גדי טאוב

מסתבר שמתאגנת סיירת אנטי-עישון, ואחרי שאיזה אחד תבע את תיאטרון חיפה על זה שחקן עישן על הבמה, במסגרת הצגה, עכשיו גם יש "סיירת". נפלא. הנה, הם מקבלים ממני פרסומת חינם.

אם מפריע לכם שמעשנים בפאבים, במועדונים ובעוד מקומות ציבוריים, צאו מהאדישות, תפסיקו לקטר או להמשיך ללכת לפאבים ולסבול בשקט. אין גם שום סיבה שתימנעו מללכת לפאבים רק כי מעשנים שם בניגוד לחוק.
הצטרפו לקבוצה שמתארגנת בימים אלו.
להרשמה כתבו למייל :
anti.smoking2009@gmail.com
בצירוף שם, מקום מגורים, גיל וטלפון.

טוב. אולי דבר אחד טוב יש כאן: חלק מהאנשים האלה יצאו פעם ראשונה בחיים שלהם לפאב. שיהיה להם לבריאות.

(ותודה ל RS שהפנה אותי ליוזמה הזאת שהתפרסמה בקפה דה-מרקר. וגם, ראו הצעתו של מיקי בתגובה הראשונה על סיירת ה'מסתעשנים'. וכמובן שאתם מוזמנים לעמוד הזה, להתרענן.)

רעש הויכוח עם האמריקאים על הקפאת בניה, מסיח את דעתנו מן השאלה למה בעצם עדיין חושב מישהו שכדאי לנו לבנות בהתנחלות. והתשובה לשאלה הזו, יש לה היסטוריה מפותלת.

הנימוק המקורי של המתנחלים עצמם היה משיחי, כפי שהצהיר במפורש מניפסט היסוד של גוש אמונים. גם הרב צבי יהודה הכהן קוק לימד שההתנחלות היא "הפוליטיקה האלוהית אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה." כפי שהסביר פעם מנחם פליקס לבג"ץ בעיני המתנחלים הנימוק הביטחוני "אינו מעלה ואינו מוריד". מדובר במצווה.

ישראל לא השתכנעה. לכן התחלף הנימוק הגאולי במה שהיה בהתחלה רק יחסי ציבור, אמצעי לשכנע את הלא-מאמינים: הנימוק הביטחוני. גם על הנימוק הזה עברו שינויים עמוקים. כל עוד תרחישי האימים של צה"ל דיברו על טנקים עיראקים שישעטו לכן דרך ירדן היה משקל לטענה שהחזקת גב ההר חיונית לבלימת פלישה. אבל מלחמת המפרץ הראשונה מחקה את הנימוק הזה מסדר היום, והעלתה במקומו שאלת הטילים. נעשה לא ברור למה ההתנחלות דרושה לנו כדי להתגונן מטילים, שהרי גב ההר לא עוצר סקאדים.

ואז החל תהליך אוסלו והנימוק הביטחוני השתנה. לא פלישה ולא גב ההר, אלא יכולתנו למנוע טרור באמצעות שליטה בשטח, ואחר-כך היכולת למנוע קסאמים. כפי שחזה הימין במקום שלום אכן קיבלנו טרור תמורת אוסלו, ואחר-כך – וגם את זה הימין חזה – חמסטאן וטילים תמורת נסיגה חד-צדדית.
אלא שבינתיים מצאה ישראל דרך להתמודד עם האיומים האלה בהצלחה רבה. מרגע שקמה חמסטאן בדרום, וחיזבאללה הפך מאירגון גרילה לשותף בריבונות – בקיצור מרגע שקם שלטון מרכזי – התברר שאפשר לגבות ממנו מחיר על טרור ועל טילים. כשירגעו הרוחות ונביט לאחור מ-2006 עד הלום, נגלה שמעבר לרעש, ישראל ניהלה שתי מלחמות מוצלחות מאד: גבול הצפון שקט. מטחי הקסמים מעזה נבלמו, ואת מי שמצליחים בכל-זאת לירות טיל פח פה ושם, רודף החמאס עד חורמה. גבינו מחיר גבוה, מלבנון ומעזה, והמחיר עולה על כל תועלת שיכולים קסאמים וקטיושות להשיג לבעליהם. אבל גם מעבר לזה, הטרור והקסאמים אינם איום קיומי. אבדן הרוב היהודי, וסכנת הדו-לאומיות שהתנחלות גוררת אותנו אליהם, לעומת זאת, הם איומים קיומיים גדולים.

לכן הנימוק היציב האחד שנשאר למפעל ההתנחלות הוא מסורת: שההתנחלות היא שומרת המסורת היהודית והקשר ההיסטורי לארץ ישראל. ועם הנימוק הזה צריך להתמודד באומץ. מפני שהקשר לארץ הוא חלק מן היהדות והציונות. ובכל-זאת טעות לחשוב שהיהדות נמצאת בצד שלהם, ואילו בצד של תומכי חלוקת הארץ יש רק "אמריקניזציה". צמצום היהדות למצוות יישוב הארץ (שאיננה נכללת אפילו בין תרי"ג המצוות שמנה הרמב"ם) הפכה את היהדות של המתנחלים לספרטה חמושה שהחליפה את הרוח בחומר, ואת כל מורשתם המוסרית של נביאי ישראל בחרבו של יהושע בן-נון. הציונות של המתנחלים היא נתיב אקספרס לאובדן ההישג הציוני – מדינה יהודית – וקבלת פרשנותם ליהדות היא נתיב אקספרס לצמצום המוסר היהודי לרגבי אדמה. עם כל חשיבות אדמת הארץ, מרכזן של הציונות והיהדות היה תמיד ברוח, לא בחומר. לכן הציונות דיברה על מדינה יהודית בארץ ישראל – ב, ולא על כל. הגיע הזמן שנקרא תיגר גם על יומרתם של המתנחלים ליצג את המורשת של ישראל – היהודית והציונית כאחד. 

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב-29.11.2009, שזה כ"ט בנובמבר, במקרה.

"סקר 'זמן ירושלים': 60 אחוז מהציבור טועים".

זה מתוך .שנאת חינם, המדור הסטירי של "זמן ירושלים", שאחד מכותביו הוא מיודענו שיר פלד, שפעם היה לו זמן לתרגם שירים לבלוג.

מאת גלעד מלאך
(בלעדי לבלוג) 
בשנה שעברה הוצאתי עם ד"ר עוזי רבהון במסגרת מרכז מציל"ה נייר עמדה שעוסק במגמות דמוגרפיות בישראל. הנייר מתייחס למגמות דמוגרפיות עכשוויות בישראל, לאתגרים שהן מציבות לישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית ומשגשגת ולנגזרות נדרשות למדיניות ציבורית.

ניתוח נתונים ותהליכים של מדיניות ציבורית שהתקבלו בשנה האחרונה מעלה את המסקנות הבאות:
• עלייה בשיעור הפריון היהודי בעיקר בגלל האוכלוסיה החרדית. מדובר בעליה מתונה ורצופה המתרחשת מאז 2001.
• ירידה בשיעור הפריון המוסלמי. בולטת בכך האוכלוסייה הבדווית בנגב. זוהי מגמה רצופה משנת 2002 ובמגזר הבדווי בנגב מזה כעשור.
• בעוד כעשור יתקיים שוויון בשיעור הפריון בין היהודים והערבים אך בשל גילה הצעיר גידול האוכלוסייה המוסלמית יהיה מהיר יותר.
• ההגירה המוסלמית בדמות "איחוד משפחות" התרחבה ב2008 והיא מתקרבת בשיעוריה להגירה היהודית לישראל.
• נסיגה במאמץ המדינה לשילוב חרדים בשירות האזרחי המתבטאת בדחיית היעד של 2000 משרתים לשנת 2014 בניגוד להתחייבות המדינה לבג"ץ.

נתוני 2007 מול 2008 במספר תחומים
(הנתון הראשון בכל שורההוא ל 2007 השני ל  2008  – טבלאת זו בעיה בוורדפרס):
שיעור פריון יהודים 2.80     2.88
שיעור פריון מוסלמים 3.90   3.84
שיעור פריון – בדווים בנגב 7.14   6.91
עלייה לישראל (ושיעור לאלף) 18,131 (3.2 לאלף);   13,699 (2.3 לאלף)
הגירה חיובית מוסלמית (ושיעור לאלף) 1,400 (1.0 לאלף);   1,800 (1.5 לאלף)

עיון במגמות דמוגרפיות עשוי להשפיע על עיצוב מדיניות. הנתונים הבולטים בסקירה מתייחסים לעלייה במשקל האוכלוסייה החרדית בישראל ולטיפול בעייתי בנושא ההגירה לישראל. לטעמי יש לנקוט במספר צעדים:
• חזרה לקצבאות ילדים הניתנות לכל ילד באופן שווה בלא קשר למיקומו במשפחה.
• התמקדות המדינה בתושבים ישראלים חוזרים.
• הכפפת הגירת "איחוד משפחות" לשיקולי הגירה כלליים כמו תרבות, גיל, כלכלה ועל דרישה להצהרה על "הלגיטימיות של ישראל".
• הגברת פיקוח על לימודי ליבה בחינוך היסודי החרדי ומתן עידוד למוסדות חרדיים תיכוניים (כיום בודדים) המלמדים ליבה על חשבון הרוב המוחלט של המוסדות שאינם מלמדים מקצועות חול כלל.
• חזרה ליעדים גבוהים לשירות האזרחי החרדי כולל מתן אפשרות לחרדים לא נשואים להשתתף בתהליך.
לעיון בנייר העמדה המקורי (2008)
http://www.metzilah.org.il/webfiles/fck/File/Demo_final.pdf
העדכון השנתי המלא ל2009 יופיע אף הוא באתר מציל"ה בקרוב.

שתי גדות לממלכת ירדן

מאת שחר ריעס

על רבים מהאנשים התומכים בפשרה על ארץ ישראל שמטרתה שמירה על רוב יהודי, מקובלת ההנחה שהזמן פועל לרעתנו. זאת, מפני שקיימת האפשרות שהפלסטינים יפסיקו לבקש מדינה משלהם ויתבעו זכות הצבעה לכנסת. אך אם הזמן פועל לרעתנו הוא פועל לטובת הפלסטינים. ולמעשה קיים פה כשל לוגי בהיתכנות פיתרון שתי המדינות. כי נראה שהאפשרות של קבלת "מדינונת " שמשתרעת על 22% ממולדתם ההיסטורית ,מפורזת ולא בעלת רצף טריטוריאלי אמיתי (הרצועה והגדה), היא מדינה מוגבלת שמשפילה את הפלסטינים מעצם הגדרתה וגבולותיה. ובנוסף לא נותנת תשובה לאפשרות של הגירת פליטים פלסטינים רבה לתחומה בגלל גודלה הקטן (במקרה כזה בהנחה שהפלסטינים יוותרו על זכות השיבה הלחץ הדמוגראפי יופנה מערבה לעבר גדר ההפרדה , לעבר הגבול), לא מניעה את הפלסטינים לקבל את הפשרה ההיסטורית ומקרבת בכך את הסכנה שהמדינה הדו לאומית תיכפה על ישראל. על ישראל להבין ש"האופציה הפלסטינית" חדלה להתקיים . ועליה לפעול בדרך אלטרנטיבית  שתוצאתה תהיה מדינה עם רוב יהודי. והאלטרנטיבה הזו היא ה"אופציה הירדנית" (קונפדרציה פלסטינית ירדנית שעם הזמן תהפוך לפדרציה ירדנית).

 ישראל צריכה לפנות באורך חד צדדי התנחלויות מבודדות ולהתכנס אל מאחורי קו ההפרדה (הגדר). ישראל צריכה להחיל את ריבונותה על גושי ההתנחלויות (כולל מתן אזרחות ישראלית  לפלסטינאים שהסיפוח הישראלי "בולע"). למעשה ישראל תתנהל מול אוטונומיה פלסטינית דה פקטו   ולא מול מדינה בדרך. ישראל צריכה לפנות אל ירדן ולהציע משא ומתן על הגבול המזרחי שלהן כאשר האפשרות של סיפוח חד צדדי של בקעת הירדן ומדבר יהודה (שטחיc) צריך להיות ברקע. ישראל צריכה להפסיק לחזק באופן מלאכותי את אבו מאזן והפת"ח ולהבין שחמאס חזק השולט בגדה מאיים על ירדן יותר מאשר על ישראל . ולכן האפשרות שהירדנים יסכימו להשתלט על הגדה כדי למנוע את זחילת האיסלמיזציה לעברם קיימת .

שחר ריעס הוא חבר מפלגת העבודה.

העימות בין נשיא המרכז הירושלמי ד"ר דורי גולד לבין השופט ר'יצארד גולדסטון באוניברסיטת ברנדייס (5 בנובמבר 2009) עסק בין היתר בפרשת מסגד אל-מקאדמה בבית לאהיא, שבעניינו חלוקות באופן מוחלט גרסאות ישראל וועדת הבדיקה של מועצת זכויות האדם של האו"ם בראשות גודלסטון. בדו"ח שפרסמה על מבצע "עופרת יצוקה" (15 בספטמבר 2009), מאשימה ועדת גולסטון את ישראל בתקיפת המסגד בטיל ששוגר מכלי טיס (3 בינואר 2009) ובגרימת מותם של "לפחות 15 פלסטינים" במסגד. בעימות עם ד"ר דורי גולד טען גולדסטון, כי 21 פלסטינים נהרגו במסגד. לעומת זאת, ישראל טוענת במסמכים רשמיים, כי המסגד לא הותקף כלל על ידי צה"ל וכי ההרוגים היו פעילי חמאס שמצאו את מותם במהלך לחימה נגד צה"ל. […]  לו בדקו חברי ועדת גולדסטון את שמות ההרוגים הפלסטינים במסגד אל-מקאדמה היו מגלים, כי זהותם והשתייכותם הארגונית של לא מעטים מהם עומדת בסתירה לטענות העדים הפלסטינים על אי הימצאות פעילי טרור במקום וגם את מסקנות הועדה עצמה בעניין זה. להלן הנתונים אודות 7 מתוך 15 ההרוגים במסגד (ההמשך בבלוג הפורום האסטרטגי…)

הבלוג "דוס וואטש" שעוסק בתקשורת הדתית שאל את יפעת ארליך למה היא משתתפת במועצת החכמים. השאלה בעצמה שווה ציטוט והנה היא במלואה:

מדי שבוע היא מופיעה בתוכנית "מועצת החכמים". היא נמצאית שם לבד מול 6 עמיתים ותיקים, מדושנים, צעקנים ומנופחים. ארליך, היא העיתונאית הימנית והדתית היחידה בתוכנית האקטואליה כל הפאנל מסביב מגיע מהשמאל והשמאל הקיצוני. זו תוכנית רעשנית, כוחנית (בשבוע שעבר הסביר דן מרגלית לגדי טאוב כי הוא "דפוק בראש") ומטבע הדברים קשה לה להשמיע את דבריה. היחס של שאר אנשי הפאנל הוא רוב זמן מגעיל ומבייש. ארליך מתמודדת מול דב וייסגלס, אלדד יניב, ארי שביט, ד"ר גדי טאוב ודן מרגלית שצורחים אחד על השני ומגחכים על כל מי שחושב מחוץ לג.ג שלהם. דוס ווטש פנה ליפעת ארליך האמיצה ושאל אותה מה היא עושה במועצת החכמים והאם לא כדאי להחרים את התוכנית? זו תשובתה.

ותודה לדוס וואטש על המחמאות.

קתרין הריסון, הסופרת האמריקאית (ומחברת הספר "הנשיקה" שהוא לא רק בלתי נשכח בעיני, אלא ממש מכונן בשבילי) כתבה פעם שבשיא המצוקה שלה היא רצתה שיאשפזו אותה ויפקידו אותה לטיפולם של "מקצוענים בלתי-אישיים". היה בזה, היא כתבה, משהו מנחם.

אני מכיר היטב את התחושה הזאת והיא מה שעומד מאחורי הסטייה המשונה שלי שאני בעצם די שמח להתאשפז. להסיר מעצמי לגמרי את האחריות על עצמי, להשאיר מאחור את הזמן, את החובות, את הזהות, את המקצוע והתפקידים שבהם אתה מתחפש לעצמך בדרכים שונות, ולצוף במצב סתמי של "היות".

זאת אולי גם הסיבה שאנחנו מתרגשים משרותי הצלה למשל (גרתי בניו יורק בזמן ספטרמבר-אילבן, אז אני זוכר את העוצמה של זה כשזה נהיה ציבורי). אנחנו מתרגשים מהם בדיוק בגלל שהם "מקצוענים בלתי-אישיים", בדיוק בגלל שמה שמניע את זה הוא לא אמפטיה ולא רחמים. מה שלא אישי כאן הוא מה שהכי אנושי: אנחנו נוציא אותך מהשריפה, או נמשה אותך מהנהר, או נבצע בך החיאה, לא כי אנחנו מכירים אותך ואתה מקסים, אלא בלי שאנחנו מכירים אותך, רק כי אתה בן-אדם.

השתתפתי פעם בדיון מדינת הרווחה וחשבתי את זה, אם כי אני לא זוכר אם אמרתי את זה, כשאחד המשתתפים התלונן שמדינת הרווחה המודרנית היא בירוקרטית ואדישה, ואין לה שום רחמים על הקבצן הספציפי השוכב על המדרכה בקור, רק מספרי זהות יש לה. הוא אמר את זה לגנאי. הוא השתמש, אני זוכר, בביטוי "טייס אוטומטי". ומה שרציתי להגיד, ואני לא זוכר אם אמרתי, היה שהטייס האוטומטי, זה לא רק מה שטוב בה, זה גם מה שיפה בה. ונדמה לי שעצרתי את עצמי כי חשבתי שלך תסביר שיש משהו מרגש ואנושי בבירוקרטיה. בירוקרטיה ומרגש. לא נשמע טוב. או שאמרתי או שלא.

אז העדרותי בשבוע שעבר היתה לרגל ניתוח בכתף (לא מסוכן, לכל אלה שקיוו שהם נפטרו ממני – עוד קצת סבלנות). וחשבתי על כל זה בשעה שאחזה בי התרוננות נסתרת לקראת האישפוז הצפוי.

אבל באותה הזדמנות אני צריך לומר גם שהדסה הר-הצופים, או לפחות המחלקה האורטופדית שבה אושפזתי, היא אחד המקומות היותר סימפטיים שיצא לי להיות בהם. בתור בלתי-אישי, זה היה מאד מאד אישי. מסבירים לחולה בסבלנות מה עומד לקרות לו, ועונים לו על כל השאלת. מקדישים תשומת לב מיוחדת לשיכוך כאבים. נקי. נוח. לא צפוף. בקיצור, חלק אחד שלי התבאס שנגמר. אולי אני אתחיל לנסות לפרוק את כתף ימין גם. אחרי שלוש פריקות ממליצים על ניתוח לחיבור רצועות. וגם, הקיבוע שלי פי עשר יותר יפה משל דן מרגלית. ספורט אלגנט בכחול כהה. לא, זה לא מה שבתמונה. 

מכוון שזה חוזר בכל מיני וריאציות בדיונים בפוסטים האחרונים אני מקווה שיסולח לי על הטון הדידקטי והגישה האינצקלופדית, אבל אולי כדאי לומר כמה מילים על ההמשגה המוזרה הזאת, "דמוקרטיה פרוצדורלית" (בחירות) ל"עומת דמוקרטיה מהותית" (זכויות אדם).

מי שמחלק כך את תפישת הדמוקרטיה חוטא גם לפרוצדורה וגם למהות שלא לדבר על ההיסטוריה של הדמוקרטיה המודרנית. לומר על הדמוקרטיה שהיא שלטון הרוב זה חסר שחר באותה מידה כמו לומר עליה ש"מהותה" היא "זכויות הפרט". שלטון רוב יכול להיות לא דמוקרטי במשמעה של המילה היום (למשל אם יש בה מיעוט נטול זכויות פוליטיות). "זכויות הפרט" כפי שמשתמשים במונח ראשיתן בשלוש הזכויות הטבעיות של ג'ון לוק (חיים, חרות, רכוש) ואלה יכולות להתקיים, באופן תיאורתי, בלי דמוקרטיה בכלל, כפי שסבר למשל ג'ון לוק עצמו. יכולה להיות, בתיאוריה (וגם בתיאוריה המשפטית של ברק, כנראה) מלוכה נאורה המגינה על החיים, החירות, והרכוש של אזרחיה בלי שיש לאזרחים שליטה על השלטון. אז מוזר יהיה, נדמה לי, לומר שהזכויות שהן "מהותה של הדמוקרטיה" יכולות להתקיים לגמרי בלעדיה.

אבל עם הזמן התברר שזכויות פרטיות כאלה מתקשות לעמוד בנפרד מן הריבונות הפוליטית. הסיבה הראשונה היא פרקטית: זכויות הפרט מתקשות להגן על עצמן מפני שרירות השלטון. לכן כבר ג'ון לוק נדחף לומר ששלטון שאינו מגן על הזכויות הטבעיות מאבד את הלגיטימיות שלו ומותר למרוד בו. כך הגניב לתורתו זכות פוליטית מרכזית בדלת האחורית. זו ראשית ההכרה בכך שהריבונות צריכה להיות בסופו של חשבון בידי האזרחים.

הסיבה השנייה היא מהותית יותר אם כי אינה מנותקת מן הראשונה. החירות לא יכולה להיות מנותקת מן הפוליטי כוון שלריבונות הפרטים על חייהם יש מימד פוליטי, והם אינם חופשיים באמת אלא אם כן הם יכולים לעצב את החוקים על פיהם הם יחיו, ואת המדיניות של השלטון בפועל. זכויות הפרט מתרוקנות מחלק עיקרי מתוכנן בלי שיתווסף להן – אם תרשו לי ניסוח שיסמר את שערם של משפטני ישראל אבל לא יפתיע אף אחד שעשה מבוא לפילוסופיה פוליטית ברמת שנה א' – הדבר שהוא הוא מהות הדמוקרטיה: הזכות של הפרט לקחת חלק בריבונות הפוליטית שהיא גם המהותית שבזכויות הפרטיות, וגםהאבן הראשה המחזיקה את כל השאר. חירות אינה רק אי התערבות בחיי הפרט היא גם יכולתו של הפרט לקחת חלק בעיצוב המימד הציבורי של חייו.

יש עוד הרבה קשרים וקשרי קשרים בין זכויות ליברליות לבין דמוקרטיה – פונקציונאליים ואחרים. אין דמוקרטיה בלי זכות התארגנות וחופש ביטוי; הדמוקרטיה יכולה לחסל את עצמה אם לא תשים לעצמה בלמים ליברליים (למשל שרירות הרוב יכולה לחמוס את זכויות הפרט, המיעוט, או – במקרה של בחירה בדיקטטור – של הכלל). אבל לומר שזכויות הפרט הן מהות הדמוקרטיה, זה סילוף היסטורי ובלבול מושגי בפילוסופיה פוליטית.