גדי טאוב

החוק הבינלאומי מאפשר להעמיד לדין ישראלים החשודים בפשעי מלחמה שהתבצעו, לכאורה, במבצע עופרת יצוקה, בבתי דין של מדינות אחרות. יש סייג לאפשרות הזאת: היא תקפה אם, ורק אם, ישראל עצמה לא פתחה בחקירה עצמאית בנושא. האפשרות הזאת קצובה בזמן והזמן אוזל: ישראל קיבלה שישה חודשים מפרסום דו"ח גולדסטון, והם יגיעו לקיצם ב 15 במרץ.

ההאשמות של השופט גולדסטון, רובן ככולן, כנראה מופרכות. השיטה של גולדסטון, שבה עדויות מוטות בעליל התקבלו ללא עוררין ובלי בדיקה נוספת, היא לא רק בלתי הוגנת, אלא שערורייתית ממש. גולדסטון עצמו הודה, בראיון לעיתון היהודי אמריקאי "פורוורד" שאין בדו"ח שום דבר שהיה עומד כהוכחה לפשע מלחמה בבית משפט. יתרה מזאת, הועדה זיכתה את החמאס משימוש מכוון באזרחים כמגן חי ללוחמים, ולא האשימה אותו כלל בפשע מלחמה מובהק: בירי טילים על מטרות אזרחיות. במקום זה מדבר הדו"ח על טילים שנורו בידי "קבוצות פלסטיניות חמושות". זוהי מניפולציה השומטת, כפי שהעיר העיתונאי העצמאי יונתן דחוח הלוי, את כל עילת המבצע נגד החמאס והופכת את ישראל לתוקפן חסר הבחנה.

ישראל שגתה כשבחרה להחרים את הוועדה. אבל חמורה שבעתיים בחירתה שלא לכבד את תנאי הקהילה הבינלאומית ולפתוח בחקירה משל עצמה, על ידי גורם עצמאי. גורם כזה יכול להיות ועדה בראשות שופט, או בדיקה של משרד מבקר המדינה. ממה שעולה מתוך בדיקה שערך צה"ל – הדו"ח המלא של צה"ל טרם הוגש –קל יהיה להפריך את האשמותיו דלות התימוכין של גולדסטון. גם עיתונאים עצמאיים, ופרשנים אחרים, כבר הביאו שפע עדויות לקלישותו של הדו"ח. אין לישראל מה לפחד מחקירה כזאת. ובלעדיה, כל קצין וכל פוליטיקאי שהיה מעורב במבצע או בהחלטות שהתקבלו עליו ובמסגרתו, יהיה חשוף למעצר ומשפט במדינות זרות. ההשפעות העתידיות של תופעה כזאת מרחיקות לכת: איננו יכולים להרשות לעצמנו ששליחינו בממשלה ובצבא, האנשים הממונים על ביטחוננו, יקבלו החלטות תחת חשש לחירותם האישית כשהם יוצאים מגבולות ישראל.

למה אם כן לא נפתחת חקירה? הרמטכ"ל גבי אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק ממשיכים להתנגד לה. הם מבקשים לשמור על שרשרת הפיקוד ועל אחריות הקצינים כלפי מפקדיהם, לא כלפי טריבונל חיצוני. אם קצינים ירגישו שכל פקודה, לא רק כזו שדגל שחור מתנוסס מעליה, דורשת הסכמה של עורך דין צמוד, עלולה שרשרת הפיקוד להשתבש.

אבל מה שנדמה להרמטכ"ל ולשר הביטחון כהגנה על פקודיהם הוא למעשה הפקרה שלהם. בדיקה פנימית של צה"ל לא תצלח לצורך הגנה על מי שפעלו כשורה, מפני שאינה עומדת בתנאי של חקירה עצמאית, והתוצאה תהיי שכל קצין יחשוש להבא לבצע פקודות, גם פקודות כשרות למהדרין, מפני שגם כשהוא פועל כשורה המדינה מפקירה אותו בצאתו את גבולותיה.

אם היו פשעי מלחמה במסגרת עופרת יצוקה, אנחנו זכאים לדעת עליהם, ומבצעיהם צריכים לעמוד לדין כאן בישראל. אבל לא פחות חשוב שלא נשאיר את הדו"ח המניפולטיבי הזה ללא תשובה, ואת מי שנשלחו להגן על ביטחוננו חשופים למשפט וכליאה. אם צה"ל גאה בכך שאינו מפקיר את חייליו בידי אוייב, כדאי לו להבין שיש לנו אוייבים מסוג חדש והם הולכים ופוגעים ביכולתנו להגן על עצמנו.
 
פורסם בידיעות אחרונות, 20.1.2010

להלן ההודעה לעיתונות של תת-הועדה לעינייני סחר בנשים של הכנסת, למתעניינים, ובהמשך לדיון הער בפוסט הקודם.

דיון מרתק התקיים היום בוועדה למאבק בסחר בנשים, בראשות  חה"כ אורית זוארץ
בנושא זנות – המשגה משפטית של קלון חברתי. 
במהלך הדיון הוצג, ע"י פרופ' שולמית אלמוג, נייר העמדה פורש את הרציונל להטלת אחריות פלילית על צרכני המין
ונועד לסייע בקידום רפורמה חקיקתית בנושא הזנות.
בדיון נטלו חלק נשים שיצאו ממעגל הזנות ושוקמו התומכות בהליך החקיקה נגד לקוחות "תעשיית" המין, ונשים מעולם הזנות המתנגדות לחקיקה המוצעת:

"רונית" אישה שהיתה במעגל הזנות ושוקמה, סיפרה לוועדה את אשר חוותה במשך 25 שנותיה בעולם הזנות, "הייתי ילדה נורמטיבית  מרמת אביב בוגרת תיכון עם בגרות, רציתי להוכיח שאני יודעת לחיות. בשנים הראשונות חייתי במערכת של הכחשה שאפשרה לי להיות שם, אך הזנות פגעה בנפש שלי, וגזלה ממני את הזכות להיות אמא ורעיה, הייתי זקוקה לשמיכה מאד עבה כדי להתנתק מאותו לקוח שנגע בי….  אין חיה כזו שאישה נותנת את הגוף שלה ולא משתמשת בחומר עזר ליצור חיץ בינה לבין מה שהיא עושה, אלכוהול סמים כדי לשרוד שם…היום הנפש שלי כואבת ופגועה….

שגיא שרה-שלו, שלדבריה, עובדת בזנות בדירות "דיסקרטיות" בתל-אביב ומייצגת 1,200 נשים בזנות המתנגדות למהלך החקיקה, טענה כי: 
 "החוק יגרום לפגיעה ישירה בנשים בעצמן, שכן הן מהוות הראיה היחידה בידי משטרת ישראל לביצוע עבירה, החוק יפגע בזכויותינו הבסיסיות להתפרנס, לא מציעים שום אלטרנטיבה עניינית בפועל, או משכורות שפויות שמהן ניתן לחיות.
 החוק רק יפגע בפרנסה שלנו ויגביר את ההתעללות שאנו חוות מהמשטרה, שכן לאחרונה הגבירה המשטרה את הרדיפה אחר נשים בזנות.
חוק זה צריך לעבור מן העולם, כי הוא מהווה סכנת חיים עבורנו,
 הלקוחות שלנו נעימים, מעולם לא סבלתי מאלימות של לקוחות אלימים או השומרים".

יו"ר הוועדה זוארץ שיבחה את אומץ ליבן של הנשים שהופיעו בפני הוועדה
וציינה את חשיבות העלאת הסוגיה לדיון ציבורי  
"חובתנו כחברה לקעקע את הלגיטימיות של תופעת הזנות ולראותה כפסולה. 
אנו כחברה נאורה אמורים להגן על נשים בזנות, ולספק להן רשת של תמיכה והגנה שתאפשר את שיקומן והוצאתן ממעגל הזנות.
זנות היא לעולם ביטוי של מצוקה איומה, ניצול גופה של האישה, אין כאן שאלה של בחירה או הסכמה בכניסה לעולם הזנות, יש תמיד כאן צד שנפגע.
גם אם הדבר יהיה כרוך במחיר של פגיעה באותן נשים בזנות שאינן רואות את עיסוקן בזנות כביטוי של מצוקה".

ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים בראשות חה"כ אורית זוארץ קיימה היום דיון בנושא זנות – המשגה משפטית של קלון חברתי, בו הוצג נייר עמדה הפורש את הרציונל להטלת אחריות פלילית על צרכני המין ע"י פרופ' שלומית אלמוג מאוניברסיטת חיפה. בדיון נטלו סגנית הסנגורית הארצית ד"ר חגית לרנאו, ד"ר גדי טאוב מהאוניברסיטה העברית, נציגי משרדי ממשלה, ארגוני זכויות אדם לא ממשלתיים, נשים שיצאו ממעגל הזנות ושוקמו, התומכות בחקיקה המוצעת נגד לקוחות תעשיית המין, ונשים שעובדות בזנות המתנגדות להליך החקיקה.
במהלך הדיון הועלתה סוגיית הטלת אחריות פלילית על לקוחות "תעשיית" המין והזנות בעקבות הצעת החוק שהונחה לאחרונה בנושא על שולחן הכנסת, ביוזמת חה"כ זוארץ ובתמיכה של 25 חברי כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית.

פרופ' שולמית אלמוג מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה אמרה בדיון "לאחרונה שומעים לא מעט על פולמוס בין אלה שתומכים בהצעת החוק להפללת הלקוח לבין מי שטוענים, בניהן גם נשים שהצעת החוק מתעלמת מזכותן של נשים לעסוק בזנות. פולמוס זה מדלג ומתעלם מליבת העניין – הכרה בזנות כנזק.
הזנות גורמת לנזק בלתי הפיך של פגיעה בכבוד, נזק "אובייקטיבי" שלא תלוי בגוף ובנפש של האישה הספציפית אלא במקור חיצוני – החברה. החברה היא מקור הנזק, נזק שנגרם לכל אישה בזנות, באשר היא. נזק של השפלה.
מס הקלון החברתי משולם על ידי נשים שעוסקות בזנות, ורק על ידן. גם אישה שתפסיק לעסוק בזנות, מס הקלון החברתי ימשיך ללוות אותה, והיא תוכל לחמוק ממנו רק אם תצליח להעלים את עובדת העיסוק שלה בעבר". 

לדברי פרופ' אלמוג, "אחד התפקידים המרכזיים של המדינה הוא למנוע נזקים מסוגים שונים מבניה ובנותיה, או לצמצם אותם ככל הניתן.
המדינה אכן מגוננת עלינו מפני כל מיני נזקים, כשצריך באמצעות חקיקה מתאימה. במיוחד מפני נזקים של פגיעה בכבוד. החוק למניעת הטרדה מינית, המגן על נשים אפילו מדיבור משפיל שקשור למיניותן, או אפילו משלוח דואר זבל שהוכר כבעיה חברתית. המדינה החליטה שעניינה להגן על כולנו מפני נזקי התופעה המטרידה הזו.
דווקא כשמדובר בזנות, שהנזק שכרוך בה הוא כל גדול – פתאום עיוורון. פתאום החברה, והמשפט והמדינה לא רואים נזק, לא רואים את האחריות שלהם לנזק".
החוק להפללת הלקוח, יאפשר לטפל בנזק הזה בכלים משפטיים חוקיים, יגרום לפקיחת עיניים ולא יאפשר לחברה להתעלם ממנו. יש לאסור את הזנות בגלל נזקיה.

ד"ר חגית לרנאו, סגנית הסנגורית הציבורית הארצית, משרד המשפטים אמרה בדיון כי הסנגוריה מתנגדת לקידום חקיקה כנגד הלקוח, לדבריה, "החוק הקיים נותן פתרונות לגרעין הקשה של פגיעה באישה; אלימות כלפי נשים, הטרדה מינית, עבירת אינוס נגד קטינות, שידול לזנות, סרסרות. הפתרון באכיפה צריך להיות ביישום החוקים הקיימים".

יו"ר הוועדה חה"כ אורית זוארץ, הדגישה כי "הצעת החוק מהווה חלק מפעולה מערכתית כוללת לטיפול בקורבנות זנות וסחר בנשים, כאשר המדינה מספקת לנשים שיקום נפשי ופיזי, כמו גם שיקום תעסוקתי והכשרה מקצועית שיסייעו להשתלבותן בחברה. לאור הצלחתם של הפרויקטים להוצאתן של נשים ממעגל הזנות; "סלעית" ו"אופק נשי", אמרה חה"כ זוארץ, "אני קוראת לשרי הרווחה והאוצר להגדיל את מספר הפרויקטים ולהקצות משאבים נוספים להוצאתן של נשים ממעגל הזנות והאימה".
 

ואפשר להוריד אותו במלואו, כאן. הנייר נקרא "שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידיאולוגיה, הצדקה", והוא פרי עטה של נשיאת מרכז מציל"ה, פרופ' רות גביזון. הנושא הוא, כידוע, מרכזי, ורבים ממתנגדי הציונות מציינים את חוק השבות כעדות לכך שמדינת ישראל איננה דמוקרטית באמת. הנייר מטפל בנושא הן מצד זכויות האדם, הן מצד החוק הבינלאומי, והן מצד הנורמות הדמוקרטיות הנהוגות. בקיצור, המסמך מומלץ בחום.

הצעת החוק המבקשת לדון למאסר של שישה חודשים את "הרוכש או המנסה לרכוש שירותי זנות", עוצבה על סמך חוק דומה שחוקקה שוודיה לפני עשור.  הטוענים בעד החוק מצביעים על הצלחת המודל השוודי, שהפחית, כך אומרים לנו, את הזנות בשני שליש. נתונים אלה, בצירוף רטוריקה המטשטשת את ההבדל הקריטי בין זנות בכפייה לזנות שאינה בכפייה (תומכי החוק קוראים לשניהם "סחר בנשים") מציירים את התמונה הבאה: הזנות נכפית על נשים בעצם בידי לקוחות – הביקוש מוביל סרסורים ליצור את ההיצע.

למה, אם כן, בכל מקום, וגם בישראל, מתקוממות הזונות עצמן כנגד החוק? מפני שבניגוד למראית העין של הגנה על הזונות החוק יפגע קודם כל בהן.
ראשית, הנתונים על הפחתה בנפח הזנות, שמקורם במסמך של יוזמת החוק בשוודיה, גב' גונילה אקברג, הם חסרי בסיס, כפי שגילה עיון אקדמי במסמכים. גם לפי דו"ח של המשטרה ומשרד המשפטים של נורווגיה אין כל ראיה שהחוק אכן צמצם את היקף הזנות. ככל הנראה זנות הרחוב (שהיא מיעוט קטן מתוך כלל הזונות) פחתה באופן שולי, וזנות בתוך הבתים עלתה במקביל. לעומת זאת, אומר הדו"ח, הזונות מדווחות על עליה בסיכון לעצמן. ברור למה. הפללה – וזה לא משנה את מי מפלילים, את הלקוח או הזונה – דוחקת את הזונות למחתרת, ושם הן חשופות יותר לאלימות וכפייה, וחסומה בפניהן הדרך להזעיק משטרה במקרה של תקיפה. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הזכיר לוועדת הכנסת שדנה בעניין את הסכנות הללו. ויש עוד. הפללה גם חושפת את הזונות למין לא בטוח: נשיאת אמצעי מניעה מרתיעה לקוחות שכן הקונדומים משמשים ראיה נגדם בבית המשפט.

לא פחות חמור מכל זה, אם תעבור הזנות לידי העולם התחתון, לא מן הנמנע שהסחר בנשים יחזור לישראל. על פי נתוני משטרת ישראל תופעת הסחר – יבוא נשים והחזקתן בדירות זנות בכפייה – חוסלה כמעט לחלוטין. אחד האמצעים במיגור התופעה הוא קיומם של בתי הזונות בתחום האפור: רשויות ההגירה והמשטרה מבצעות פשיטות דרך שגרה במקומות האלה מבלי לסגור אותם. כך יש לזונות גישה לשוטרים על בסיס קבוע, ולמשטרה יש אמצעי פיקוח אפקטיבי נגד החזקה בכפייה. אם תדחק הזנות מן האפור אל השחור, עשויה הברחת נשים להפוך שוב לאפשרית ומשתלמת לארגוני פשע. 

כל זה ידוע לוועדת הכנסת הדנה בחוק, אך דיוניה פוסחים שוב ושוב שאלת הסכנה הצפויה לזונות עצמן. אחדים ממגיני ומגינות החוק אומרים שזה לא העיקר. העיקר הוא שהחוק נועד להעביר מסר חד-משמעי שהזנות היא השפלה עבור נשים בכלל, ולא רק של אלה העובדות בה (ראוי להוסיף: גם עובדים – רבים הם גברים וטרנסג'נדרים).

אם כך, יאמר המחוקק בגלוי: מדובר בחוק מוסרי שמטרתו להעביר לציבור את המסר שהזנות אינה לגיטימית, ושגם לאדם בגיר אין זכות למכור שירותי מין. יאמר המחוקק גם את זה: הוא מוכן להעביר את המסר הזה על גבן של הזונות, תוך סיכון ממשי של ביטחונן וחייהן.

הזנות היא הרבה דברים: מנערות ליווי המרוויחות סכומי עתק, ועד נרקומניות ברחוב. לאלה מתוכן המצויות במצוקה צריך להושיט יד. אבל דחיקתן אל החשיכה, תוך דיבורים על כבודן, רק תרחיק את העזרה ממי שזקוק לה.
הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 7.1.2010

על פי הפרסומים דומה שצה"ל נערך לאכיפת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון כאילו מדובר היה בתקיפת מתקני הגרעין באיראן. על פניו נראה שמדובר בהגזמה ניכרת. מערכת הביטחון מתייחסת לרטוריקה המתלהמת של המתנחלים כאילו באמת היה מדובר בצבא אוייב של 300,000 איש. אבל הרטוריקה רחוקה מן המציאות. המתנחלים לא ינסו להכניע אותנו בנשק. הם רגילים שהמדינה מפנקת אותם, ונדמה להם שמדיניות "תג מחיר" תרתיע אותנו.

אבל למרות שלא מדובר בצבא אוייב, מדובר בהתנגשות מהותית בין שני סוגים של ציונות שאינם מתיישבים, ולכן אין לזלזל בגודל הזעזוע שעומד לעבור עלינו לפני שנצליח לחלק את הארץ. הציונות של המתנחלים היא ציונות של ארץ, והציונות של רובנו היא ציונות של מדינה. קל לבלבל בינהן: גם הציונות של הרצל, בן גוריון, ויצמן וז'בוטינסקי קשורה בטבורה לארץ ישראל. וגם הציונות של המתנחלים מוקירה את מדינת ישראל, ומוכנה להקריב הרבה למענה. לא במקרה המתנחלים הדתיים מתנדבים בהמוניהם ליחידות קרביות, ורוח ההקרבה למען הכלל היא חלק מרכזי בחינוכם.

ואף על פי כן ההבדל מרכזי וחשוב, והקרע רק הולך וגדל מאז שנות השבעים ועד ימינו. כפי שהבחין אביעזר רביצקי לפני שנים רבות, בספרו החשוב "הקץ המגולה ומדינת היהודים" חניכי הציונות של הרב צבי יהודה הכהן קוק קושרים כתרים לראשה של המדינה האידיאלית, בעודם מסירים אותם מראשה של הממשלה הממשית. המדינה האידיאלית היא זו שמקדשת התנחלות. וכאשר הממשלה הריאלית מגבילה את ההתנחלות, היא מאבדת את הלגיטימיות שלה. זה מה שנמצא מאחורי הרשות שנטלו לעצמם מתנחלים לחסום את דרכם של אוכפי איסור הבנייה, להפגין בטקס השבעה צה"לי, ללמד את חניכי ישיבות ההסדר שהם כפופים לסמכות שמעל למפקדיהם. המדינה קדושה רק ככל שהיא מקדמת את ההתיישבות.

חנן פורת היטיב לנסח את ההבדל בין שני סוגי הציונות – ציונות של ארץ מול ציונות של מדינה – כשאמר ש"מצוות יישוב הארץ, יש בה כמה היבטים, בתוכם ריבונות יהודית על כל ארץ ישראל." בעיני הזרם המרכזי ההפך הוא הנכון: הריבונות היהודית יש בה כמה היבטים שאחד מהם הוא יישוב הארץ. מדובר אם כן בהבדל בין מטרה לאמצעי. לשיטת המתנחלים המדינה היא אמצעי לקיום "חובתנו לארץ ישראל בעלייה ובהתיישבות" (כלשון מסמך היסוד של גוש אמונים). לשיטת הזרם המרכזי של הציונות ההתיישבות היא אמצעי לביסוס ריבונותה של המדינה.

ככל שחולף הזמן מתברר שההבדל הוא בעצם תהום. שתי ההשקפות עתידות להתייצב זו מול זו בהתנגשות חזיתית: הרי ברור לכל בר-דעת שישראל ניצבת בפני בחירה בין מדינה גדולה עם רוב ערבי, לבין מדינה פחות גדולה עם רוב יהודי. הנאמנות לארץ ישראל הפכה לסכנה הממשית ביותר לעיקר העיקרים של הציונות המדינית: מדינה יהודית ודמוקרטית.

אין צורך בפאניקה. ההתנתקות הדגימה שבסופו של חשבון ציונות של ארץ תתכופף בפני ציונות של מדינה, אם המדינה תהיה נחושה דיה. אין למתנחלים אמצעים ואין להם די ביטחון אידיאולוגי כדי להיפרד מן המדינה, שלא לומר להכריז עליה מלחמה. ואף על שההערכות היסודית של מערכת הביטחון עשוייה להראות מוגזמת, למעשה, טוב שהיא נערכת לקראת הבאות ברצינות מרובה: ישראל צריכה להבהיר למתנחלים שהציונות לא תסבול שום ניסיון להציב את הארץ מעל המדינה שהקמנו עליה.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב-21.12.2009.

"פורום היוצרים הדוקומנטרים מביע את מחאתו החריפה על דבריו של מנכ"ל קשת אבי ניר (עיתון דה מרקר יום ראשון 13 בדצמבר 2009) על פיהם תכנית האח הגדול היא "דוקו על הטבע האנושי והחברה הישראלית". בישראל פועלים מאות יוצרים תיעודיים, אשר הם בסרטיהם ומחויבותם החברתית מביאים למסך, בקשיים לא מעטים, את הסיפור האמיתי של חיינו כאן על כל מורכבותם. עם כל הכבוד לכנס השבעים, הזחוחים ובעלי ההון, שננעל בראש פינה ואחרי כל מילות הסרק על פורמטים, סלולר ורגולציה חשוב להגיד בקול רם וברור: תכנית האח הגדול היא ניסוי ציני בבני אדם ומניפולציה שיווקית על המוני צופים. התכנית אינה מביאה למסך את פניה של ישראל אלא מקבעת סטריאוטיפים קיימים."

היה צפוי שנתניהו יואשם בבגידה על ידי הימין האידיאולוגי, ובעיקר זה המתנחלי. […] מי שמאשים בפעם החמישית את מנהיג מחנהו בבגידה (במפורש או במשתמע), ראוי שיעשה חשבון נפש, אם יש בכוחו לעשות חשבון נפש ולא רק להתחשבן עם הזולת. אחת משתיים – או שהימין הישראלי נגוע בווירוס מסתורי כלשהו של בוגדנות יוצאת דופן, הגורמת לכל מנהיגיו לבגוד בעקרונותיהם; או שעקרונות הימין (לפחות כפי שהימין האידיאולוגי המובהק מפרש אותם) הם כאלה שלא ניתן שלא לבגוד בהם כאשר נמצאים בשלטון. (למאמר המלא, באתר הארץ…)

ציטוט מתוך דברי יונתן דחוח הלוי:

ששת החודשים שהקצתה ועדת גולדסטון לישראל וממשלת חמאס לבדוק את ממצאי הדו"ח שפרסמה, יסתיימו ב-15 במרץ 2010. העיתון "ג'רוזלם פוסט" דיווח (10 בדצמבר 2009), כי צה"ל השלים את תחקור 36 המקרים שצוינו בדו"ח, אשר תוארו ע"י יו"ר הועדה ריצ'ארד גולדסטון כמקרים החמורים ביותר של פגיעה באזרחים פלסטינים, ללא כל הצדקה של צורך צבאי. על פי הדיווח, ועדה של צה"ל בראשות תא"ל (מיל.) יובל חלמיש, מצאה כי טענות ועדת גולדסטון לגבי 30 מהמקרים הינן "חסרות בסיס" וכי ששת האירועים האחרים מיוחסים לטעויות במהלך הלחימה. […] בצד של חמאס העסקים כרגיל. ראשי חמאס אינם מוצאים כל עניין בבדיקה של הדו"ח ויתירה מכך, הם סבורים, כי דו"ח גולדסטון שחקר את המלחמה כלל אינו מאשים אותם בפשעי מלחמה נגד ישראל. סגן מנהיג חמאס, מוסא אבו מרזוק, אמר […] "הדו"ח מזכה את חמאס מכל אשמה של שימוש באזרחים כמגן אנושי (לרשימה המלאה…)

וראוי להזכיר שלא יהיה די בחקירה של צה"ל, ורק חקירה עצמאית תוכל לפטור את קצינינו ומדינאינו מרדיפות ומעצרים בחו"ל. 

"אתה יותר בוגד ממני!" (גדעון לוי לשמעון ריקלין במועצת החכמים של מחר. כן, זה כבר הוקלט.)

לא פעם מציעים לנו כתחליף ל"יהודית ודמוקרטית" את הלאומיות ה"נייטרלית" של צרפת, שמכונה אצלנו בביטוי המטעה "מדינת כל אזרחיה". מסתבר שלפחות לדעת סרקוזי צרפת היא לא נייטרלית בלאומיות – לא מן הצד הרפובליקני ומה שעוד יותר מעניין (ונכון) גם לא מן הצד הדתי. הנה מתוך Timesonline:

"בפנותו למוסלמים [סרקוזי] כתב שכל דבר שיראה כקריאת תיגר על המורשת הנוצרית והערכים הרפובליקניים של צרפת "ידון לכישלון" את האיסלם המתון בצרפת." (למאמר המלא…)

צרפת, צריך לזכור, מבססת את זהותה האחידה גם על אסימליציה כפוייה, ומי שרוצה לאמץ את המודל הצרפתי בישראל צריך לזכור שפירוש הדבר, למשל, ביטול ההוראה בשפה הערבית במערכת החינוך של המגזר הערבי. צרפת מתירה חינוך ציבורי בצרפתית בלבד בדיוק מפני שאינה מבדילה בין אזרחות ולאומיות, ודורשת מכל אזרח להיטמע את תוך תרבות הרוב הלאומית.