גדי טאוב

מתוך דברים שנשא הרב אריק יופה, נשיא איחוד היהדות הרפורמית בועידת ג'יי-סטריט:

"…הקביעה המרכזית [של דו"ח גולדסטון] היא שישראל בחרה כמטרה אזרחים פלסטינים וגרמה למותם במתכוון. זו קביעה מדהימה ושערורייתית. אני דוחה אותה, הישראלים דוחים אותה, והחשוב מכל, היא אינה נתמכת על ידי העובדות. […] זהו דו"ח פוליטי הנשען בעיקר על טענות פלסטיניות שאי-אפשר לאמתן, שנועד להיות כלי לניגוחה של ישראל.
אם יש לכם ספק בזה, קיראו את הדו"ח. הנימוקים שלו רעועים במקומות אחדים, ואבסורדיים במקומות רבים יותר. […] בבחינה מדוקדקת, רבות מן ההאשמות האלה כוללות ביטויים כמו "עושה רושם ש…", "ככל הנראה" ו"אין לנו הוכחות חותכות, אבל". בראיון ל Forward גולדסטון הודה ששום דבר בדו"ח לא יכול היה לשמש כהוכחה בבית משפט ושאין בו "ראיות" לפשעים ישראלים. בקרב הציבור ששמע על הד"ח והקהיליה הדיפלומטית שנאחזה בו, ספק אם אדם אחד ממאה מודע למה שעכשיו אמרים לנו שהוא התוקף המוגבל של הדו"ח. האם לא היתה לשופט גולדסטון מחוייבות להבהיר זאת מלכתחילה? וגם זה: אינך יכול להיות שליח מוסרי אם אתה משרת אדון שאינו מוסרי, וריצ'רד גולדסטון צריך להתבייש לעבוד תחת חסותה של מועצת זכויות האדם של האו"ם."

(תודה לכל מי ששלח לינק. אפשר למצוא את הטקסט המלא כאן.)

"בוקר טוב לישראליות ולישראלים היפים מהעשירון העליון, אשכנזים ברובם. באיחור קל של 15 שנה גיליתם שש"ס היא תנועה עם מאפיינים שאתם מכנים עכשיו "גזעניים", ובתור שכזאת אינה נחמדה כלל ועיקר. הגילוי המרעיש זיעזע אתכם. הרי אתם טיפחתם את התפיסה שלפיה ש"ס היא תנועה חברתית שורשית, לא-ציונית (זה היה מאד חשוב לכם, הלא-ציונות כביכול שלה) שמשמשת פה לכל הדחויים והמקופחים ולכן ראויה לערצה." (סבר פלוצקר "פתאום הם לא נחמדים?", ידיעות אחרונות, 2.11.2009)

פלוצקר נוגע כאן בכשל הנפוץ של הביקורת הרב-תרבותית, ולא רק באווירה שנעשתה רווחת באליטות: ההנחה היא שכל סוגי הדיכוי מקורם באליטה, שנהרטיב ההגמוני הוא מקור כל הדרה וקיפוח. לא נכון. הנרטיב ההגמוני הציוני, אם יורשה לי, הוא מקור המשטר הדמוקרטי הישראלי וערכיו הליברליים (ולשעבר גם הסוציאליסטיים), והוא גם משענתם. זה לא אומר שהוא נקי, אבל כדאי לזכור: הקבוצות הלא ציוניות הן לא בדיוק מעוז הסובלנות והנאורות. כמה טריוויאלי. אם האבסורד לא היה כל כך רווח, לא הייתי טורח לכתוב דבר כל כך בנאלי. מזכיר משהו שהתפרסם כאן בבלוג רק לא מזמן?

"…'מתי תבינו שזה לא טוב לכם הקיצוניים האלה?'… האם עולה על דעת מישהו להגיד את זה לתושב ראשון לציון, שם חיו ונטבחו בני משפחת אושרנקו?" כך כותבת היום קרני אלדד ב"הארץ".

ברוח דומה אומרים "רבני התורה והארץ" ל Ynet כי יפרסמו גינוי לרצח "רק אם העיתונאים התל-אביבים יגנו את מעשיהם של דודו טופז ואסף גולדרינג". אני רוצה להתעכב על ההשוואות הללו, כי ההיתממות המגולמת בהם (מלבד ההתייחסות לטופז, שדווקא כן זכה לטורים של הכאות על חטא) היא מקוממת במקרה הטוב.

באופן לא מפתיע שום איש ציבור חילוני לא היכה על חטא אחרי הרצח שביצע אסף גולדרינג, כפי שאיש לא פנה לראשי העדה החרדית כדי לקבל תגובה כשהתפרסם מקרה של התעללות אב חרדי בבתו בת ה-12. ואף אחד לא תבע גינוי מאף אחד אחר כשחרדי מאלעד הטיח את ראשה של בתו התינוקת בקיר כשסרבה לאכול, לא מהחרדים, לא מהמתנחלים, לא מהתנועה לזכויות הגבר, ולא מועד ההורים הארצי.

הפשעים שביצע לכאורה טייטל הם אחרים בטיבם מאלו שהוזכרו והוא לא "סתם משוגע אחד" שביצע מעשים אלימים באקראיות. השקפת עולם שדוגלת באופן עקבי בפתרונות אלימים, לא מפתיע שתצמיח משוגעים ורוצחים אידאליסטים מתוכה, ולכן כשנורים קליעים בארץ הזו, הם באופן מסורתי עפים מימין לשמאל.

זה לא אומר שהימין מורכב כולו מרוצחים משוגעים, כמובן, אבל זה כן אומר שכשיש כבר מישהו עם פוטנציאל, אז הימין המתנחלי הוא קרקע פורה. והשמאל? טוב, השמאל מגדל נודניקים צדקניים.

שיר פלד הוא סטודנט למדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטה העברית

מקום ראשון: "אני היחיד שמונע היום את הפיצול של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה", אהוד ברק, מעריב, 30.10.2009. נכון! ואיזה צירוף מקרים שגם היועץ המשפטי מונע חקירה של העברות הכספים לברק!

מקום השני: "אני לא מקפיא התנחלויות? אני בונה היום רבע ממה שביניתי כאשר הייתי ראש ממשלה". אותו ברק, אותו מעריב.

ובמקום השלישי: "סוף הציונות – אני בעד". גדעון לוי, מועצת החכמים, 31.10.2009. מ.ש.ל.

מתוך ראיון שערך טל פלקון עם אלכס יעקובסון בעיתון הסטודנטים "תזה".

"אין איש בעולם – גם אלה המותחים ביקורת על המשטרים הערביים על הפגיעות שלהם בזכויות המיעוטים –  שאומר שלא לגיטימי שסוריה, או המדינה הפלסטינית העתידית, יגדירו עצמן כמדינות ערביות (ומובן שחוק היסוד של הרשות הפלסטינית אכן כולל הגדרה כזאת, כמקובל במדינות ערב). המפלגות הערביות בכנסת, כולן תומכות בהגדרה של המדינות הערביות ככאלה וגם בעיקרון של אחדות ערבית. אין על זה שום ויכוח. איך יכול להיות שהרוב הערבי במזרח התיכון רשאי להגדיר כערביות את כל המדינות בהן הוא רוב, אבל המיעוט היהודי באזור אינו רשאי לעשות זאת במדינה שבה הוא מהווה רוב? האם עמדה כזאת היא עמדה שוויונית ואוניברסאלית?"

עוד בראיון על לאומיות, פוסט-לאומיות, איחוד אירופה והזכות להגדרה עצמית. תודתי לניר רייזלר ולעיתון "תזה" על הרשות לפרסם את הראיון גם כאן במלואו. עוד מאמרים על ציונות ופוסט-ציונות מרוכזים בעמוד "הציונות ומתנגדיה".

 (ובניגוד לגירסה המודפסת בידיעות, כאן יש לינק ללמה הטענה שיהודית ודמוקרטית היא סתירה פנימית קלושה וקל להפריכה.)

בחודש שעבר פרסם בעל הטור ג'יי מייקלסון מאמר נוגה בעיתון היהודי אמריקאי Forward שכותרתו "איך אני מאבד את אהבתי לישראל". המאמר עורר סערה. אבל העיקר אינו בטענות של מייקלסון, אלא במה שהן מעידות עליו: בחברה תרבותית, פוליטיקלי-קורקטית, נעשה כמעט בלתי אפשרי לתמוך בישראל. השוואות לדרום אפריקה הן עניין שבשיגרה. קולוניאליזם ואפרטהייד הם תארים נפוצים.

האם אנחנו מבינים את מלא משמעות הדבר? דור של יהודים צעירים באמריקה ואירופה, שאמונתם בדמוקרטיה היא ללא עוררין, יוצאים מהקולג'ים כשהם מדקלמים סיסמאות פוסט-ציוניות. אדוורד סעיד הוא בשביל רבים מהם התנ"ך של הסכסוך. וכדאי שלא נשלה את עצמנו: אם ישראל תצטייר בעיניהם כניגוד של השקפת העולם הדמוקרטית, הם לא יוכלו ליישב את הציונות עם מצפונם וערכיהם.

נגד חלק מזה אין מה לעשות: כל עוד אנחנו ממשיכים להתנחל תהיה רוח גבית חזקה לכל העוסקים בדה-לגיטימציה של זכותנו להגדרה עצמית ולהגנה עצמית. אבל הבעיה לא נגמרת כאן. מה שפעם היה התקפה על הכיבוש כאפרטהייד הפך להתקפה על רעיון המדינה היהודית כאפרטהייד. אנחנו יכולים להתווכח אם אפשר יהיה לעצור את הסחף לגמרי בלי לצאת מהשטחים (אני חושב שלא). אבל בינתיים, אנחנו לא מנהלים את הקרב אפילו על העיקר שעליו רובנו מסכימים: יהודית ודמוקרטית.

הטענה שבין יהודית לדמוקרטית יש סתירה שאינה ניתנת ליישוב היא קלושה וקל להפריכה. הקשרים בין דת ומדינה, חוק השבות, שאלת המיעוטים, ההימנון – בכל אלה ישראל דומה לדמוקרטיות רבות אחרות, כשרות למהדרין. ועדיין, שליחינו, נציגינו, ושוחרי טובתנו עומדים נבוכים מול הטענה שמדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית. ומה עושה ישראל כדי לעזור להם? התשובה הקצרה היא זאת: כלום.

כמה דוגמאות: הזדמן לי לשוחח עם מסיימי קורס צוערים של משרד החוץ. הנושא היה "יהודית ודמוקרטית". זו היתה הפעם היחידה, אמרו לי הצוערים, שדיברו איתם על נושא זה בכל מהלך הקורס. נפגשתי לפני חודשים אחדים עם פקיד בכיר – מפאת כבודו לא אזכיר את שמו – העוסק בהסברה. הצעתי לו שמשרדו יעלה לאינטרנט עמוד וירכז בו כמה מאמרי יסוד (בעברית, ובלעז) על יהודית ודמוקרטית, כמה השוואות פשוטות עם דמוקרטיות אחרות, כמה פסקי דין של בג"צ. רק כדי שפעילים ושליחים ידעו את התשובות הבסיסיות ביותר. יש שפע חומר, אמרתי לו. רק צריך להעלות אותו. הוא הסביר לי ברצינות גמורה שזה מסובך להקים עמוד אינטרנט. הייתי גם בלא מעט הכשרות של שליחים, ממלכתיות ופרטיות, מכל הסוגים. בדרך כלל דיברו שם על איך להביא צעירים לכותל ולתת להם לנטוע עץ. זה יפה. אבל זה לא נותן שום מענה למצוקתם הגוברת: ההגנה על ישראל נראית להם, יותר ויותר, כמו ההגנה על דרום אפריקה בשנות השמונים.

עושה רושם שאנחנו לא מבינים כמה חשוב הקרב הזה. ואנחנו מפסידים בו גם במקומות שיכולנו לנצח. אנחנו מפסידים לא רק בויכוח על יהודה ושומרון, אלא גם כשאמות המידה של העולם הדמוקרטי בפירוש לצידנו: זכותם של היהודים להגדרה עצמית. אין שום צורך לאבד את מייקלסון, ואין שום צורך לנטוש אותו עם קצת נוסטלגיה, במקום לעזור לו להדוף את הטענות חסרות השחר שבסוף שברו אותו.

פורסם בידיעות אחרונות, ב 27.10.2009

לאהוד ברק תלויות מעל ראשו כמה פרשיות שיכולות לפתע פתאום להפוך לחקירות. ואותו אהוד ברק מתנגד בתוקף לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. ומאחר שאהוד ברק הוא בחור אנליטי, יכול להיות שהוא חישב ומצא, שליתר ביטחון וכנגד עין הרע, כדאי לא להרגיז את מזוז כרגע. אם זה לא ככה, אז ככה זה נראה. 

וזה שככה זה נראה – ראו בן כספית, כאן, מטה – זה מספיק חמור, וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לפצל את תפקיד היועץ. מפני שככה, כוחו הרב נובע מערוב של סמכויות שאינן מתיישבות: לא ייתכן שמי שצריך לקבל את עצתו הוא גם מי שעלול להיות נחקר שלו. לא ייתכן שתהיה אפשרות – לא כל שכן מעשה – שהיועץ ישתמש בכוח אחד בשעטנז עם השני.

תודה לסמולן על הלינק למאמר של השופט ריצ'רד פוזן, בגירסתו העברית. המסביר למה השופט אהרון ברק קבע, כדברי רוברט בורק, "שיא עולמי ליוהרה משפטית". הנה קטע מתוכו:

ברק הצליח לייצר על פי דמיונו מידת כוח שיפוטי ששופטי בית המשפט העליון האגרסיביים ביותר אצלנו לא היו חולמים עליו. הוא שם את מרשל, שביצע פחות כאשר עמדו יותר כלים לרשותו, בכיס הקטן […] בין כללי המשפט שקבעו פסקי דינו של ברק, שאין להם אח ורע במשפט האמריקני, אפשר למנות את האיסור על הרשות המחוקקת לסלק שופטים והפעולה הזאת תבוצע רק בידי שופטים אחרים; כל אזרח רשאי לפנות לבית המשפט לעצור צעד בלתי חוקי של פקיד ממשל, גם במקרה שאותו אזרח אינו נפגע אישית (או חסרה לו "זכות העמידה" לתבוע במובן האמריקני); שכל פעולה ממשלתית "בלתי סבירה" היא גם בלתי חוקית ("בפשטות, הרשות המבצעת חייבת לפעול בצורה סבירה, היות ופעולה בלתי סבירה היא פעולה בלתי חוקית"); בית המשפט רשאי לאסור את מינויו של אדם שביצע עבירה (גם אם זכה לחנינה) או שקיים אצלו פגם מוסרי, ורשאי להורות על פיטורי שר היות והוגש נגדו כתב אישום; בשם "כבוד האדם" בית המשפט רשאי לחייב את הממשלה לפתור את בעיות מחוסר הדיור והעוני; בית המשפט רשאי לבטל פקודות צבאיות, ולהחליט "האם לבטל את שחרורו של טרוריסט במסגרת עסקת חבילה פוליטית" ולהורות לממשלה להזיז את גדר הביטחון המונע ממתאבדים לחדור לישראל מהגדה המערבית. (למאמר "עריצות משפטית נאורה" באומדיה…)

הנה שאלה שבדרך כלל לא נשאלת בקורסי מבוא למדע המדינה: מיהי האישיות בעלת הסמכות הרחבה ביותר בעולם הדמוקרטי: נשיא ארה"ב? ראש ממשלת בריטניה? נשיא צרפת? לא ולא. התשובה הנכונה היא: היועץ המשפטי של ממשלת ישראל. בעוד שאחת מהנחות היסוד של הדמוקרטיה היא קיומם של איזונים ובלמים, המכוונים למנוע ריכוז סמכויות – מרכז בידיו היועץ המשפטי סמכויות שאין דומה להן בשום מדינה דמוקרטית. העובדה שמדובר באישיות ממונה ולא נבחרת, רק מעצימה את הפגיעה בדמוקרטיה. (למאמר המלא בהארץ…)

 הדברים נכתבו, למי שלא מזהה את התאריך, ערב ההתנתקות.

…מה על הנימוק הביטחוני – הסכנה, לדברי נתניהו, שעזה תיהפך ל"בסיס טרוריסטי"? בעניין זה יש הערכות שונות. ראוי שתומכי ההתנתקות, ואלה השואפים להתנתקות רחבה הרבה יותר בגדה יודו ביושר: ייתכן שנתניהו צודק בעניין הזה. אפשר לקוות לתרחישים אופטימיים יותר וראוי לומר מה על ישראל לתרום מצדה למימושם. אבל אסור להבטיח לציבור הישראלי שקט – לא אחרי הנסיגה הזאת ולא אחרי נסיגה עתידית.

יש לומר בפה מלא, כי גם אם צודקים הפסימיסטים – בכל זאת מוכרחים לחלק את הארץ בין שני העמים כי הפיכת היהודים הישראלים למיעוט לאומי בארץ ישראל בלתי מחולקת פירושה הקץ של המדינה. אם מותר, כפי שמוסכם היום גם על הימין, לפנות שטחים תמורת שלום – ראוי על אחת כמה וכמה לפנות שטחים למען משהו חשוב יותר מהשלום: קיומה של ישראל.

[…] ישראל החלה לפנות שטחים וקיבלה בתמורה פחות שלום ופחות ביטחון – עד הפגועים הקשים של 1996 שהעלו את נתניהו לשלטון. ואף על פי כן ההכרעה בעד אוסלו היתה הכרעה היסטורית נכונה כי זו היתה ראשית חלוקת הארץ, שבלעדיה אין עתיד לישראל.