גדי טאוב

חוויה יוצאת דופן היתה לי בביקור לצורך הרצאה בהכשרה של עמותת "איילים" – עמותה של סטודנטים שקמה כדי ליישב את הנגב ואת הגליל, ולפתח אותם כלכלית וחברתית. יש הרבה עמותות שעושות הרבה דברים בקהילה, ומסתובבות הרבה כוונות טובות בתוך ערפילית הדכדוך שהרבה מאיתנו שרויים בו. אבל כזאת לא ראיתי. שילוב של ערכים, אפקטיביות והנאה. תחשבו על זה רגע: אידאלים, שיטה ליישם אותם שעובדת, והתרוממות רוח. פר? קינאתי בהם. הנהנתנים שביננו נהנים פחות, אני מבטיח לכם. ד"ש מרחוב אלנבי.

אז למה זה עובד ולמה זה צמח כל-כך מהר מ 5 סטודנטים ב-2003 ל 500 השנה, עם תוכנית ל 1000 בקרוב? למה יש להם 4300 מועמדים שנלחמו על 500 המקומות האלה? חלק מהתשובה היא בלי ספק בוייב והגרוב. למשל, זה שבונים בידיים. ממש. חלק מהדברים שבונים הם כאלה:
 

במבנה הזה, שבנוי מחציר ובוץ, עם שלד עץ תומך, נכנסים חמש-מאות איש. שם היתה ההרצאה. את זה בנו רק עכשיו כדי שיהיה לכל העמותה איך לתארח בהכשרה, וכאן ישנו איזה שמונים איש (חלק עם לאפטופ. בכל זאת, תחילת שנת הלימודים וצריך להרשם לקורסים). ככה בנו את המבנה הזה.

אבל הסטודנטים גם משפצים את הקרוואנים של עצמם, מתקינים את התשתיות (חשמל, מים, וכו') עם קצת עזרה מבעלי מקצוע, משפצים בניינים ודירות בשכונות מצוקה בעצמם, בידיים.

 ובין הקרוואנים גם זולות, כמובן.

חוץ מכל זה, הממזרים האלה גם הביאו מטקסס מכונה שעושה לבנים מטיט והם מייצרים את חומרי הבניה של עצמם, שבסוף עושים מהם מעונות סטודנטים שלא דומים לאלה של האוניברסיטאות שאני מכיר. למשל אלה, שצמחו באמצע המדבר, באשלים, בלב המרחב הפתוח עשרים מטר מהקרוואנים עם הזולות:

את אלה כבר בונים בנאים מקצועיים בסיוע הסטודנטים. וכחלק מהתבססות העמותה היא הקימה חברת בנייה שעושה את זה ובאותה הזדמנות החברה התפתחה והיא בונה גם בנייה פרטית בתשלום, והרווחים הולכים לקופת העמותה.

השיטה היא בערך כזאת: סטודנטים מקבלים מלגות של 10,000 שקל בשנה, ודיור בזול מאד באחד הכפרים או הכפרים העירוניים (אשלים, דימונה כפרי ועירוני, ירוחם, יכיני, באר שבע, נווה-אור, מנחמייה, עכו העתיקה וקריית שמונה) שהם בונים או משפצים בעצמם (יחד עם מתנדבים בשנת שירות). הם נדרשים לתת 500 שעות של התנדבות בקהילה, וכמו שאמר לי אחד מהם "אנחנו עושים מה שעושים בש"ס ובחמאס": צהרונים לילדים של עניים, מרכזים קהילתיים, עזרה בלימודים, חוגים. לש"ס ולחמאס יש יותר אמצעים, אבל זאת לא רק בדיחה, כי הם נותנים יחד עם העזרה גם אמונה – לא פונדמנטאליזם, אלא ציונות.

אחרי שלוש שנים, כשהם מסיימים את השירות שלהם, העמותה עוזרת להם למצוא תעסוקה במקומות האלה, והם יכולים לקנות מגרשים מאד בזול, מכספם ולבנות בעצמם (לעמותה יש קרן תמיכה במשכנתאות שמאפשרת גם למי שאין לו הון התחלתי משמעותי לקנות ולבנות).

המגרשים והדירות האלה נקנים במסגרת גרעיני התיישבות ו 80% – במילים: שמונים אחוז – מבוגרי העמותה נשארים בישובי קבע שהיא מקימה. יש לעמותה גם קורסים ביזמות. אלה לא קיבוצים והם לא עומדים לחולל מהפיכה סוציאליסטית – יזמות פרטית זה ערך. ציונות זאת אידיאולוגיה של הפרקטי, והפרקטי עכשיו מקבל את זה שאנחנו חיים בשוק חופשי. שעטנז סוציאליזם חלוצי וקפיטליזם אמריקאי, אמור מעתה: אם תרצו אז,

פוליטית, חברתית ומבחינת דתיים וחילוניים העמותה מעורבת, והיא דוגלת רק בהתיישבות בתחומי הקונצנזוס, כלומר לא בשטחים. אז מגיעים לשם גם מהימין הדתי, וגם מהשמאל החילוני. כל אחד והשמיים שלו.

למשל הבת של הרב אלי סדן, מיסד המכינות הקדם צבאיות של הציונות הדתית היתה חלק מכל זה. ואכן חלק מן האנרגיות של הימין גם הן מגיעות לכאן. אז סיפור לסיום: כשהעמותה עוד היתה חמישה סטודנטים עם רעיון אריק שרון הגיע לביקור באשלים. במקרה. ראש המועצה האזורית אמר לו, בוא תיראה משהו. שרון התאהב מיד. היו אז שני קרוואנים וזהו. שרון הבטיח שתוך שלושה שבועות יש להם עוד 15. וכך היה. ומאז הוא תמך בהם. הם קיבלו תקציב מהממשלה, והביאו מטשינג מתרומות. התרומות נפגעו קשה בהתמוטטות של תרמית מיידוף, אבל המלגות המשיכו להתקיים (הסגל של העמותה ויתר על משכורתו לארבעה חודשים, כדי שהמלגות של הסטודנטים לא יפגעו).

ורק למען הסר ספק, מותר גם לבלות. למקרה שהציונות החלוצית הצטיירה בעיניכם כסגפנית, אז פה זה לא ככה. זה מהמסיבה של ההכשרה במעיינות החמים של "נווה מדבר", אתמול בערב:

 
אז פעם הבאה שאתם שואלים את עצמכם אם ומה אפשר לעשות, תבקרו באתר של העמותה, ואם אתם לא סטודנטים, אפשר לתרום כסף. כן. גם כסף. תוכלו לפחות להיות בטוחים שהכסף שלכם עושה דברים טובים.  ובבניין ציון ננוחם.

(התמונות באדיבות הסלולרי שלי.) 

החלטת עיריית תל אביב להעניק את פרס דיזנגוף לאמנות לדויד ריב עוררה מחאות וקריאות לבטלה, לאחר שהתברר שהצייר קרא להטיל סנקציות על ישראל וחתם על עצומה נגד האירועים לכבוד תל אביב במסגרת פסטיבל טורונטו. בעצומה זו נאמר, שהזדהות עם תל אביב כמוה כהזדהות עם יוהנסבורג הלבנה בתקופת האפרטהייד. […] לא צריך להתרגש מגידופיהם של רדיקלים נושאי-פרסים, מפונקי-ממסד. השאלה אינה מדוע מחליט הממסד הישראלי, מדי פעם, לתת פרס לאנשים המציגים את ישראל כמדינת אפרטהייד פשיסטית, אלא מדוע אנשים המציגים כך את ישראל מוכנים, מצדם, לקבל פרסים וכיבודים מהממסד של מדינה כזאת. מה זה אומר עליהם, על יושרם, על הגינותם, על רצינותם? (למאמר המלא באתר הארץ…)

לישראלים, כמדומה, לא צריך להסביר איך שקעה מפלגת העבודה מהנהגת המדינה למפלגה הרביעית בגודלה. ההסבר, בעיני רבים, מתמצה בשתי מלים: אהוד ברק. זה לא הסבר מבוטל בכלל. האיש הזה, שאין לו שום קשר לעמדות המפלגה, שאין לו שום שימוש למוסדותיה חוץ מכפלטפורמה לבחירת עצמו, גרם לה נזק עצום. ובכל זאת, זה לא כל ההסבר. יש גם מגמות עמוקות יותר שהביאו למצב הזה, וביניהן התקבלות עמדות המפלגה במישור המדיני, ונטישתה את עמדותיה המסורתיות במישור הכלכלי חברתי. בקיצור אין הבדל בין העבודה לקדימה מפני שקדימה (וחלק מהליכוד) אימצו בעצם את עיקר עמדותיה המדיניות של העבודה, ומפני שהעבודה אמיצה את עיקר העמדות הכלכליות של קדימה (ושל הליכוד). זה קצת גס, ובכל זאת נכון באופן בסיסי. ניסיתי להסביר איך פחות או יותר כל זה קרה, במאמר קצר לכתב העת הסוציאל דמוקרטי של מייקל וולצר Dissent. אתם מוזמנים למאמר, וגם לאתר שלהם. אין הרבה שמאל שפוי בארצות הברית, וכתב העת הזה הוא בפירוש המעוז של המעט שיש.  

ראש ממשלת יוון נשבע אמונים עם כניסתו לתפקיד. להזכירכם, מדובר בחברה באיחוד האירופי. 

1.
לפני שנתיים בערך היתה לי שיחה עם יוסי ביילין. זה היה בפגישה בבית פרטי שעניינה מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית, ורוב המשתתפים בה היו כלכלנים. זה מצא חן בעיני, ההרכב הזה. שואלים תכל'ס על מדיניות, לא רק על כוונות טובות. תקציב, תשלומי העברה, מדיניות תעסוקה, ריבית. דברים כאלה. לא היה לי מה להוסיף לדיון המקצועי, אבל כן הזדמן לי להגיד לביילין, ששמאל זאת חיה לאומית ביסודה, ושעד שהם לא יראו, ציבורית, כמי שרוצים את טובתה של ישראל, לא יהיה להם כוח ליישם שום מדיניות שמאלית משום סוג. אין שמאל בלי סולדריות, אמרתי לו. אתה יכול להגיד שאתה שמאל לאומי? שאלתי. עד השאלה האחרונה הוא הסכים איתי, או נראה ככה. הנהן. על השאלה האחרונה הוא ענה "לא". זה לא הולך עם הקהל שלו.

2.
לקראת יום העצמאות האחרון שאלתי את זהבה גלאון במועצת החכמים אם היא שמחה ביום העצמאות. התרגזה גלאון. התרגזו עלי עמיתי לתוכנית. התרגזו עלי קוראי הבלוג הזה, ובאיזה אתר אחר של השמאל הכאילו-רדיקלי קראו לי מקארתיסט, לא פחות. גלאון חשבה שהשאלה לא לגיטימית. שמתי לב גם שבשום שלב היא לא אמרה שהיא כן שמחה. נעזוב עכשיו את השאלה אם זה לגיטימי או לא, חוצפה או לא, יפה מצידי או לא. כל עוד בעיני הציבור גלאון נשארת אחת שבשום פנים לא תגיד "כן" על שאלה כזאת, השמאל ימשיך להתכווץ בבחירות. אולי הייתי צריך להוסיף שאם ישאלו אותה שאלות כאלה לעתים יותר קרובות, אולי זה יעזור לשמאל בסוף. אני בעד שמאל, אחרי הכל. אם כי לא בדיוק בעד גלאון.

3.
שתיתי קפה אתמול עם יריב אופנהיימר, מנכ"ל שלום עכשיו. אני מעריך את יריב וגם הרבה מהעבודה שהוא עושה. והוא גם מבין היטב את הבעיה. לכן, הוא אמר לי, בכל תגובה שאפשר להכניס את המסר הזה, הודעות של שלום עכשיו מזהירות מפני דו-לאומיות. רוצה לומר: ההתנחלויות הן סכנה לציונות ומדאגה לציונות, לא מהתנכרות לציונות, אנחנו מזהירים מפניהן. הצעתי ליריב לתקוף את דו"ח גולדסטון השערורייתי, והחד צדדי. זה כבר היה יותר מידי. זה לא יעבור עם אגף שמאל שלהם. אבל כל עוד כל עמדות השמאל הן ביקורת על ישראל ואף פעם לא ביקורת על מי שרוצים בחורבנה – אז מה הפלא שהרושם הציבורי הוא שהשמאל "נגדנו"?

עקב גלות בארץ הג'יבריש, לא הזדמן לי לפרסם את הרשימה הזאת כאן. היא פורסמה בידיעות אחרונות, למחרת יום הכיפורים. סליחה על הגשת אוכל מחומם-מיקרו, אבל לפחות לצרכי ארכיון…

עונת חשבון הנפש פסחה כרגיל על השמאל. השמאל ממונה על הנפש של כולנו, אבל איכשהו לא על הנפש של עצמו. הוא המצפון שלנו, ומצפון הוא תמיד השופט, לא נשפט.

חבל. כי התוצאה היא שהשמאל ממעט ללמוד גם מכשלונותיו וגם מהצלחותיו. מפני שמצד אחד היתה לו הצלחה כבירה – עמדתו המדינית העקרונית, חלוקת הארץ, שהיתה פעם עמדת מיעוט זעיר, הפכה לעמדת הרוב. עד כדי כך שאפילו ראש ממשלת ימין נאלץ לומר, בניגוד לרצונו, שזו עמדת ישראל. מצד שני ככל שחילחלו עמדות השמאל למרכז, כך הפך השמאל מסתגר, חמוץ ומתנכר. כאילו שתחושת המיעוט הצודק היתה חשובה לו יותר משינוי המדיניות של ישראל. ועכשיו, כשההמונים הנחשבים בעיניו נמוכי מצח השתכנעו, הוא צריך למצוא מחדש עמדת מיעוט שתבצר אותו מפני מעורבות איתם.

ובכל זאת, קצת לפני יום הכיפורים, ראינו ניסיון אחד לחשבון נפש כזה. מניפסט ארוך תחת הכותרת "שמאל לאומי" שחיברו שמואל הספרי ואלדד יניב. (גילוי נאות: צירפתי לו מכתב הסכמה.) הרבה זעם עורר המניפסט הזה, בעיקר, נדמה לי, מפני שהוא השתלח במשתמטי הגיוס. אבל תהיתי, אני מודה, אם חלק מן הזעם שהתעורר בשמאל המקצועי, השמאל האוהב להתקיים בבדידות מזהרת, לא התעורר דווקא בגלל שהספרי ויניב צודקים בעיקר: השמאל איבד את כוחו מפני שהוא שכח שהטיעונים שלו היו, במקור, לטובת ישראל ולא נגדה, נבעו מדאגה למדינה ולא מהתנכרות למדינה.
בעולם המושגים שפיתח לעצמו השמאל יש רוע בצד אחד וקוראים לו "לאומיות" או "המחנה הלאומי" ויש ויש טוב בצד שני, וקוראים לו "זכויות אדם". החלוקה המטעה הזאת היא אחת הסיבות להתכווצות האלקטורלית של השמאל. מפני שחלק מזכויות האדם הם הזכות להגדרה עצמית לאומית. (אם היה צריך לשפוט את הנסיגה מעזה רק לפי זכויות אדם, אז היינו צריכים להחזיר את הכיבוש הישראלי, מפני שמצב זכויות האדם תחת שלטון האימים של החמאס רק מדרדר.) הצלחת השמאל בהטיית ישראל לכוון חלוקה  גם היא לא מתבססת רק על זכויות אדם של יחידים. היא מתבססת על ההכרה שגם הזכות הלאומית שלנו להגדרה עצמית עומדת בסכנה.

הטיעון הבסיסי של תומכי חלוקת הארץ יונק הרבה כוח מכאן. ואם השמאל היה עושה חשבון נפש אמיתי הוא היה מבין שהספרי ויניב צודקים לפחות בזה: שמאל אנטי-לאומי לא יועיל לשום דבר חוץ מתחושת הצדק של עצמו. שמאל פטריוטי לעומת זאת, הוא ששכנע את הישראלים שהם צריכים לצאת מהשטחים, אם הם לא רוצים לטבוע במדינה דו-לאומית. ורק שמאל כזה יכול להביא למימוש השאיפה הזאת, בתנאים הקשים של העדר פרטנר.

יוצא שחשבון נפש אמיתי של השמאל הוא גם חשבון נפש אמיתי של כולנו. הגיע הזמן שנרכז את רצון החיים האמיתי של ישראל, שנובע מאמונה בזכות קיומה של ישראל, שמבוסס על זכותם של כל העמים – כן, גם שלנו – להגדרה עצמית. כי צריך, מאהבת ישראל, לא משנאתה, להתעורר כבר מתרדמת הסהרורים שבה אנחנו נגררים אחרי המתנחלים. הגיע הזמן שנסתכל לעצמנו בעיניים ונגיד שהמפעל ההתנחלות הוא הטעות הפוליטית האיומה ביותר של ישראל, ושלטובתנו, לא רק לטובתם של הפלסטינים, מתוך פטריוטיות ולא מתוך סלידה מ"הלאומיות" נמצא דרך לחסל את הכיבוש לפני שהכיבוש יחסל אותנו.

פרטים בהמשך. בינתיים תודה לאיתי ולטל, שהתגברו על צונמי של ג'יבריש, שנראה בהתחלה כאילו הוא מחק את כל בסיס הנתונים. ומה היינו עושים עם כל אוצר התגובות היה אובד לנצח (את המאמרים בכל זאת יש לי ברובם)? 

”בשום יישוב ערבי בישראל לא מתנהלות הפגנות בסיסמה כמו ”אום אל-פחם איננה ישראל“, למשל. הרבה סיסמאות קשות שמענו, אבל לא כזאת. בניגוד לספרד, ישראל אינה עומדת בפני תביעות לפרישה מהמדינה. אין בציבור הערבי תביעה לפרוש מישראל.

אביגדור ליברמן הוא שמעלה רעיונות כאלה, והאזרחים הערבים דוחים אותם בזעם.“ (למאמר המלא באתר הארץ…)

מעבר לשאלת חוק האזרחות וחוק השבות ניצבת שאלת מדיניות ההגירה. ודאי יצא לחלק מכם לקרוא את הראיון עם הפרופסורים שלמה אבינרי, רות גביזון ואמנון רובינשטיין על מדיניות ההגירה לישראל (גרסה מקוצרת אפשר לקרוא כאן), בעקבות נייר מתווה מדיניות שהם חיבור יחדיו (ויחד עם ליאב אורגד). עכשיו אפשר לעיין בנייר עצמו – זו בעצם חוברת קטנה – חינם אין כסף באתר של מציל"ה. 

 כמובטח, הבלוג פתוח לסקירות ספרים מכל סוג שמעניין אתכם, על בסיס יקרא כל אחד את מה שמעניין אותו. אנא נסו להפוך את המאמרים, כשם שעשה אסף, נגישים גם ללא מקצוענים. רצוי לאשר את ההצעות איתי לפני שכותבים, בכתובת המופיעה בלשונית הקשר.

"אגדות הכלכלה", אריאל רובינשטיין, הוצאת כנרת זמורה ביטן, 2009.

מאת אסף צימרינג

ספורט חדש כובש את העולם – חבוט בכלכלן. ולמה שלא תחבוט? עיוור למציאות, חרש לביקורת, דוגמטי, ולעיתים קרובות פשוט רע לב. אל הנימה הזו מצטרף אחד מחשובי התיאורטיקנים הכלכליים בעולם, – פרופסור אריאל רובינשטיין, בספרו "אגדות הכלכלה".

שמו של הספר נושא כפל משמעות. במשמעות אחת "אגדות הכלכלה" הן מעשיות. הספר שואל מנאום הכניסה של רובינשטיין לתפקיד נשיא החברה האקונומטרית, נאום שבו השווה רובינשטיין את הרעיון של מודל כלכלי למעשייה: הפשטה של המציאות המאפשרת לשומע ללמוד משהו על העולם. במשמעות השניה "אגדות הכלכלה" הן מיתוסים, אמונות חסרות ביסוס שכלכלנים בוחרים משום מה לדבוק בהן. את אלו יוצא רובינשטיין לקעקע.
למשל, באחד הפרקים מוצגות ראיות לכך שבני אדם אינם פועלים תמיד באופן רציונאלי, בניגוד להנחת הרציונאליות בתאוריה הכלכלית. בפרק אחר מצביע הספר בשנינות על החולשה של התוצאה המפורסמת המוכרת כ"משפטי הרווחה". משפטים אלו קובעים, בין השאר, כי ההקצאה המתקבלת בכלכלת שוק מקיימת את תכונת "יעילות פארטו", כלומר, שלא ניתן לשפר את מצבו של פרט אחד מבלי להרע את מצבו של אחר. בספר, רובינשטיין בונה על מאמר משותף שלו עם Michele Piccione, ומראה שב"כלכלת ג'ונגל", שהיא כלכלה שבה פרט חזק יכול לכפות חליפין על פרט חלש ממנו, מתקבלת הקצאה שגם היא יעילה פארטו. עקיצה נאה לכל הדעות.

גם נטייתם של תלמידי כלכלה לקבל החלטות מפוקפקות מודגמת בספר בצורה מעניינת. שוב על בסיס מאמר שפירסם בז'ורנל חשוב, מתאר רובינשטיין ניסוי שערך ושהשווה את תגובותיהם של תלמידי חוגים שונים לשאלה מסוימת. בניסוי עלו כמה דפוסים מעניינים. לדעת המחבר, תלמידי הכלכלה ענו תשובות לא טובות. גם יש לו הצעות מעניינות לסיבה.

תמצית המסר שמבקש רובינשטיין להעביר בספר ברורה, והוא עצמו הצהיר מה היא בכמה הזדמנויות: אין לכלכלנים מה לתרום לדיון על מדיניות רצויה או פסולה. הכל אגדות.

הממ… לא השתכנעתי. אמנם הספר מעלה ביקורות שלא נשמעות מספיק בלימודי התואר הראשון בכלכלה. טוב יהיה אם תלמידי התואר הראשון יקראו את הספר וילמדו מעט צניעות, והרבה ביקורתיות כלפי חומר הלימוד. לצורך זה מדובר בתרומה בעלת ערך רב למדף הספרים העברי. אבל, אני חושש שרוב הקוראים עלולים לקבל מהספר רושם מוטעה למדי לגבי המחקר הכלכלי. קריאה בביקורות שפורסמו כבר על הספר מחזקת את החשש.
הרי מתעדי הסטייה של אנשים מהמודל הרציונאלי זכו בפרס נובל לפני כמה שנים, כלומר שכבר כמה עשורים שהביקורת הזו היא בלב הקונצנזוס. ונכון, משפט הרווחה הוא תוצאה חשובה, אבל אחרי שנה א' אף כלכלן רציני לא מביא אותו כטיעון בעד שוק חופשי. ובכלל, אין עוד נושא שכלכלנים חלוקים לגביו יותר מאשר יתרונותיה וחסרונותיה של כלכלת שוק.

נכון יש תחומים בכלכלה שקשה מאוד להוציא מהם המלצות מדיניות קונקרטיות. רובינשטיין כתב עבודות עוצרות נשימה ביופין בתחומים האלו. אבל כלכלנים עושים עוד המון דברים. בזהירות רבה, ובעימות מתמיד של התיאוריה עם הנתונים, כלכלנים הגיעו לתובנות חשובות מאוד, שמעשירות מאוד את הדיון במדיניות רצויה. אינני מבין איך רובינשטיין יכול מחד להכריז בספרו שהוא  "לא בטוח שהוא יודע מה זה אופציה", כלומר שהוא אינו קורא כלל את הספרות הכלכלית מחוץ לתחום בו הוא עוסק, ומאידך לבטל את הספרות הזאת ביטול כל כך גורף.

לכלכנים יש עוד הרבה מה ללמוד, והרבה על מה להתווכח, וחשוב לחשוף את תלמידי הכלכלה לקריאות התיגר שבספר. אבל צריך להיזהר מלראות ביקורות ישנות שכבר מזמן נמצאות בקונצנזוס, כמכת מוות לרלוונטיות של המחקר הכלכלי. זה לא מקדם את הדיון. אפילו להיפך.

אסף צימרינג הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד