המאמר שלהלן התפרסם בידיעות אחרונות. כתבתי אותו בעקבות (ואודות) ראיון שנתן יהודה שנהב בהארץ. בינתיים הגיעו טלפונים למערכת ידיעות. מתברר ששנהב כתב משהו בגנותי או בגנות עמדותי בספרו, והמטלפנים מחו על כך שאני כותב רשימת ביקורת על הספר בלי להזכיר עובדה זו. אכן לא נאה לכתוב ביקורת על ספר בלי להזכיר שאתה מבוקר בו. ועוד יותר לא נאה לכתוב ביקורת על ספר שלא קראת. ואכן לא קראתי, כי לו קראתי הייתי יודע שאני מושמץ בו.
אבל לא כתבתי ביקורת על הספר, אלא – כפי שנדמה לי שמאמר עצמו מבהיר – התווכחתי עם מה שאמר שנהב בראיון. אז אם זה לא ברור, הנה הבהרתי. ואפרסם הבהרה גם בידיעות למען יוסר כל ספק. ביקורת על הספר אני לא מבטיח, כי עייפתי מלקרוא את שנהב. אני לא מצליח להשתחרר מאיזו הרגשה עמומה שהסיבה העיקרית (לפעמים נדמה לי שאולי היחידה) לכך שהוא מטפח זהות מזרחית היא כדי לעשות קריירה מרגשות אשמה של אשכנזים. תמיד נדמה לי שהמזרחים כציבור לא באמת מעיינים אותו. וגם, האמת, אני לא מאמין שיש כנות או יושר מאחורי כל הקיטש הדביק הזה על "השתלבות במרחב הערבי" בשם השוויון והחירות. והנה המאמר שפורסם:
פרופ' יהודה שנהב פירסם בימים אלה ספר בשם "במלכודת הקו הירוק" (עם עובד, 2010). לרגל יציאתו הוא גם נתן ראיון לעיתון "הארץ" שבו הוא ממליץ לנו לוותר על חלוקת הארץ לטובת פתרון של מדינה אחת. הז'אנר מוכר: שנהב שייך לקבוצה של אינטלקטואלים פוסט-ציונים המתהדרים בתארים כגון "שמאל רדיקלי" ו"פוסט-קולוניאליזם" הדורשים מן היהודים לוותר על זכותם להגדרה עצמית, בשם הדמוקרטיה, כמובן. כל העניין עטוף בז'רגון של זכויות אדם, ונשען על עמדה כללית יותר, המדקלמת את עצמה לכדי תחושת רצינות באקדמיה כבר שנים: הלימודים ה"פוסט-קולוניאלים". לפי בעלי עמדה זו המערב הוא אוייב הדמוקרטיה המושבע, וכל קורבנותיו הם, לפחות במשתמע, מגיני הדמוקרטיה. כך, לפי שנהב, גם אצלנו: רק נבטל את האפרטהייד המערבי המכונה ישראל, ותקום כאן דמוקרטיה נפלאה עם רוב ערבי.
כדי שפירכת היסוד הזאת תחזיק מים דרושה לוליינות רטורית לא קטנה, ולעתים תחכום אינטלקטואלי מסויים. על פרופסור שנהב אפשר לומר דברים רבים, אבל בתחכום אי אפשר להאשים אותו. ולכן הראיון איתו חושף את ערוותה המוסרית, ולא רק האינטלקטואלית, של התפישה שהוא מקדם.
לפי שנהב קו ישר מחבר בין 1948 לבין 1967, ולכן כדברי המתנחלים, אין הבדל של ממש בין ישראל שבתוך הקו הירוק לישראל שמחוצה לו. בעיניו ההבדל שבין חיים תחת כיבוש לבין אזרחות במדינת ישראל הוא כנראה לא יותר מניואנס. מי שמגן על הפרוייקט הציוני בתוך הקו הירוק בעצם מעיד על שנאת האחר המקננת בו, משום שהוא אינו באמת רוצה "להשתלב במרחב" הערבי. דא עקא: השתלבות במרחב הערבי היא תוכנית לקידום הדמוקרטיה, ואילו מישראל שהיא "סניף של אירופה" נודףסרחון קולוניאלי למרחקים. ארצות ערב הן כנראה דמוקרטיות לדוגמא, ואילו ישראל, לפי שנהב, מבוססת על "חוקי גזע ומצב חרום מתמיד".
המאמר מלא בפרכות בנוסח הזה: שנהב מוצא את עצמו מסכים עם בני בגין וסולד מ"לאומנותו" של דויד גרוסמן; המתנחלים והימין הם "לא בהכרח" לאומנים, ואילו השמאל הציוני "מרץ-עבודה-קדימה" לאומני במובהק. מה שמיצג את מהותה של ישראל, לפי תורת שנהב, היא סיסמת ליברמן שאין אזרחות בלי נאמנות, ואילו העובדה שישראל דחתה כל רעיון כזה מרגע היווסדה, היא שולית. ועוד ועוד.
בקיצור, בידי שנהב נחשף התרגיל האינטלקטואלי העקר הזה במלוא מופרכותו, ולכן אולי כדאי לקרוא לילד בשמו: שנהב אינו "פוסט-קולוניאליסט" הוא ניאו-קולוניאליסט, וקרוב המשפחה הפוליטי שלו אינו השמאל, אלא ג'ורג' וו בוש ומדיניותו בעיראק. כמו בוש שנהב יתעלם מרצונותיהם הממשיים של "הילידים", שעדיין אינם בוגרים דיים להגדרה עצמית, ובמקום זה הוא יכפה עליהם דמוקרטיה משותפת בנוסח המערבי ה"נכון". כמו רודיארד קיפלינג לפניו, הוא יודע טוב מן הילידים כיצד עליהם להגדיר את עצמם.
ואחרונה, צריך לומר משהו גם על חוסר האחריות המוסרית של אינטלקטואלים ישראלים כאלה. יכול להיות שזה מאד מחניף, בימינו, לכמה אופנות באקדמיה בחו"ל, ושדיבורים על דו-לאומית ו"השתלבות במרחב" הערבי טובים לקידום. אבל כל בר-דעת מבין שפתרון המדינה האחת פירושו מלחמת אזרחים כרונית. ויש משהו מגעיל ממש בכך שמי שמקדמים אותו בארץ הם בעיקר אנשים אמידים, בעלי מקצועות ניידים ובין לאומיים, שיכולו להסתלק מכאן לסטנפורד או קיימבריג', בזמן שאנשים קשי יום שאין להם לאן ללכת – יהודים וערבים – יטבעו כאן בנהר של דם.
המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 22.2.2010