שהמתנחלים ימשיכו לגרור אותנו למדינה עם רוב ערבי. אם נלך אחרי הימין הישן, נתנחל בגאווה ובזקיפות קומה ונגיע לאותו מקום, בוסניה מזרח־תיכונית עם רוב ערבי ובלי תמיכה אמריקאית.

על הרקע הזה נולד הספרון הכחול של שמוליק הספרי ואלדד יניב שרוצה להחליף את המפה: השמאל הוא הוא המחנה הלאומי. (המשך…)