ציטוט – אלכס יעקובסון על “מה יקרה אם נובס”

יש שאלות שמוטב לא לשאול אותן בקול רם, אבל ברגע שהן נשאלות יש להתמודד עמן ללא התחמקות. דימיטרי שומסקי ("השואה וההשוואה", "הארץ" 21.2) שואל מה צפוי לציבור היהודי בארץ במקרה שישראל תובס ותיכבש על ידי קואליציה איראנית-ערבית. […] אם יש דרך בטוחה לוודא שהציבור הישראלי לא יזדהה עם הסבל הפלסטיני, הרי היא בדיוק זו: לגרום לו לעסוק בשאלה מה צפוי לו אם יובס. כל מי שחי כאן יודע למה מצפים הישראלים במקרה של תבוסה: לא לכיבוש ולא למחסומים ולא לתקנות שעת חירום ולא להתנחלויות, אלא לטבח רבתי. אין לדעת אם הערכה זו נכונה – יש לקוות שלעולם לא נדע. (למאמר המלא באתר הארץ…)

אורחים בבלוג: שיר פלד על שידור ציבורי ושביתת הטכנאים

 מאת: שיר פלד

לאט לאט, בשולי הכותרות, ממשיכים עיצומי הטכנאים ברשות השידור. כשלעצמי אני צרכן טלוויזיה די עלוב, שאינו מחזיק מקלט בביתו ושצופה מבעד לאינטרנט בתכניות ספורות בלבד, ברובן תוצרת חוץ. עם זאת, בחודשים האחרונים למדתי להעריך את תכניות הרדיו של רשת ב' (בעיקר בזמן נהיגה) על שום המיושנות שלהן. זו מתבטאת לעיתים קרובות בקשב למרואיינים, באורך נשימה חריג (במונחי רדיו) ובתכנים שהם אלטרנטיביים על גבול החתרנות.

ועכשיו יש שם עיצומים. למי שאינו מאזין, אציין כי העיצומים ב"קול ישראל" מתבטאים בעיקר בכך שלא מאפשרים להעלות לשידור אנשים באמצעות הטלפון . לדבר יש שתי תולדות משמחות: האחת – ששיחות עם מאזינים הוחלפו בשידורי מוסיקה, השניה – שכיוון שאי אפשר לראיין אף נושא תפקיד, ואפילו פובליציסטים, באמצעות הטלפון, נאלצים אלו גם אלו להטריח עצמם אל האולפן ממש. מה שקורה אחר כך הוא מאד מעניין, שכן אי אפשר להעלות את בן דרור ימיני על הקו לחצי דקה של שיחה ולהסתפק בכך, אי אפשר להעלות את סגן שר הבריאות חה"כ ליצמן לדקה של תגובה. את כולם מוכרחים להזמין לאולפן, ומשהזמנת אדם, הרי שמפאת כבודו לא יוכל המנחה לסיים את הדיון אחרי דקה וחצי בלבד. כלומר המגבלה הטכנית כופה עומק ורצינות על הדיון, ואת המרואיינים מכריחה להרחיב את תשובתם מעבר לסאונד-בייט בודד. זה מהפכני, זה מעניין, זה כאן ברדיו, והפרחים – לטכנאים.

 שיר פלד הוא סטודנט למדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטה העברית

ציטוט – בן דרור ימיני על השת”פ בין הנאורים לחשוכים

שוב ושוב הגדעון לוים והגולדסטונים של העולם משמשים דוברים נאמנים של המשטרים החשוכים, הגזעניים, והרצחניים בעולם. הנה דוגמא מדהימה. עיתון של השמאל ה"נאור" מפרסם מאמר של יועצת בכירה של הנשיא אסד, נגד הפרת זכויות אדם פלסטיניות בידי ישראל. סוריה, אבירת זכויות האדם, אולי כדאי לזכור, רצחה בחמה, במכה אחת, יותר אזרחים (נטולי זכויות) ממספר הפלסטינים שנהרגו בכל מאה שנות המלחמה בינם לבין ישראל. הנה מה שיש לבן דרור ימיני לומר על השת"פ המופלא הזה:

"אחד המסמכים החשובים ביותר על תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל פורסם לאחרונה על ידי מכון "ראות". המסמך עורר לא מעט הדים, ובאופן מפתיע, גם בעולם הערבי. הרי אין זה סוד שהמאבק נגד ישראל עבר לזירת הדה-לגיטימציה. מלאכתם של החיזבאללה והחמאס נעשית בידי "כוחות הקדמה". אחת התגובות למסמך היא של בוטאינה שעבאן, לשעבר שרה בממשלת סוריה, וכיום יועצת בכירה לנשיא באשיר אסאד. המאמר פורסם ב"CounterPunch", כתב עת חשוב של השמאל העולמי. השילוב הזה, בין הבמה לבין הכותבת, מוכיח את התזה המרכזית בעניין הדה-לגיטימציה: המאבק איננו של הנאורים וההומנים נגד מדינה חשוכה. להפך. זה מאבק של הכוחות החשוכים, שהשתלטו על שיח הזכויות, נגד העולם החופשי בכלל, ונגד ישראל בפרט. נציגת אחד המשטרים החשוכים בעולם מפרסמת את המאמר בבמה יוקרתית של השמאל. הנה לנו הקואליציה המרתקת בפעולה – חשוכים עם "מתקדמים". שעבאן עם אורי אבנרי (שמפרסם שם מאמרים)." (למאמר המלא באתר NRG…)

יהודה שנהב מתפייט על השתלבות במרחב הערבי

המאמר שלהלן התפרסם בידיעות אחרונות. כתבתי אותו בעקבות (ואודות) ראיון שנתן יהודה שנהב בהארץ. בינתיים הגיעו טלפונים למערכת ידיעות. מתברר ששנהב כתב משהו בגנותי או בגנות עמדותי בספרו, והמטלפנים מחו על כך שאני כותב רשימת ביקורת על הספר בלי להזכיר עובדה זו. אכן לא נאה לכתוב ביקורת על ספר בלי להזכיר שאתה מבוקר בו. ועוד יותר לא נאה לכתוב ביקורת על ספר שלא קראת. ואכן לא קראתי, כי לו קראתי הייתי יודע שאני מושמץ בו.

אבל לא כתבתי ביקורת על הספר, אלא  – כפי שנדמה לי שמאמר עצמו מבהיר – התווכחתי עם מה שאמר שנהב בראיון. אז אם זה לא ברור, הנה הבהרתי. ואפרסם הבהרה גם בידיעות למען יוסר כל ספק. ביקורת על הספר אני לא מבטיח, כי עייפתי מלקרוא את שנהב. אני לא מצליח להשתחרר מאיזו הרגשה עמומה שהסיבה העיקרית (לפעמים נדמה לי שאולי היחידה) לכך שהוא מטפח זהות מזרחית היא כדי לעשות קריירה מרגשות אשמה של אשכנזים. תמיד נדמה לי שהמזרחים כציבור לא באמת מעיינים אותו. וגם, האמת, אני לא מאמין שיש כנות או יושר מאחורי כל הקיטש הדביק הזה על "השתלבות במרחב הערבי" בשם השוויון והחירות. והנה המאמר שפורסם:

 

פרופ' יהודה שנהב פירסם בימים אלה ספר בשם "במלכודת הקו הירוק" (עם עובד, 2010). לרגל יציאתו הוא גם נתן ראיון לעיתון "הארץ" שבו הוא ממליץ לנו לוותר על חלוקת הארץ לטובת פתרון של מדינה אחת. הז'אנר מוכר: שנהב שייך לקבוצה של אינטלקטואלים פוסט-ציונים המתהדרים בתארים כגון "שמאל רדיקלי" ו"פוסט-קולוניאליזם" הדורשים מן היהודים לוותר על זכותם להגדרה עצמית, בשם הדמוקרטיה, כמובן. כל העניין עטוף בז'רגון של זכויות אדם, ונשען על עמדה כללית יותר, המדקלמת את עצמה לכדי תחושת רצינות באקדמיה כבר שנים: הלימודים ה"פוסט-קולוניאלים". לפי בעלי עמדה זו המערב הוא אוייב הדמוקרטיה המושבע, וכל קורבנותיו הם, לפחות במשתמע, מגיני הדמוקרטיה. כך, לפי שנהב, גם אצלנו: רק נבטל את האפרטהייד המערבי המכונה ישראל, ותקום כאן דמוקרטיה נפלאה עם רוב ערבי.

כדי שפירכת היסוד הזאת תחזיק מים דרושה לוליינות רטורית לא קטנה, ולעתים תחכום אינטלקטואלי מסויים. על פרופסור שנהב אפשר לומר דברים רבים, אבל בתחכום אי אפשר להאשים אותו. ולכן הראיון איתו חושף את ערוותה המוסרית, ולא רק האינטלקטואלית, של התפישה שהוא מקדם.

לפי שנהב קו ישר מחבר בין 1948 לבין 1967, ולכן כדברי המתנחלים, אין הבדל של ממש בין ישראל שבתוך הקו הירוק לישראל שמחוצה לו. בעיניו ההבדל שבין חיים תחת כיבוש לבין אזרחות במדינת ישראל הוא כנראה לא יותר מניואנס. מי שמגן על הפרוייקט הציוני בתוך הקו הירוק בעצם מעיד על שנאת האחר המקננת בו, משום שהוא אינו באמת רוצה "להשתלב במרחב" הערבי. דא עקא: השתלבות במרחב הערבי היא תוכנית לקידום הדמוקרטיה, ואילו מישראל שהיא "סניף של אירופה" נודףסרחון קולוניאלי למרחקים. ארצות ערב הן כנראה דמוקרטיות לדוגמא, ואילו ישראל, לפי שנהב, מבוססת על "חוקי גזע ומצב חרום מתמיד".

המאמר מלא בפרכות בנוסח הזה: שנהב מוצא את עצמו מסכים עם בני בגין וסולד מ"לאומנותו" של דויד גרוסמן; המתנחלים והימין הם "לא בהכרח" לאומנים, ואילו השמאל הציוני "מרץ-עבודה-קדימה" לאומני במובהק.  מה שמיצג את מהותה של ישראל, לפי תורת שנהב, היא סיסמת ליברמן שאין אזרחות בלי נאמנות, ואילו העובדה שישראל דחתה כל רעיון כזה מרגע היווסדה, היא שולית. ועוד ועוד.

בקיצור, בידי שנהב נחשף התרגיל האינטלקטואלי העקר הזה במלוא מופרכותו, ולכן אולי כדאי לקרוא לילד בשמו: שנהב אינו "פוסט-קולוניאליסט" הוא ניאו-קולוניאליסט, וקרוב המשפחה הפוליטי שלו אינו השמאל, אלא ג'ורג' וו בוש ומדיניותו בעיראק. כמו בוש שנהב יתעלם מרצונותיהם הממשיים של "הילידים", שעדיין אינם בוגרים דיים להגדרה עצמית, ובמקום זה הוא יכפה עליהם דמוקרטיה משותפת בנוסח המערבי ה"נכון". כמו רודיארד קיפלינג לפניו, הוא יודע טוב מן הילידים כיצד עליהם להגדיר את עצמם.

ואחרונה, צריך לומר משהו גם על חוסר האחריות המוסרית של אינטלקטואלים ישראלים כאלה. יכול להיות שזה מאד מחניף, בימינו, לכמה אופנות באקדמיה בחו"ל, ושדיבורים על דו-לאומית ו"השתלבות במרחב" הערבי טובים לקידום. אבל כל בר-דעת מבין שפתרון המדינה האחת פירושו מלחמת אזרחים כרונית. ויש משהו מגעיל ממש בכך שמי שמקדמים אותו בארץ הם בעיקר אנשים אמידים, בעלי מקצועות ניידים ובין לאומיים, שיכולו להסתלק מכאן לסטנפורד או קיימבריג', בזמן שאנשים קשי יום שאין להם לאן ללכת – יהודים וערבים – יטבעו כאן בנהר של דם.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 22.2.2010

ציטוט: עדי שורץ על סיקור ההתקפה על מרג’ה באפגניסטן

הקרבות עשויים להימשך עוד זמן רב, אבל כבר עכשיו אפשר לומר כמה דברים על הדרך שבה מסקרת העיתונות בארה”ב ובבריטניה את האירועים. כלפי העיתונות בישראל נטען במהלך מבצע “עופרת יצוקה” כי היא לא מספיק ביקורתית וכי לא ניתן בה ביטוי מספיק לקולות המתנגדים ללחימה. מעניין על כן לבחון כיצד נוהגים כלי התקשורת בשתיים מהדמוקרטיות החשובות בעולם. (למאמר המלא בבלוג של עדי שורץ…)

אורחים בבלוג: אמיר רובין על “קווי המהדרין”

צריך להחליט: רב תרבותיות או פמניזם

מאת: אמיר רובין

פרשת "קווי המהדרין", שנדונה כעת בבג"ץ, חושפת לעיני כל את הסתירה שבין העמדה הרב-תרבותית לעמדה הליברלית. אותה סתירה שבדר"כ מתעלמים ממה באופן אלגנטי. אבל כמו כל סתירה, בסופו של דבר היא עולה וצפה ואין ברירה אלא להתמודד עמה. "קווי המהדרין" בהם מונהגת הפרדה של גברים ונשים בקרב האוכלוסייה החרדית (גברים מקדימה ונשים כמובן, מאחורה), הינם דוגמה מצוינת לרב תרבותיות. קבוצת מיעוט, בעלת עקרונות מוסר ונורמות התנהגות שונים מקבוצת הרוב, מבקשת לנהל את חייה בצורה שתתאים לתפיסת הטוב הפרטיקולארית שלה. על ידי הסדרה "וולנטרית", המדינה מאפשרת לקבוצה להתנער מעריצות הרוב. מצוין.

אך מה מסתבר? שאותם עקרונות מוסר ונורמות התנהגות הינם שוביניסטים ומפלים כלפי נשים. כלומר, הרב תרבותיות מטפחת ומעודדת שוביניזם והפליה. בסקרנותי, הפניתי את הסוגיה הזו לסטודנטית לתואר שני (שאני מאוד מעריך) שמגדירה עצמה כפמיניסטית ותומכת ברעיון הרב תרבותיות. רציתי לדעת איך היא מיישבת את הסתירה הזו. ציפיתי לשמוע התפתלויות לוגיות כאלו ואחרות אבל הופתעתי. הסטודנטית הפמיניסטית הצהירה בפני שהיא תומכת ברעיון. לטעמה מדובר בדוגמה מצוינת ומבורכת של אוטונומיה תרבותית. לטעמה זהו רצונה של האוכלוסייה, כולל רצונן של הנשים.

בקלות אני יכול לצפות את השלב הבא. חלק קיצוני מהאוכלוסייה החרדית לא מעוניינת במתן חינוך לנשים. האוכלוסייה הזו (גברים ונשים) מעוניינת שנשים ילמדו איך לבצע את מטלות הבית באופן מיטבי ושרחמנא לצלן לא נלמד אותן שום דבר מעבר. מדוע באמת שלא נבטל את החינוך לבנות? זוהי זכותו של המיעוט לחיות על פי נורמות המוסר שלו. יש מילה המגדירה עקרון אשר גובר על כל שיקול מוסרי או פרגמטי – "דת". וכמו כל דת, גם הרב תרבותיות, אפילו היא, רק נרטיב אחד מתוך רבים.

אמיר רובין הוא סטודנט לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוינברסיטה העברית.

כסות “דו לאומית” לביטול זכותם של היהודים להגדרה עצמית

ישראל מתקשה להחליף דיסקט ולהיפתר מההנחה הישנה שיריבי הציונות מבקשים לנגוש בטריטוריה של המדינה היהודית פרוסה אחרי פרוסה – שיטת הסלאמי, קראו לזה פעם. אבל יריבי הציונות השכילו להבין שהדרך לחיסולה של ישראל היא הפוכה – מניעת חלוקת הארץ.

בעבר היה ברור לעולם הדמוקרטי מה טבעם של הכוחות המבקשים למנוע חלוקה. אלה שוחרי הלאומנות הערבית המבקשים למנוע מן היהודים את הזכות להגדרה עצמית. המפה היתה ברורה: הלאומנים התנגדו לחלוקה, בעלי ההשקפה הדמוקרטית תמכו בה. אבל עכשיו זוכות הלאומנות והאנטישמיות במידה הולכת וגוברת לאצטלא של שיח דמוקרטי. 

עמדת הלאומנים הערבים נותרה כשהייתה, כמובן. הפלסטינים התנגדו לחלוקה שהציע האו"ם, ועודם מתנגדים לה. הסיבה אותה סיבה: מדינה אחת בין הירדן לים תהיה מדינה ערבית לכל דבר, עם מיעוט יהודי בתוכה. חלוקה תבטיח ליהודים מדינה עם רוב יהודי.

הפתרון הזה מתעטף יותר ויותר בשפת הדמוקרטיה וזכויות האדם. זו הברית בין הגולדסטונים לשולחיהם: פורום בין לאומי של מדינות רומסות זכויות אדם שולח את אביר זכויות האדם לצייר את ישראל כאויבת זכויות האדם. בינתיים הצד השני, תנועה גזענית הדוגלת במפורש ברצח יהודים כיהודים, מסתיר ירי טילים על מטרות אזרחיות מאחורי אותן זכויות, בזמן שהוא מסתיר את טיליו מאחורי גופם של אזרחי עמו.

הברית הלא-קדושה הזאת בין לאומנים ערבים לאבירי הדמוקרטיה הולכת ומשתכללת. כדאי שנשים לב: הדגל החדש שלה הוא טשטוש ההבדל בין השטחים הכבושים לישראל שבתוך הקו הירוק. דעת הקהל במערב עוברת הכשרה הדרגתית לכך, קודם כל מפני שהעולם רואה בחדשות את  תמונות המחסומים לצד הצירוף "מדינה יהודית". המסקנה (המוטעית) מתבקשת. מדינה יהודית פירושו אפרטהייד. אבל להכשרת הלבבות הזאת יש גם גיבוי עיתונאי ואינטלקטואלי. כדאי שנשים לב: יריבי ישראל במערב הפסיקו לדבר על "כיבוש". הם עברו לדבר על אפרטהייד. המונח "כיבוש" מבהיר את ההבדל בין מה שבתוך הקו הירוק לבין מה שמחוצה לו. המונח "אפרטהייד" מתייחס לרעיון המדינה היהודית עצמו, ומצייר אותה כשליטה של עם אחד על עם אחר, שהשטחים הם רק גילויו היותר בוטה. לפיכך, ממשיך ההיגיון הזה, פתרון צודק ושוויוני לא יכול להסתפק בחלוקה לשתי מדינות, כוון שזו רק תבטיח את המשך קיומה של המדינה היהודית המגונה. לכן, לשיטתם, פתרון שוויוני וצודק הוא מדינה דו-לאומית, לא ערבית ולא יהודית, ששתי הקהילות יתקיימו תחתיה. משהו כמו בלגיה, או שווייץ, או הפתרון שכפתה הקהילה הבינלאומית על בוסניה (שם הוא מוחזק באמצעות כיבוש בינלאומי).

ישראלים שקוראים הצעות כאלה מבינים כמה הן מופרכות. מדינה אחת עם רוב ערבי לא תהיה שוויץ. הפקדת זכויותיו של מיעוט יהודי בידי רוב של חמאס ופת"ח לא תיצור דמוקרטיה ליברלית. אין מדינה ערבית אחת שוויתרה על אופייה הלאומי-ערבי, וכפי שהעיר אלכסנדר יעקובסון הרעיון שדווקא הפלסטינים יעשו זאת, לטובת נוחותם של "הפולשים הציונים" מופרך מיסודו. אבל זה לא מה שרואה הקהילה הבינלאומית. מבול המאמרים המתארים את ישראל כאפרטהייד, ומבול ההצעות הכאילו-סבירות למדינה דו-לאומית, יוצרות בהדרגה מצב שבו סכסוך מדמם ותקוע נראה כאילו יש לו פתרון דמוקרטי פשוט. אם אנחנו לא נכפה על הפלסטינים חלוקה בקרוב, עשויה הקהילה הבינלאומית להתפתות, בשם הדמוקרטיה, לחיסול ישראל תחת מסווה של "שוויון דו-לאומי".
 

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 31.1.2010

ובהמשך לשיחתנו על מדינה דו-לאומית ויחס למיעוטים…

"במשך שבועות נאספו פרטים ועדויות ממשפחות נוצריות שנמלטת מעזה, וטוענות בתוקף: "הארגונים האיסלאמים ברצועה מנסים לבצע טיהור אתני של המיעוט הנוצרי במקום". מתוך עדויות, קטעי מידע ותמונות שהוברחו מהרצועה עולה מציאות קשה: בתי ספר, מוסדות ציבור ותרבות נוצריים נשרפים ומופצצים, ואישי ציבור נוצרים נרצחים." (לכתבה המלאה של הנריקה צימרמן ב mako…)

ציטוט: אלכס יעקובסון על מירון בנבנישתי ודו-לאומיות

לפני שבוע פרסם הארץ מאמר של מירון בנבנישתי בשם "כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית". שווה לקרוא אותו מפני שזה הקו החדש של אוייבי הציונות: בשם אידיאולוגיה פסאודו-שוויונית, מספרים לנו שהמתנחלים צודקים, אין הבדל בין שני צידי הקו הירוק, והמצב בלתי הפיך. מאוחר לחלק את הארץ, ולכן, כך הטענה, מדינה דו-לאומית היא הפתרון הצודק. המאמר, לעניות דעתי, מיועד לאוזני הקהילה הבינלאומית, שם מוכרים את הרס הציונות לקהל ליברלי כ"פתרון צודק". כל ישראלי מבין שההבל הזה של בנבנישתי אינו אלא התחסדות ועצימת עיניים. ולכן ראוי לשים לב לדברים האלה, וגם להשיב להם תשובה ניצחת. אלכס יעקובסון תקע סיכה חדה בבלון המנופח של בנבנישתי. ושווה לקרוא גם אותה. הנה ציטוט מיעקובסון:

"המדינה האחת" שבה מדובר תהיה מדינה עם רוב ערבי-מוסלמי מוצק (שייווצר במהירות כתוצאה ממימוש זכות השיבה) בלבו של העולם הערבי-מוסלמי. כדי להאמין שמדינה זו תהיה באמת דו-לאומית צריך להניח שהעם הערבי-הפלסטיני יסכים, לאורך זמן, להיות העם הערבי היחיד שמדינתו לא תישא אופי ערבי מובהק ולא תוגדר באופן רשמי כמדינה ערבית וכחלק מהעולם הערבי; ושאת הוויתור הזה, ששום עם ערבי לא עשה לטובת המיעוטים הילידים באזור, יסכימו אנשי הפתח והחמאס לעשות לטובת "הנטע הזר" הציוני, שעצם כניסתו לאזור נחשבת לפלישה קולוניאליסטית. (למאמר המלא בהארץ…)

הבלוג של שגיא – שבאה לוועדת הכנסת לדיון על הפללת לקוחות הזונות

בפוסט שלמטה – ההודעה לעיתונות של תת-הוועדה של הכנסת בנושא סחר בנשים – יש דברים שאמרה שגיא שרה שלו – שביקשה שיציגו אותה כ"הזונה שגיא שרה שלו". היא ממתנגדי החוק להפללת לקוחות הזנות. מאחר שנכחתי בדיון הזה ראוי להוסיף שקטעו אותה בלי סוף, מפני שהדברים לא מתיישבים עם הקו של הוועדה. והוועדה שומעת שוב ושוב על הסכנה הנשקפת לזונות עצמן מן החוק שלכאורה פוגע רק בלקוחות, אבל משום מה השיקול הזה לא עולה לדיון אצל מצדדי החוק. בכל אופן, לשגיא יש בלוג ובו הופיעו הדברים שאמרה לוועדה:

אני  יושבת וחושבת אך להסביר לכם שאתם טועים שהחוק הזה הוא מסוכן וכל מטרתו אינה אחרת מאשר להרוס לי את החיים, אני חושבת איך לספר לכם שאני לא קורבן. שבחרתי במקצוע הזה. אבל אני מוצאת עצמי מותשת עוד לפני שהתחלתי לכתוב. איך תסבירי למישהו שבטוח שאת חולת נפש, וסובלת מפוסט טראומה שיש ערך למילים שלך, שיש טעם בכלל להקשיב לך? איך ? אן לי מושג אז אני מחליטה להפסיק ולנסות לשכנע, ובמקום זה אני בוחרת לספר את האמת, קשה ככול שתהיה. (להמשך הדברים בבלוג של שגיא…)