גדי טאוב

רגלי ישראל הולכות ונדחקות בעולם, ועוד תגיע למצבה של דרום אפריקה בשנותיו האחרונות של פיטר בותה, "הקרוקודיל" הימני, השמרן והאידיאולוג. דו"ח גולדסטון הוא תצלום אכזרי ומדויק של ישראל המצורעת בעיני גולדסטון "האנטישמי", אבל גם בעיני ידידיה הטובים בעולם המתקשים להגן עליה עוד.

כשבאמריקה נלחם מרטין לותר קינג על שוויון זכויות לשחורים, לאיש בעולם לא הפריע שברחובות דרום אפריקה יש ספסלים ללבנים בלבד. אבל אז מזג האוויר השתנה, החורף התחלף באביב והגזענות שוב נהפכה לפשע, תחילה באמריקה ואז בעולם כולו. זה בדיוק מה שקורה היום לישראל. ג'ורג' בוש פרש לחוותו, ואמריקה התעייפה מהמתנחלים. איש בעולם כבר לא מקבל את מה שגם כל ישראלי הגון ופטריוט מבין: ישראל לא תשב בחברון או בעפרה כשתחגוג יום הולדת 70. אז למה לא לגמור עם זה קודם? (למאמר המלא בהארץ…)

נתונים חדשים על העוני שמפרסם מכון מחקר חשוב מלוקסמבורג, מראים כי ישראל מדורגת בראש טבלת שיעור העוני במדינות המפותחות. לפי מחקר זה, שיעור האוכלוסייה מתחת לקו העוני בישראל עמד על קרוב ל-20 אחוזים. בדרך למקום הראשון בדירוג העוני גברנו על יריבות קשות כמו ארה"ב ואירלנד והשארנו הרחק מרחוק את הולנד ודנמרק. (לרשימה המלאה ב YNET…)

הייתי אתמול בכנס של הסוכנות. ישבתי בפאנל עם חבר הכנסת אורי אורבך, עיתונאי ימני דתי, שהפך פוליטיקאי בבית היהודי. השאלה היתה איך לקרב יהודים צעירים לישראל. בשוליים הגענו גם לשאלת השטחים. והזדמן לראות את הטיעון הימני בענייני גולדסטון מתבשל. הנה הוא: דו"ח גולדסטון הוא מה שאנחנו מקבלים בתמורה לזה שנסוגנו מעזה.

הוא לא אמר גם את זה, אבל זה נרמז: לו היינו נחושים ולא נסוגים לא היו מעזים להלעיז עלינו, כל הגולדסטונים האלה. מה אמור השומע להסיק? שנתנחל להבא ביתר נחישות, נעמיק את הכיבוש, וכך נהיה חסינים מגולדסטונים.

לפני שהגענו לכל זה אורבך פתח את דבריו, כדרכו, בדאחקות. הדאחקות היו על זה שכשהוא ביקר באמריקה הוא נזכר כמה אנחנו הישראלים תקועים בפפופיק של עצמנו, כמה מעט אנחנו יודעים על איך אנחנו נראים מבחוץ, וכמה מעט אנחנו מתעניינים באחרים. חבל שזה לא בא בסוף. כי זה סיכם בשבילי את הויכוח. תיאור מושלם של הבית היהודי, שעוד מאמין שאנחנו יכולים להתעלם מהיקום, ובסוף השטחים יהיו שלנו. אפשר להאמין בדברים כאלה, ואפשר להשמיע טיעונים כאלה, באמת רק אם אתה תקוע בפופיק של בני עקיבא, ומתנזר מכל מקור חדשות חיצוני. אף מדינה לא מכירה בזכותנו על יהודה ושומרון. אף מדינה במערב הדמוקרטי לא מחזיקה אנשים תחת כיבוש קבוע (וגם אנחנו כבר לא היינו שם לולא הכשילו הפלסטינים את החלוקה שוב ושוב). אבל כל עוד נישאר שם, בהדרגה נהפוך למצורעים. זה מ ה שהעולם חושב עלינו, יותר ויותר. דרום אפריקה.

הדו"ח החד-צדדי, על כתב המינוי המגנה-מראש שלו, על בחירת אנשי הוועדה שכבר חשבו שאנחנו אשמים לפני שהחלה הבדיקה, לא היה נולד, ולא היה מעורר תשומת לב לולא התחושה העמומה הזאת, שאנחנו אפרטהייד. והתחושה הזאת ניזונה מעוד ועוד תמונות של מחסומים, פעולות שיטור בשטחים, ובנייה בשטחים. וכל זה לא יעלם, כל עוד נמשיך לתנחל. הנסיגה מעזה היתה, אולי אורבך זוכר, לפני ארבע שנים. מאז קרו דברים. תהליך השלום נעצר. הבנייה בשטחים נמשכת. הפוקוס של העולם על ההתנחלות רק גדל.

אורבך יכול להרגע. לא צריך טיעונים מופרכים כאלה. יש טיעונים הרבה יותר טובים – וגם נכונים – שהוא יכול להשמיע. מפני שהאמת היא שגולדסטון ותומכיו בשמאל הקיצוני בישראל רק עוזרים למתנחלים. אם העננה הזאת תמשיך לרחף, איזה מנהיג ישראלי יוכל לסגת מיהודה ושומרון? מה הוא יגיד לישראלים? שאם יהיו קסאמים, אנחנו… מה? נפנה לאו"ם באופן יותר נחרץ הפעם לבקש מהחמאס להפסיק (להם, כידוע, מותר לירות על אזחרים)? אליקים העצני כבר היום, מלגלג על המנהיג הבא שיגיד ש"אם אחרי נסיגתנו יימשך הטרור – 'אוהו, אז ניכנס בהם: נפציץ, נפגיז, נהרוס, וכל העולם יקבל לזאת'" (החקירה חייבת להיות שלנו, ידיעות אחרונות, 20.10.2009). אז תנוח דעתם של הימנים. מלאכתם נעשית בידי שמאלנים.

לפני שנה פרסמתי (בידיעות אחרונות וכאן בבלוג) את הדברים האלה:

רק לפני חודשיים התייצב [היועץ המשפטי לממשלה] בפני הממשלה ודרש בתוקף למנוע חקירה של עבירות לכאורה שביצעו רשויות אכיפת החוק בפרשת רמון. משהו מדאיג מאד קורה אם היועץ חושב שסביר להשתיק במקום לחקור, ועוד יותר מדאיג שהממשלה נכנעה לעזות המצח הזאת. קשה לדעת. אולי התגנב חשש לליבם של השרים – חשש לא מוצדק, יש לקוות – שאם ימרו את פי היועץ יעלה להם הדבר בחקירה. ועד שיתברר אם יש בה ממש או לא, ראשם הפוליטי כבר יערף.

התכוונתי לברק, שהצביע, יחד עם מפלגתו, בהתאם לאיום של מני מזוז, בזמן שכל מיני עניינים מפוקפקים תלויים מעל ראשו. זה לא נראה טוב, גם אם זה היה כשר.  

בן כספית היה יותר בוטה ממני בסוף השבוע במעריב:

חמור יותר, הרבה יותר מפרשת הנסיעה לפריז הוא התחקיר שפרסם "הארץ" בשבוע שעבר על אהוד ברק. על פי התחקיר, מאז שנכנס לתפקיד שר הביטחון עברו חמישה מיליון שקל לחשבונותיה של חברת "אהוד ברק בע"מ", ממקורות עלומים. את החברה העביר ברק על שם בנותיו. אבל הכסף המשיך לזרום. כשהפסיק הכסף הזה לזרום, הקימה אשתו של ברק, נילי, את "טאורוס" הידועה.

לחברה הזו כבר הועברו 140 אלף שקל מגורמים עלומים בחו"ל, לפני שנחשפה בערוץ 10. עוד מיליון וחצי שקל עברו באותה תקופה לחברה נוספת שהעביר ברק על שם בנותיו או גיסו לשעבר. אז מה ההבדל בין מיכל ליברמן, שקיבלה כספים בזכות אביה איווט ליברמן (לכאורה), לבין מיכל ברק?

זהו, שאין הבדל. אצל ברק זה עובר תמיד בשקט. הטפלון חלקלק. ממגדלי אקירוב הוא ממשיך להגן בגופו על "שלטון החוק", יחד עם עדת אנשי תקשורת שמכנים את עצמם "כוחות האור", ואת כל האחרים "כוחות החושך". "שלטון החוק", בתמורה, מגן עליו. ככה זה עובד כאן אצלנו. ליברמן היה חוטף על הפרשה הזו כתב אישום, את אולמרט היו מעלים לגרדום בכיכר העיר.

אצל ברק? יוק. כמו בפרשת הגז הפלסטיני, כמו בפרשת התיווך למכירת פרטנר לטובת איש עסקים מצרי, ובשלל רב נוסף של פרשות. שלטון הצחוק.

לרשימה המלאה של כספית, באתר NRG…

סימפטומאטי לתגובות של השמאל הקיצוני האוטומאטי, הגדעון לוים והניב גורדונים למיניהם (וכן כמה מהתגובות כאן בבלוג לעדותו של קמפ), שאם יש מישהו שמעיד לטובתה של ישראל – למשל שהיא הקפידה ככל יכולתה שלא לפגוע באזרחים – הרי שהמעיד שייך לכוחות החושך. כי ישראל עצמה וצבאה הטמא ודאי שייכים לכוחות הרוע.

את הויכוח על אם היו או לא היו פשעי מלחמה, אני מקווה שנוכל להכריע אחרי שישראל עצמה – באיחור קטסטרופאלי – תחקור כבר את אירועי מבצע עופרת יצוקה. אבל ההנחה המובנת מאליה בחוגים האלה, שישראל תפעל בצורה שפלה ולא אנושית, תמיד הריחה בעיני מא-פוליטיות משונה.

ג'ורג' וושינגטון אמר פעם שהוא סומך על ידידותה של כל מדינה בדיוק עד גבול האינטרסים שלה. אפילו נאמץ את הגישה הצינית הזאת, הרי ברור לכל פוליטיקאי חצי בר-דעת, שאנחנו תחת המקרוסקופ. וגם אם הוא אדיש לשאלות של מוסר, וגם אם הוא לא מבין מה לא בסדר בסוויטות של 2500 יורו, הוא עדיין יודע, לכל הפחות, שמה שעושות מדינות מערב אחרות לא עובר אצלנו. שכדאי לנו – אני מדגיש כדאי, זה עוד לפני ששואלים אם זה מוסרי – לשמור על חיי אדם ככל שנוכל. ההאשמה שישראל ביצעה במתכוון רצח אזרחים לפני הכל לא מתיישבת אם האינטרסים הבסיסיים שלה, גם אם היא צינית לחלוטין.

ועוד לא דיברנו על זה שיחס ההרוגים הממשי היה דומה לקרבות אחרים באפגניסטן, בקוסובו, בעיראק, וזאת למרות העובדה שהחמאס עשה ככל יכולתו למשוך אש לכוונם של אזרחי עזה.

25 מדינות השומרות על זכויות האדם וכבודו כמו איראן ועיראק וסין תמכו בהחלטה, המעניקה רוח גבית חסרת תקדים לטרור הפלשתיני ברוח החמאס. ההחלטה כה קיצונית שאפילו המשת"פ בדיעבד של הגוש הערבי גולדסטון נזדעק נגדה בשל חד-צדדיותה. הוא נתפס נכלם כסייען מרומה, שניאות לקבל על עצמו תפקיד מביש לפי כתב מינוי מעוות שבו נקבעה אשמתו מראש של צד אחד לביצוע פשעי מלחמה, שטרם הוכחו. [… יש] להיענות לפניית ידידותיה של ישראל… ולאפשר קיום איזושהי חקירה בלתי תלויה בארץ. למשל, חקירה שמבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס יכריז כי הוא פותח בה גם ללא החלטת ממשלה. (דן מרגלית, טייפון של אנטישמיות, ישראל היום, 18.10.2009)

מתוך עדותו של קולונל ריצ'ארד קמפ בפני ועדת זכויות האדם של האו"ם:

אדוני הנשיא, בהתבסס על הידע והניסיון שלי אני יכול לומר כך: במשך מבצע עופרת יצוקה, כוחות הצבא הישראלים עשו יותר כדי לשמור על חיי אזרחים בזירת מלחמה משעשה איזשהו צבא אחר בכל ההיסטוריה של המלחמות. ישראל עשתה זאת בזמן שעמדה מול אוייב שהציב במתכוון את כלי המלחמה שלו מאחורי מגן של אנושי של אוכלוסיה אזרחית.

וכאן נמצא הוידאו של עדות קמפ בפני הועדה, בתוספת הטקסט המלא של העדות (באנגלית). 

"מניסיוני הצנוע בפקולטה למדעי החברה [של אוניברסיטת תל אביב] בערך מחצית מהידע הנלמד הוא מ'ליגת הפוסט': פוסט-סטרוקטורליסטי, פוסט קולוניאלי, וכמובן, הגרסא המקומית והאופנתית – פוסט ציוני. בשנה א' של סטודנט מקרי (נניח, אני) מספיק הוא ללמוד על "סוגי הקולוניות" שעבר היישוב הציוני בדרך להתמסדות "הישות הקולוניאלית הציונית" […] בנוסף, זוכה אותו סטודנט ללמוד רבות על ההפרטה ועל הביטוי התודעתי שלה, האינדיבידואליזם, באופן השולל אותם אולי, אך מנגד שומט את הקרקע תחת כל אלטרנטיבה בדמות התארגנות חברתית כלשהי על בסיסי זהות, ערכים, ומטרות משותפות. כל זה נכון באופן מיוחד כאשר מדובר במדינת הלאום, המוצגת כגורם שיש לנטרל את השפעתו הדכאנית על הפרט, מבלי להתייחס לכך שנכון לעכשיו, התחליף המציאותי היחיד בעולם שנמצא עבורו הוא הגמוניה בלתי מרוסנת, על בסיס גלובלי, של בעלי ההון."

מתוך על העיוורון, מאת טל פלקון, "תזה", אוקטובר 2009, גיליון 136

זה סירטון ששלחה לי מיכל מזור מעמותת איילים. ככה בנו את מבנה הבוץ שבפוסט למטה – זה ששמונים איש ישנו בו.

יש לי חבר שהוא בעלים של בר. עוברים אצלו הרבה ברמנים. כולם צעירים. חלקם עוד לא החליטו מה לעשות עם עצמם, חלקם חוסכים לטיול בחו"ל, חלקם עובדים כדי לממן לימודים. החרוצים ביניהם מתקדמים לעמדת מנהלי משמרת. למשל בחורה צעירה, עולה מחבר העמים, נשואה, באמצע שנות העשרים שלה, ורווק יליד הארץ בסוף שנות העשרים שלו. היא רוצה להיות אחות וחוסכת ללימודים, והוא רוצה להיות מורה. ספק אם הם מודעים לזה שהיום, בעבודה זמנית בתור ברמנים, הם מרוויחים יותר ממה שירוויחו בתור אחות ומורה.

כשאנחנו דנים בהעמקת הפערים בישראל, אנחנו בדרך כלל לא חושבים עליהם. מזדקרת לעין קודם כל שאלת העוני, ושחיקת מעמד הביניים נדחקת לקרן זווית. זה לא דבר שמצטלם טוב לטלוויזיה או לעמוד הראשון של העיתון. אין כאן גגות דולפים, בגדים קרועים, או שמונה אנשים בחדר.

אבל גודלו של המעמד הזה הוא אינדיקציה ליציבות כלכלית וחברתית ולבריאותם של משטרים דמוקרטיים. לא במקרה גם בתיאוריה הפוליטית וגם באינטואיציה שלנו זה המעמד המזוהה עם שימורו של הסדר: אלה אנשים שלא התעשרו בהימורי עסקים נועזים, ולא התרוששו בהם, שאין להם איזה כישרון יוצא דופן, או ירושה יוצאת דופן. הם משחקים לפי הכללים ומתקדמים לאט לאט, כדי להגיע לדירה משלהם, מכונית, חינוך סביר לילדים, נסיעה לחו"ל מידי פעם. לכן הם עדות לזה שהכללים עובדים וכדאי לשמור עליהם. מי שמשחק לפי הכללים ועובד קשה מתקדם בחיים.

הדבר הזה הולך ונעשה פחות ופחות נכון בישראל. עפ"י נתוני מרכז אדווה מעמד הביניים הישראלי הצטמק בכמעט 20% מסוף שנות התשעים עד אמצע העשור הנוכחי. ההגדרות ששימשו את עורכי המחקר, ד"ר שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס, הן הגדרות כלכליות (למשל משקי בית המשתכרים 75%-125% מן ההכנסה הממוצעת במשק – בערך 10,500 עד 17,500 לחודש בעת פרסום המחקר).

אבל מעמד ביניים הוא גם הגדרה סוציולוגית ולא רק כלכלית. והפער בין שני אלה, מדאיג. בישראל מה שסוציולוגית צריך להיות מעמד הביניים, כלכלית בחלקו הגדול הוא כבר לא כזה. לכן כדאי לחשוב על צמד מנהלי המשמרת בבר של החבר שלי: אנשים חרוצים, ישרים, שרוצים לעצמם מקצוע מועיל לחברה. יש הרבה כאלה: מורים, שוטרים, אחיות, עובדים סוציאליים, פקידים בערייה. רבים מתוכם נדחקים כלכלית ממעמד הביניים.

אלה לא רק אנשים שמזוהים עם הסדר החברתי – הם אלה שמקיימים אותו בפועל. זה השוטר שתפגשו כשתגישו תלונה, האחות שתטפל בכם בקופת חולים, המורה שיעמוד מול הילדים שלכם בבית הספר. מה אנחנו אומרים לעולה הזאת מחבר העמים, ולבחור הצעיר שרוצה להיות מורה? מה אנחנו אומרים לאדם צעיר שמתגייס למשטרה, או שרוצה לטפל בנוער במצוקה? אנחנו אומרים להם שמקצועם יחסום בפניהם את הדרך להינות מן הסדר שהם אמונים על קיומו. שהם לא יגיעו למעמד הביניים. שלא יהיה להם כסף לצהרונית, למכונית, לדירה משלהם, להשכלה לילדיהם.

חברה חופשית מתקיימת כשמשתלם לשמור על כללי המשחק. אם לא משתלם, צריך לכפות את הכללים בכוח, והחברה מפסיקה להיות חופשית. לכן המגמה הזאת היא לא רק אכזרית ולא צודקת, היא מסכנת את כולנו, גם את מי שנדמה לו שהוא לא נפגע ממנה ישירות.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב-14.10.2009