גדי טאוב

הסיפור הפוליטי שמטריד את ביבי כרגע הוא הטקסט החדש של "השמאל הלאומי" שחיברו המחזאי שמוליק הספרי ועו"ד אלדד יניב, ושוגר למחוזות האינטרנט בשבועות האחרונים. […] במקרה של בחירות, אם הפלטפורמה הזאת תקום ותייצר לעצמה גם מנהיגים תואמים, היא תפורר את מה שנשאר ממפלגת העבודה, תנגוס נגיסה משמעותית בקדימה, ותלקט גם משהו מהשוליים השמאליים של הליכוד. פוטנציאל יפה. בנסיבות מסוימות, זה יכול להיות פוטנציאל מנצח. (לרשימה המלאה של בן כספית, ב NRG).

למעשה נתניהו הזמין סקר על הנושא, או כך אומרים מקורות יודעי דבר. אז אני חוזר ומציע לכל האנינים שהטקסט לא מוצא חן בעיניהם לחזור לעיקר: מפלגת חלוקת הארץ. קדימה קמה ככזאת, אבל איבדה את הרציונל לקיומה מרגע שחזרה למשא ומתן האינסופי, בתקווה שאבו מאזן יכול לגרור את עמו לויתור שיאסר ערפאת לא העז (או לא רצה) לגרור אותו אליו. הרגע הדרמטי היה כשהמפלגה הצביעה נגד חוק פינוי פיצוי למתנחלי יהודה ושומרון שמחוץ לגדר. זה הזמן להתפקח. אם מנהיגי שלוש המפלגות הגדולות לא יעשו את זה, נצטרך לעשות את זה בשבילם, ולמצוא להם מחליפים. בעוד ארבע, ואם לא אז בעוד שמונה, שנים. לא כמה קסאמים הם שיטביעו את הציונות בדו-לאומיות. בן-גוריון לא היה ממצמץ לרגע בעניין הזה.

ובאותה הזדמנות, הנה מה שכתבה שלי יחימוביץ' על הנושא (כולל קצת ויכוח עם שמוליק הספרי).

ב-16 בספטמבר, פרסם ג'יי מייקלסון מאמר בעיתון היהודי האמריקאי Forward מאמר תחת הכותרת "איך אני מאבד את אהבתי לישראל". שנים רבות ביקש מייקלסון להגן על הלגיטמיות של הציונות, אבל, הוא כותב, הוא פשוט מתעייף. הוא מתעייף כוון שבחברה תרבותית נעשה מובן שישראל היא מפעל קולוניאלי, וההשוואות לדרום אפריקה הולכות ורבות. הוא חי, הוא הסביר, בקרב אנשים רגישים לזכויות אדם, המאמינים בדמוקרטיה, ותמיכתו בישראל נעשתה דבר שיותר ויותר קשה ליישב עם האמונות האלה. יותר מידי "אימים ואבלים" דבקו בהגנתו על ישראל.

המאמר הוא לא פיסת הגות מתוכחמת . אבל זה סימן מדאיג מאד. עורכי ה-Forward ביקשו מכמה כותבים להגיב בקצרה וכך עשיתי גם אני. (בדפדוף מעלה ומטה תמצאו עוד כמה וכמה תגובות) עיקר טענתי היה זה: הניסיון לתת לגיטימציה ציונית לכיבוש סופו שחוסר הלגיטימיות של הכיבוש דבק בציונות.

בישראל גופה, דווקא הציונות, כלומר הלאומיות, ולא זכויות האדם לבדן הכריעו את הכיבוש: יותר ויותר החלו הישראלים להבין שאחיזה בשטחים תגרור אותנו לדו-לאומיות ותטביע את הציונות בתוך רוב ערבי. אבל ההתנגדות לכיבוש גם נובעת מעצם ההיגיון המוסרי של הציונות: הציונות התבססה על זכותם של כל העמים להגדרה עצמית; הכיבוש הוא שלילה של הזכות הזאת. הציונות ביקשה מדינה עם רוב יהודי ברור; הכיבוש גורר את היהודים להיות מיעוט במדינתם. הציונות הבטיחה זכויות שוות לכל האזרחים ללא הבדלי דת גזע ומין; הכיבוש שולל זכויות אלה מערבים בשטחים ומעניק ואתן רק ליהודים. 

והנה במאמר של מייקלסון אפשר לראות בבהירות איך פוסט-ציונים ומתנחלים מזינים זה את זה: המתנחלים מבקשים לטעון שמפעלם הוא המשך של הציונות; הפוסט-ציונים מקבלים את דעתם ומרחיבים את ההגדרה "אפרטהייד" מן השטחים אל רעיון המדינה היהודית עצמו (למשל כך עשה יקיר הבלוג, ד"ר ניב גורדון, וכבר דננו בזה כאן). 

כדאי שניקח את הדברים של מייקלסון ברצינות. זה טיפטוף ראשון במבול מתקרב. דור שלם של יהודים באמריקה קורא הרבה יותר אדוורד סעיד מהרצל, והדיקלום שהציונות היא אפרטהייד רק ילך ויתבסס כל עוד המושג "מדינה יהודית" ילווה בתמונות של מחסומים בשטחים. היהודים באמריקה הם קודם כל דמוקרטים באמונתם ורק אחר-כך ציונים. אם לא נשכנע אותם שהציונות היא השקפת עולם דמוקרטית, נאבד אותם. ולא נשכנע אותם אם נישאר בעפרה ובקדומים. זה לא יקרה.

על ספרו של אהוד עין גיל "תחנות בדרך חצרמוות"
(הקיבוץ המאוחד, 294 עמודים, 2004)

מאת: אלי אושרוב  

    
סיפור המסגרת של הרומן "תחנות בדרך חצרמוות" מאת אהוד עין גיל, מגולל התרחשות מדהימה: בשנת 1972 מחליט סטודנט צעיר ליצור קשר עם ממשלת דרום תימן הסוציאליסטית. הוא מוטס אל היעד ונפגש עם נשיא המדינה, סאלמין רובייע. שם, במשך חמישה ימים, מספר הצעיר הישראלי לסאלמין את קורות חייו ומשפחתו. דרך סיפורו הפרטי של עין גיל, שותה הנשיא בצמא את תולדות המפעל הציוני, עד למהפך של המספר מנער ציוני לאיש שמאל רדיקלי. "אנטי ציוני", כהגדרתו.
 
אהוד עין גיל

מלבד היותו מספר מוכשר, עין גיל מתגלה כ"פורסט גאמפ" ישראלי כאשר דמויות ידועות צצות בתחנות שונות של חייו. באחד הקטעים המשעשעים מתפרץ עין גיל התיכוניסט, שהיה פעיל נלהב של מפלגת רפ"י, למשרדו של שמעון פרס ומטיח בו האשמות קשות על כך שהמפלגה הצטרפה לממשלת האחדות. פרס מסביר לו שעה ארוכה מדוע דווקא כעת אחדות היא הדבר הנחוץ לעם. מזכיר לכם משהו? השנה היא 1967, דרך אגב. או למשל יצחק לאור (הציוני עדיין!) כפעיל באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. אשאיר לקוראים החרוצים ליהנות מהצימוקים האלה. יש הרבה. 

"תחנות" הוא ספר מעניין מאוד על ההיסטוריה החברתית של ישראל ושל השמאל העמוק. הוא חשוב דווקא לדיון שמתנהל בבמה זו משום הוא אומר משהו על האותנטיות של העמדה הרדיקלית. אנסה להסביר:   ערעור מסוג אחד על הרדיקליות הוא ציני, כלומר העמדה היא תוצאה של אינטרסים זרים, חומריים בעיקר ("המרצה רוצה להתקדם באוניברסיטה ולכן משמיץ את ישראל"). הערעור היותר עמוק הוא הטענה כי מדובר בנרקיסיזם, בצדקנות או באפנה. מובלעת כאן הטענה שהאדם המביע עמדות רדיקליות אינו באמת מאמין למה שהוא אומר, אלא בוחר ללבוש דמות פיקטיבית. לו רק ניאלץ אותו להתוודות על האמת, נגלה כי הוא מחזיק באותן עמדות כמונו.
 
עין גיל לא כתב ספר שמסביר לעומק את עמדותיו. הוא פשוט מתאר את חייו בצורה ישירה וכנה. הסיפור האישי שלו – הגירה, התיישבות, מלחמות – הוא סיפור של ישראלים רבים. המסקנות שונות לחלוטין מהמקובל. חשוב להכיר באותנטיות של המסקנות שלו, לא משום שחייבים להסכים איתן, אבל כשהופכים כל מי שנוקט בעמדה כזו לנרקיסיסט או צדקן הוויכוח נשאר בגדר הטחת עלבונות. כך אי אפשר לקיים דיון מהותי. זו כבר בעיה של תרבות הדיון הציבורי בישראל בכלל.   

אלי אושרוב כותב במקומון זמן ירושלים

"רעיון שתי המדינות נקבר תחת דחפורי ההתנחלויות".

ח"כ אחמד טיבי אמר את הדברים לנחום ברנע, והם נדפסו במוסף השבת של ידיעות אחרונות. גיזרו ושמרו. כי אם זה נכון, אז כמו שאמר לברנע באותו מדור ברנר-אנרי לוי תוך זמן קצר נצטרך להפוך או לאפרטהייד יהודי, או לדמוקרטיה ערבית. וזה בתיאוריה. בפועל מדינה עם רוב ערבי תהיה בסוף מדינה ערבית, ואין סיבה להניח שהיא תהיה שונה מהותית מן האחרות.

גם א.ב. יהושע בראיון לידיעות אמר שלדעתו כבר אין דרך לפנות 300,000 מתנחלים. בעיני יהושע, להבדיל מטיבי, זה לא גזר דין מוות לחלוקה. הוא מציע חלוקה שבה המתנחלים ישארו כמיעוט יהודי בפלסטין בדומה למיעוט הערבי בישראל. מסופקני אם זה ריאלי. אין מיעוט אחד בכל מדינות ערב שזוכה להגנה סבירה, שלא לדבר על זכויות שוות. פה בשכונה, מתעללים במיעוטים באין מפריע.

אז אני מקווה שנתעורר בזמן ונמצא דרך לחלק את הארץ – חד צדדית ובתמיכה בין-לאומית, כנראה. אחרת האבו-מאזנים והישראל הראלים יקברו את הציונות בתוך מדינה עם רוב ערבי.

על פי נתוני משרד הרווחה חיים כיום בישראל כ 5000 חסרי בית. על פי נתונים מעיריית תל אביב כ 40%  מכלל ההומלסים בארץ מוגדרים "תל אביביים". בכל חורף ב 5 שנים האחרונות נפטרו כ 50 הומלסים. בגלל המצב הכלכלי הקשה מספר האנשים שהופכים למחוסרי כל הולך וגדל וכך גם  מספר הנפטרים. בחורף הזה ימותו חמישים אנשים מקור מהזנחה ומחלות. לא צריך לפטור את הרשויות מטיפול בבעיה, אבל בינתיים יש דרכים להקל קצת על המצוקה. איסוף ביגוד חם , שמיכות, שקיי שינה, ופיזורם ברחובות אלנבי, רוטשילד, בן יהודה,דיזינגוף ואזור התחנה המרכזית. איסוף מזון, קופסאות שימורים ופיזורם באותם אזורים.
כל הדברים הללו יכולים להפוך לשיגרה חדשה שיכולה להציל חיים. תל אביבים התעוררו, יש לנו כח להקל על אנשים במצוקה אמיתית.

ליאור לוי הוא יוזם  "אנשים לאנשים"

לפרטים על איך אפשר לסייע פנו לליאור לוי בכתובת  liori77@yahoo.com

מדרש יווני על בריאת האדם
(מוגש כשי לאהוד ברק)

מאת: יאיר צבן

אהוד ברק, אף על פי שלא אכל עם אדם הראשון מפרי עץ-הדעת-טוב-ורע, יודע בהחלט מה טוב. מלון "לה גראנד" בפריס, למשל, זה טוב. לא טוב, אלא אפילו טוב מאוד. לא טוב מאוד, אלא אפילו מצויין. מה שטוב לשייחים מהמפרץ הפרסי, טוב וראוי גם לשייח הסוציאל-דמוקרטי של מפלגת העבודה.

למרות שהסיפור על בריאת אדם הראשון ועל מוצאותיו לקוח מפרשת "בראשית", שהיא במקרה פרשת השבוע שלנו, אני ממליץ לאהוד ברק לעיין באחת הגירסאות היווניות על בריאת האדם. הוא יוכל למצוא אותה בכרך הראשון של כתבי אפלטון, בדיאלוג הקרוי "פרוטגורס".

פרוטגורס חי במאה החמישית לפני הספירה. לפני 2500 שנים הוא טבע את המוטו המדהים שלו: "האדם הוא קנה המידה לכל הדברים". יש אומרים כי הוא חרט אותו בשיש בכניסה לבית-המדרש שלו בעירו, אבדירה.

הנה תמצית סיפורו של פרוטגורס על בריאת האדם, כפי שסיפר אותו לסוקרטס. האלים הטילו על זוג האחים פרומיתאוס ואפימיתאוס משימה חשובה: לצייד את כל היצורים החיים בתכונות אשר יאפשרו להם להתקיים. אפימיתאוס ביקש מאחיו להותיר את המשימה החשובה בידיו ולהסתפק בתפקיד של מפקח. והנה, אפימיתאוס, שלפי שמו הוא מי שדואג לדברים לאחר מעשה, היה פזיז וחילק לבעלי-החיים את כל מאגר התכונות שניתנו לו. משנכח אפימיתאוס, "שלא היה חכם ביותר", כי לא נותרו בידיו תכונות לצייד בהן את האדם, נקלע למבוכה גדולה. כאשר בא פרומיתאוס, שלפי שמו הוא מי שדואג לדברים לפני מעשה,  לפקח על מעשי אחיו, חשכו עיניו: לא נותרה, ולו תכונה אחת, שיוכל לצייד בה את בני-האדם. בלית-ברירה, הלך פרומיתאוס וגנב, כידוע, את האש ואת חוכמת המלאכה ואת אמנות הטווייה והאריגה, וצייד בהן את בני האדם.

אבל, התברר שכל אלה לא העניקו לבני האדם את היכולת להתגונן מפני חיות-הטרף. לשם כך נזקקו הם לארגון חברתי.   אפילו מלחמה בחיות, אומר פרוטגורס, אי-אפשר לעשותה בלי האומנות המדינית:

"ואומנות המלאכה היה בה כדי לעזור להם בהזנתם, אך לגבי המלחמה בחיות היתה חסרה, כי עדיין לא היתה בידם האומנות המדינית, שחוכמת המלחמה היא חלק ממנה. ביקשו אפוא להתכנס יחדיו ולהינצל על-ידי ייסוד של ערים, פוליס, ומשנתכנסו היו עושים עוול איש לרעהו משום שלא היתה בידם האומנות המדינית, עד ששוב נתפזרו וכלו".

ואז זאוס, אל השמים ובכיר האלים,  שלח את הרמס (בנם של זאוס ושל הנימפה מאיה) אל בני-האדם ואמר לו: רק שתי תכונות יאפשרו לבני האדם לנכס לעצמם את האומנות המדינית ולהתארגן בארגון חברתי – ושתי התכונות הנדרשות לשם כך הן חוש הבושה וחוש הצדק. תנחיל אותן לבני האדם, והם יוכלו להנחיל לעצמם את האומנות המדינית. שאל הרמס את זאוס: אמור לי, את התכונות האלה, בושה וצדק, צריך לחלק רק למעטים, כפי שאת חוכמת הרפואה ואת חוכמת ההנדסה מחלקים רק למעטים? אמר זאוס: לא, את התכונות האלה צריך לחלק לכל בני האדם כולם, שאלמלא כן לא תיכון המדינה, לא תיכון חברה. "ובשמי – כך פסק זיאוס – עליך לחוקק חוק, לפיו מי שאין בידו ליטול את חלקו בבושה ובצדק  — ייהרג, באשר נגע הוא למדינה".

"נגע למדינה"? – זה נכון; אבל להוציא להורג? – זה קצת מוגזם.

יאיר צבן, ח"כ לשעבר ושר בממשלת רבין, יזם וניהל את הפקת "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני", שהופיעה ב-5 כרכים בהוצאת "כתר". ליוזמתו חבר פרופ' ירמיהו יובל, שכיהן כעורך ראשי. הסופר והעורך דוד שחם היה העורך הכלל.י

למען הסר ספק, אני חושב שישראל צריכה לחקור כל האשמה בפשעי מלחמה, ושמאבק נגד המסמך המזיק הזה היא לא פטור מחקירה כזאת. אבל שיטת האיפה ואיפה, בעצם יוצרת מצב שבו להם מותר לירות טילים על אזרחים, ולנו אסור למנוע את זה. כל מי שרוצה לסיים את הכיבוש בגדה צריך להיות מזועזע מהשיטה החד-צדדית הזאת, שבה הטרור יכול לנצח, ובלבד שהוא ימשיך להתחבא מאחורי אזרחים. בקיצור, לרוצחי אזרחים במזיד מותר להמשיך, ובלבד שימשיכו להתחבא מאחורי עוד אזרחים שהם מוכנים להקריב.

מדינית זה אומר שלא נוכל לסגת מהגדה כי לא נוכל להבטיח לאזרחי ישראל שהמדינה תגן עליהם. בקיצור, כפי שכבר כתבתי כאן, גולדסטון מצטרף לכוחות מונעי החלוקה, לצד המתנחלים והפלסטינים.

התנגדותה של ישראל לחקירה לא נובעת להערכתי מזה שהיא מסתירה פשעי מלחמה שנעשו במתכוון, אלא מפני שהיא לא רוצה להגיע למצב שבו אף חייל לא יזוז בלי עורך דין, ואף מפקד לא ירצה לפקד כי הוא יחשוב שהוא ישאר כלוא בגבולות ישראל אם הוא ימלא פקודות. להזכירכם, אחת הסיבות הטובות לקיים חקירה, היא שעל פי החוק הבינלאומי לא יוכלו לעצור קצינים ישראלים בבירות אירופה אם חקירה כזאת תתקיים. אז בפראפרזה על בן-גוריון, צריך להאבק בגודסטון כאילו לא היו פשעי מלחמה, ולחקור אם היו פשעי מלחמה כאילו אין גולדסטון. בכל מקרה המצב שבו הנייה יוכל לבקר בהאג אבל גבי אשכנזי לא, הוא לא סביר. וזו התוצאה הישירה של דו"ח גולדסטון שכאן הטיל את האחריות על ישראל, ובצד השני מנע הטלת אחריות על הנהגת החמאס. כפי שמסביר יונתן דחוח הלוי:

בניגוד לטענות גולדסטון, הדו"ח לא רואה בחמאס אחראי לטרור, אלא מפנה אצבע מאשימה ל"קבוצות פלסטיניות חמושות". מה הפלא שחמאס בירך על הדו"ח, ובכיריו, להבדיל מהישראלים, לא חשים מאויימים? (יונתן דחוח הלוי,  "הניה יכול לבקר בהאג", YNET. לרשימה המלאה…)

 כמה פעמים נשמעה – כאן בבלוג ובעיתונות בכלל – הטענה שתוקפי דו"ח גולדסטון לא מספקים שום עדות לכך שהדו"ח אכן מוטה. ואכן, יש טעם לדון בפרטים, ולא רק להשמיע האשמות כלליות. מגבניק הזכיר כאן כמה מקורות, ובעצם לאט לאט צצים דיונים כאלה, ככל שיותר אנשים מעכלים את הדו"ח. העליתי לפוסט שתיים שאולי נותנות הצצה על דרך העבודה של הועדה.  

הנה למשל ניתוח מפורט, של יונתן דחוח הלוי, על האופן שבו בחרה הועדה להתעלם ממקורות גלויים וליצור מצג שווא כאילו הותקפו אזרחים. עובדות, לא תיאוריה.  

והנה למשל בבלוג של יוסי דר, על סוגיית האמבולנסים בדו"ח גולדסטון.
אם אין כאן זדון של הועדה, אז נצטרך להסיק שחברי הועדה לא שמעו על גוגל. שלא לדבר על עבודת בדיקה יותר רצינית מגוגל. וכמה מדכדך שכל כך מעט עיתונים עושים תחקירים ראויים לשמם, עד שבלוגרים לא חושפים את הדברים האלה.  

וברכות לעיתון הארץ שפרסם את המאמר של ברנשטיין מאתמול בניו יורק טיימס בעברית. 

כמייסד ארגון Human Rights Watch וכמי ששימש יו"ר פעיל שלו במשך 20 שנה וכיום נושא בתואר יו"ר מייסד אמריטוס, אני נאלץ לעשות משהו שמעולם לא צפיתי שאיאלץ לעשות: עליי להצטרף בפומבי למבקרי הארגון. שליחותו המקורית של HRW היתה לחשוף את המתרחש בחברות סגורות, לקדם חירויות יסוד ולתמוך במתנגדי משטר. אלא שבאחרונה הארגון מפרסם דו"חות על הסכסוך הישראלי-ערבי המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה. (למאמר המלא של ברנשטיין בעברית, באתר הארץ…)

רוברט ברנשטיין, המייסד של אירגון Human Rights Watch פרסם מאמר בניו יורק טיימס שמגנה את האירגון שהוא עצמו יסד ושבראשו ישב 20 שנה. מטרת האירגון היתה להפנות זרקור להפרות של זכויות אדם, ואילו מה שעושה האירגון עכשיו, הוא כותב, אינו אלא הצטרפות לניסיון לדה-לגיטימציה של ישראל, שפירושו סיוע פוליטי למשטרים שהרקורד שלהם בזכויות אדם הוא מהגרועים בעולם. אם במקרה היתה לכם איזו תחושה עמומה שבשם זכויות האדם מחזקים פה את כוחות האופל, אני ממליץ לעיין במאמר הזה.