גדי טאוב

התאכזבתי, אני מוכרח לומר, מהתגובות העוינות למניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב. הן גם נראו לי קטנוניות – תגובות לטון ולא לתוכן, שאלות כמו עם מי המחברים מתרועעים, ומה הם עשו קודם. ולמה כל זה בכלל חשוב? הן הריחו מאותו דבר לא נעים שיש בשמאל כבר הרבה זמן: כמה נעים להיות מעטים וצודקים, במקום להזיז משהו; כמה מחמיא-לעצמנו להתנכר להמונים "הלאומניים" במקום לשכנע אותם; כמה נוח להתבצר מפני ישראל במקום להעיר אותה. וכמה כל זה טפשי ונרקיסיסטי. אז הנה מחאתי הקטנה, שנכתבה פעם בתור רשימה ל NRG, בתקווה לקצת יותר הפשלת שרוולים וקצת פחות איסטניזם מיופיף. 

הייתי בכיכר במוצאי שבת, בעצרת הזיכרון לרבין. ושוב תקפה אותי הרגשה של אי-נוחות. אי-הנוחות הזאת נובעת מהעובדה שתמיד עומד מעל הפגנות השמאל בכיכר איזה אד של תחושת צדיקות מתנכרת. כאילו אנחנו, הטובים והיפים, שוחרי השלום והצדק, מביטים בצער בהמונים המתלהמים, כאילו לא באנו לשנות, אלא רק לאשר את תחושת הצדק של עצמנו.
  
זאת לא היתה צריכה להיות הפגנת שמאל, מפני שרצח רבין הוא לא דבר שקרה לשמאל, הוא דבר שקרה למדינת ישראל. אבל השמאל שנושא את דגל האבל – ממרצ ועד חד"ש – ממשיך לשדר איזו התנכרות לישראל, איזה בוז ללאומיות היהודית.
  
שמחתי שדויד גרוסמן הביע תמיכה חד-משמעית במדינה יהודית ודמוקרטית, ושהוא הדגיש את היהודית. אבל הדברים עמדו בניגוד לרוח הכללית שנשבה, שתמיד נושבת, בהפגנות האלה. מפני שממרצ ו"שמאלה" כבר שנים שהלאומיות הפכה לסמל הרוע.

בשמאל הזה המציאו דמוקרטיה של זכויות אזרח פרטיות, השקפה שהיא בעצם ימנית ומתאימה לעולם השוק החופשי, ושבה סולידריות, פטריוטיות, מסורת, הם כאילו האויב. תחושת הצדק של רבים בתוך ה"שמאל" הזה מתפרנסת מבוז לשאר הישראלים, ולא מאמפתיה כלפיהם, מהפניית עורף לישראליות, לא מרצון לקחת בה חלק.
  
ההתנכרות הזאת לא במקרה עולה ל"שמאל" בחוסר תמיכה ציבורית. זה לא רק עניין טקטי. זה עניין מהותי. ל"שמאל" הזה, בנוסח מרצ ועיתון הארץ, נדמה ששלום, שוויון ודמוקרטיה, כולם תלויים בהתנכרות ללאומיות.

האמת הפוכה. בניגוד למה ש"השמאל" הזה מספר לעצמו, הלאומיות היא כוח מרכזי בהתנגדות לכיבוש, מפני שרוב הישראלים הבינו שהכיבוש גורר אותם למדינה דו-לאומית. הלאומיות מכירה בכך שרק חלוקה לאומית לשתי מדינות יכולה לפתור, או לפחות לייצב, את הסכסוך שלנו עם הפלשתינים, ולכן בריאותה של הלאומיות, בשני הצדדים היא תנאי לשלום, ולא אויבת שלו.

גם הדמוקרטיה לא תצא נשכרת מבוז ללאומיות. בניגוד להשקפה האופנתית בין מצביעי מרצ, הלאומיות היא תנאי לקיומה של הדמוקרטיה, ולא בהכרח אויבת שלה: כפי שהבינו היטב ראשוני הדמוקרטים המודרנים, המהפכנים בארצות-הברית ובצרפת, הדמוקרט האמיתי הוא פטריוט, והפטריוטיות היא מה שמאפשר הרחבה של זכות ההצבעה. כי לפטריוט אכפת מגורלו של הכלל שאליו הוא משתייך, והוא יחשוב על הכלל כשייגש להצביע.
 
כך גם השוויון. בניגוד למחשבה הליברלית הפשטנית, שנקראת אצלנו "שמאל‭,"‬ גם השוויון תלוי בלאומיות, מפני שהלאומיות קושרת אנשים בקורים של אמפתיה ואחריות הדדית, ומחזיקה על גבה את מדינת הרווחה (שבתורה דואגת גם למיעוטים‭.(‬

שמאל אמיתי אמור להיות סכר בפני הפירוד, הפירוק, האנומיה והאינדיבידואליזם. הוא צריך להגן על הכללי והמשותף מפני הפרטה, במקום לצמצם את עולמו שלו לזכויות הפרט בלבד. אבל ה"שמאל" שבא לכיכר, לפחות בחלקו, בז ללאום, ומעצב את השקפתו סביב ליברליזם שאין בו אלא זכויות אינדיבידואליות. מישהו זוכר שפעם קראנו להשקפה הזאת בשמה הנכון? שפעם ידענו שהציונים הכלליים, והמפלגה הליברלית שירשה אותם, הם הימין?

פורסם ב NRG, ב 7.11.2006 

 שמוליק הספרי ואלדד יניב פרסמו מסמך ארוך ומפורט על מה הם חושבים שהשמאל צריך לעשות כדי להתאושש, כדי לחלק את הארץ ולהציל את הציונות, כדי לדאוג לצדק חברתי. לאומי זאת מילת המפתח כאן. הם הסבירו את עמדתם בראיון עם ארי שביט במוסף הארץ. הטקסט שלהלן הוא מכתב הסכמה שצירפתי למסמך שלהם. כי אני חושב שזה הכיוון הנכון.

גם בלי להסכים לכל פרט ופרט בניתוח של אלדד יניב ושמואל הספרי אין לי ספק שהם צודקים בעיקר ניתוח הבעיה. אפילו יותר מזה: הם מצביעים על הדרך הנכונה כדי להתחיל להתעורר ולהתנער. בשתי מלים: שמאל לאומי.
 
את עיקר הבעיה הרי אנחנו מכירים: שום דבר לא מסכן את ההישג העצום של הציונות – מדינה ומולדת –כמו מפעל ההתנחלות. שום דבר לא השחית את הדמוקרטיה כמו מפעל ההתנחלות. שום דבר לא חוסם את הדרך לצדק חברתי כמו מפעל ההתנחלות.

ולמרות שכל זה ברור, ולא רק לשמאל אלא לרוב הישראלים, אנחנו בכל-זאת שרויים במין שיתוק סהרורי, הולכים-נגררים אל התהום כאילו לא בכוחנו לעצור את האסון.
התובנה החשובה שמקופלת במסמך הזה היא שמצב ההלם-הזיה הזה שכוחות השמאל (וגם המרכז) לוקים בו, הוא הנתק שבין רגש פטריוטי (שעודו פועם), לבין תחושה עמומה שהלאומיות שייכת לימין. שלהיות לאומי, זה להיות לא שמאלי. הדגל, אותו נתנו לימין.
 
אנחנו יודעים איך גם זה קרה לנו: הכיבוש השניא על השמאלנים קצרי הראיה את ארצם, והשמאל הזה התמכר לנרקיסיזם במקום אקטיביזם. הוא אוהב את עצמו ולכן שונא את ישראל. הוא אוהב לומר לעצמו כמה הוא שונה מן ההמונים הגסים, הלאומניים, הממנגלים ביום העצמאות.

אין שטות גדולה מן הניגוד בין שמאל ללאומיות. קודם כל מדינית. אהבת המולדת, ציונות, פטריוטיות, הם המכשירים הכי חזקים שיש לנו כדי לסיים סופסוף את הכיבוש. אם לא ניקח מן המתנחלים את הדגל שלנו – שלנו! – לא נגיע לשום מקום. חכמי השמאל הקיצוני, עם סלידתם מהדגל, הבוז שלהם לישראל ולישראלים, טענות ההבל שלהם ש"יהודית ודמוקרטית" זו סתירה פנימית (כאילו שאנחנו מדינת הלאום הראשונה בעולם), כל אלה מחלישים את הכוח החזק ביותר, אולי היחיד, שממנו אפשר לקחת אומץ לביצוע הניתוח שיציל את החולה: חלוקת הארץ. זה יהיה טוב, כנראה, גם לפלסטינים, אבל זה יהיה טוב קודם כל לנו. פטריוט ישראלי אמיתי, ציוני אמיתי, צריך להתעורר, צריך להעיר את כוחות אהבת המולדת, כי בלי להיפרד משטחי הכיבוש לא תהיה לנו מולדת. זה השמאל, לא הימין, שמייצג את האינטרס הלאומי. רק השמאל באמת לאומי. הימין הוא כל כך לאומי שהוא דו-לאומי. הוא סוף הציונות.

הכותרת "שמאל לאומי" לכן אהודה עלי. אבל יש גם עוד סיבות לאהדה אליה ומהסמך של יניב והספרי קולע גם אליהן. אלה נוגעות למישור של צדק חלוקתי, של מניעת קפיטליזם חזירי: שמאל אמיתי נשען על סולדריות, על ביחד. זה עיוות אמריקאי שהתחלנו לזהות שמאל רק עם ליברליזם, כלומר זכויות הפרט (ליברליזם זו השקפת העולם של השוק החופשי, למי ששכח. זוכרים שהיתה כאן מפלגת שוק חופשי בשם "הליברלים"?) אנחנו טועים אם נדמה לנו שאפשר לצמצם שמאל לזכויות משפטיות של פרטים בלבד. עולם שבו האופק המוסרי היחיד הוא זכויות הפרט, הוא עולם שבו אין יחד, ואין אחריות הדדית הוא עולם ימני. הוא עולם של בדידים משפטיים צפים זה לצד זה ודואגים לעצמם. שמאל לא רק יכול, הוא מוכרח, להיות לאומי, כי הוא מבין שרגש מחבר אנשים לא רק חוזה. רגש מחזיק את החוזה. ולרגש הזה קוראים פטריוטיות, או רגש לאומי.

איפה יש שמאל לא לאומי? בספרים. או בארצות שבהם השמאל אימפוטנט. בכל מקום שבו לשמאל יש כוח, הוא לאומי. מפני שהוא מוכרח להישען על תחושת אחריות וערבות הדדית. הוא מוכרח ליצור רגשות שיחברו בין פועלת טקסטיל לאיל הון, הוא מוכרח להישען על קורים של אמפטיה ולא על האדישות הגוברת שאנחנו קוראים לה בתואר המחמיא סובלנות.

אז זה הכיוון. וזה הזמן להחליף את האירוניה העלובה והפסאודו תחכום של כל החוכמולוגים  מהמדיה בדבר האמיתי. הדבר האמיתי הוא האומץ  להגיד לאומי.

הרבה ממה שכתבו על אלנבי עסק בקול של המספר. חלק לא אהבו בכלל (עמיחי שלו, למשל) וחלק כן (דן מירון, למשל), אבל רוב הכותבים חשבו שזה מרכזי, ואני חושב כמוהם. משונה הוא שהבחירה בקול של המספר – אולי ההחלטה הכי חשובה בכתיבת כל פרוזה – באה רק מאד מאוחר. היו מבקרים שראו קו ישר בין הסיפורים ב"מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב" וזה שהגנתי על מה שנקראתי לו שפה רזה, לבין השפה של אלנבי. האמת היא שלא חשבתי עליה כרזה, אלא כתכליתית, ולא כך התכוונתי לכתוב במקור. למעשה הספר נכתב בערך עד הרבע, בקול לגמרי אחר. הנה הפתיחה בגרסה הראשונה:

הגוש האנושי, הפקעת הזאת, עשר, שתיים-עשרה, אולי חמש-עשרה, בנות – אי-אפשר היה לספור, ואי-אפשר היה לראות בתוך כל הידיים והרגליים והצבעים, ונעלי העקב והחצאיות והאיפור והעגילים המבריקים מה בדיוק שייך למי – הפקעת הזאת פגעה בדלת של המועדון מבפנים, והדלת נפתחה בתנופה, כמו שוט, עפה ונפתחה ופגעה לויקטור בגב. יחד עם הפקעת נשפכה על המדרכה גם המוסיקה מבפנים אבל אפילו הרעש הזה לא כיסה על ההיסטריה של הפקעת, פלצטים וצווחות, ורק כשהדלת של המועדון נסגרה ועמעמה את המוסיקה, וארטיום פתח את השרשרת כדי לתת לפקעת להישפך החוצה, החוצה אל המדרכה שמעבר למעקה שמקיף את הכניסה למועדון, רק אז ויקטור ראה שהפקעת כולה מרוכזת מסביב לבחורה אחת, עם דם על הפנים. לבחורה היה שיער קצוץ ומחומצן, והפקעת החזיקה אותה מסביב, הובילה אותה, כי העיניים שלה היו מכווצות מרוב בכי, והיא החזיקה כף יד פתוחה מתחת לפה, עם עיסה של דם ורוק, ובתוך העיסה, כמו שהתברר לויקטור אחרי עוד רגע, שיניים שבורות. 

משם ועד הגרסה הסופית השתנה השם של ויקטור, השתנה השיער של מיקה לחום חלק (והוא לא מופיע בפתיחה), אבל בעיקר השתנה הקול של המספר. זאת הפתיחה של הספר כפי שהודפס:

הדלת של המועדון נפתחה במכה. המעקה מסביב לכניסה התמלא בנות. שבע, שמונה, עשר. עקבים, ידיים, רגליים, בושם, חצאיות, עגילים. צעקות. מוזיקה מבפנים. אלכס נלחץ. אלכס הרים את היד עם מכשיר הקשר. "ווֹ, ווֹ! לצאת!" הוא דחף. "לא לעמוד פה! החוצה!" אַרטיוּם פתח את השרשרת של היציאה. ארטיום היה גבוה מהגוש של הבנות בְּראש. מעיל רוח שחור עם הסמל של "בריח אבטחה". "לצאת, אמרו לכם!" הגוש של הבנות נתקע בפתח. ארטיום תפס אחת ביד, משך. "עזוב אותי! תוריד ידיים!" ארטיום לא עזב. משך אותה החוצה. אלכס דחף מאחורה. השומר השני עזר. צחי. רק אז אלכס קלט: באמצע הגוש של הבנות, בחורה עם דם על הסנטר. מכוּוצת. עיניים עצומות חזק. בכי. כתפיים רועדות. הבנות החזיקו אותה מסביב, הובילו אותה כמו עיוורת. הבנות נדחקו איתה דרך הפתח, התאספו מסביבה מחדש ליד הקיר, מחוץ למעקה. אלכס יצא. נדחק לתוך הגוש, מכשיר קשר מעל הראש. "סליחה! סליחה שנייה! זוזו רגע, נו! סליחה!" יותר גרוע ממה שהוא חשב: היד של הבחורה היתה מתחת לפה. בתוך היד דם, רוק, חתיכות של שיניים.

הטון הראשון לא עבד. אני לא בטוח למה, פרט לזה שבמצטבר, יצא שהמספר מרחף מעל הדמויות, והריחוף הזה הצטבר לאיזה סוג של התנשאות עמומה, שהפריעה לי. אחד הדברים שאני יכול לומר על המספר השני הוא שדחפתי אותו למטה, אל בין הדמויות, אל תודעה שהיא דומה לשלהן, שהיא איזה ממוצע ביניהן (יותר מדוייק: ביניהם. זה ממוצע של הגברים שמנקודת מבטם הבלעדית כל הסיפור מסופר. אין אף סצנה בספר שבה הבנות לבד).

הדבר השני שהרגשתי, והרגשתי מפני שמצאתי את עצמי מוציא עוד ועוד מילים שנותנות אינדיקציה של זמן (אחר-כך, בינתיים, עד ש, כש, יחד עם, תוך כדי, למחרת, וכו'), זה שהמספר השני תקוע לתוך הזמן, ולא מסתכל עליו מבחוץ. הוא לא מודד אותו, הוא חי אותו, הוא שרוי בתוכו. אין לו 'הוא הרים את מכשיר הקשר אחר-כך הוא דחף…' יש לו 'הוא הרים את מכשיר הקשר. הוא דחף.' הסדר של הזמן מתברר מתוך סדר ציון הדברים, ולא מתוך ציון סדר הדברים. נשארו אינדיקציות של זמן. ימים, שעות. ולפעמים גם בפירוט ('יום שלישי בבוקר, יומיים אחרי שהם חזרו מאילת…'). אבל רק כשזה היה הכרחי. התוצאה היא מספר פחות מסביר. כי ציון הזמן הוא סוג של הסבר. נרצה או לא ציון המקום היחסי על ציר הזמן יוצר תחושה של קישור סיבתי, ולא רק של סדר התרחשות. רציתי את סדר ההתרחשות, בלי רמז להסבר. לכן המספר השני ממעיט בקישורים כאלה. הוא יותר מתאר פעולות ופחות מסביר אותן. בכלל, אני חושב שמה שהפריע לאלה שלא התחברו למספר מהסוג הזה היה שהוא  לא מסביר. וכאן יש איזה עניין שבעיני הוא חשוב.

אין לי שום דבר אפריורי נגד מספרים מתוחכמים, או שפה גבוהה, או מטפורות. אבל יש משהו לא בסדר אם רק אלה – רצוי ביחד – נחשבים פרוזה ראויה. אסף ענברי אמר באיזו הזדמנות, שהפרוזה הישראלית בדרך כלל חושבת שהיא שירה. שבמובן הזה אין לנו פרוזה. אני אהיה אולי פחות מעודן: הבלעדיות של הפרוזה השירית והמודעת מחנכת אותנו לבלבל בין ספרותיות לספרות. לא השפה המטפורית כשלעצמה היא העיקר, אלא המיקום של המספר בעמדה גבוהה, שמשמעה יכולתו להסביר. להסביר יותר מידי.

למדנו לצפות בעצם שהמספר יהיה המבקר של היצירה. אני אומר המספר ולא הסופר, מפני שהפרשנות צריכה להיות מגוף היצירה. למעשה הפרשנות (ההארה הפסיכולוגית, ההצבעה על קשרים סימבוליים, הפענוח של הקוד הלשוני, החברתי, הפוליטי הרגשי) היא היא הדבר שאנחנו מזהים בתור "ספרותיות". היצירה הספרותית לא רק נותנת לקורא עולם, וחומר, וקוד, ונגיעה ברגש, כלומר הזדהות. כל זה – העיקר – נעשה משני. כל זה נסוג לרקע. התפקיד האמיתי של ספרות, כך למדנו לצפות, הוא ההסבר. הרומן הפך דומה לטיפול הפסיכולוגי. הוא לא אירועים, הוא ניתוחם, הוא לא דרמה, הוא ווייס-אובר של דרמה, הוא לא דמויות הוא מקרי מבחן של תיאוריה פסיכולוגית או פוליטית.

יש מה לומר לטובת הגישה הזאת. בפירוש אפשר להגן עליה. יוצרים גדולים ידעו להאיר פינות אפלות בנפש, בחברה, בתרבות, בפוליטיקה בעזרת פירוש, לתת הסבר למה שהיה סתום, להפוך לגלוי את מה שהיה סמוי. אבל סופרים גדולים באמת, לפי תחושתי, ידעו גם שהסברים לא ימצו נפשות וחברות, שיש מקום לסתום, ולכן גם לקסם ולאנושיות. יש מי שחשבו – גם זאת הגזמה בעיני – לגמרי להפך: שרק הסתום הוא האנושי, שכל מה שניתן לשזור אותו על שרשרת סיבתית איננו אנושי, מפני שהוא לגמרי דטרמיניסטי. סארטר התעקש על  זה והפך לעתים גם את מה שאינו סתום לסתום. הסתום כחזות הכל. אבל אנחנו, הספרות העברית בפרט, הפכנו את ההסבר ללב הספרות, ולכן הרגלנו קוראים לפינוק. אנחנו מקבלים את הדמויות מפוענחות, את המספר כמפענח, ואת הסופר כמבקר ספרות. בידי סופרים טובים זה עובד. בידי סופרים פחות טובים יוצא שלא אוכל של מבוגרים אנחנו מקבלים, אלא גרבר: לעוס ומעובד ומוכן לבליעה. איכשהו אני מרגיש שזה מצב לא לגמרי בריא.

זה פוסט ישן, שנכתב אחרי סגירת מועדון הדאנג'ן ביפו, אי-שם ב 2007, והשארתי אותו כמו שהוא. עוד קהילה שמגיע לה להיות גאה. או מושפלת. תלוי איזה חלק שלה. בשידור חוזר.

מועדון הדנג'ן ביפו נסגר. חבל. גם לתל אביב – תל אביב יפו, בשמה הרשמי – מגיע מועדון S&M. בתור עיר שיכולה להתגאות בחיי לילה מהשורה הראשונה בעולם, להתחרות עם ברלין, עם איביזה, עם אמסטרדם, תל אביב כבר הגיעה לגיל שאפשר להתחיל. ומגיע לה. וזה היה מקום עם יופי משלו.

אני יודע, אני יודע. אני יודע שקובעי-הטעם-בעיני-עצמם, כל מיני שנונים ושנונות שהפכו את הסרקאזם לפרנסה, זה היה נלעג. קראתי כל מיני כאלה. קראתי כל מיני צחוקים על "מלכות" ו"עבדים" ו"שפחות" ו"אדונים", וכל מיני מלגלגים הסבירו לי, בכל מיני כלי תקשורת שמחזיקים מעצמם קאטינג אדג', שזה פתטי, וכו' וכו' וכו'. שיהיה להם לבריאות. אבל הם גם לא לגמרי הבינו.

אני אשים בצד את הסימפתיה, באופן כללי, לאנשים עם קינק. תיאבון לחיים, מהסוג הזה, תמיד נראה לי דבר יותר חי מהסרקאזם והשנינות של חכמי העיתונים. אבל במיוחד במועדוני סדו-מזו יש משהו, כשהם מצליחים, שאין במקומות אחרים, וזה לא דבר שניכר לעין ברגע הראשון. בין כל ההצלפות, והזחילות, והמגפיים, והשעווה הרותחת, איכשהו נמס הרוע. הרוע נעשה פסיכודרמה. כו כמו שאומרים – זה נהיה פועל לאחרונה – הרוע נהיה מסובלם (מלשון סובלימציה). אם אתה נכנס ומתעקש להיות שנון, לא תרגיש. אבל אם תעזוב שניה את שנינותך קפוצת-הטוסיק, תרגיש ותרגיש.

במקומות בילוי רגילים יש – צריך להיות – איזה מתח. הרשת המתוחה שעליה מבזיקים וכווים פלירטוטים וחילופים אחרים. ויש סיכון, ויש, לכן, גם אכזריות. במקומות הסואנים היא יכולה להיתרגם לאלימות. במקומות הפחות סואנים זאת יכולה להיות האכזריות הבנאלית של משחקי חיזור, ופוזות סטטוס. אני מעליך, אני מתחתיך. אתה מוצא חן בעיני, את לא.

ובדנג'ן, שבו מי מעל ומי מתחת זה טקס, הדבר הזה, המתח הזה, הרישעויות הקטנות, לא שם. אתה נכנס, ואם תרפה, תרגיש את זה. באופן שפתאום נראה לך יוצא דופן, אנשים… איך לומר? נחמדים. אחד לשני, כלומר. ולא מלגלגים. ומנסים. ומגששים. ומי שרוצה לזחול, ינעם לו, ומי שרוצה להצליף גם. ומי ששמן מותר לו, ומי שמכוערת גם.

אבל יש עוד משהו ב S&M שהוא תזכורת מרעננת. שבאהבה וגם במין – יסלחו לי הזהבה גלאוניות והמירב מיכאליות למיניהן – יש לא רק תום וטוהר אלא גם פחד ואכזריות. אמרה לי את זה פעם סופרת אמריקאית בשם קתרין הריסון בערך ככה: אהבה ושנאה זה אותו רגש רק בתנאים אחרים. תראה, היא אמרה – היא דיברה על אמא שלה – אני אוהבת אותך, אני מפחדת שתלכי, אני כועסת כשאת עוזבת אותי, אני רוצה להרוג אותך אם את לא חוזרת. מה ההבדל?

אז יש יותר יופי, לפעמים לפחות, כשהדברים האלה נעשים מבויימים, ולכן מתקיימים בגבולות, ומתוך הסכמה. ויש בזה גם יושר. ועוד יש בזה גם עדות לזה שלא כולם נכנעו לחלוקה הפשוטה בין יפה ומכוער, אהבה וכעס, סקס ואגרסיה, צדיקים וקורבנות. כי יש איזה קשר, גם אם אני לא בטוח איך מסבירים אותו, בין הסרקאזם והשנינות, לבין הצדקנות והפשטנות. איכשהו זה לא מפתיע שיוצאי גל"ץ משנות השמונים והתשעים, נעשו או ציניים רודפי רייטינג, או צדקנים ומוסרניים. אנשים שהסתובבו בדנג'ן, בניד ראש, במבט, בחיוך אחד לשני, יכלו לראות שיש, פה ושם לפחות, אנשים שמבינים שיחסים בין בני אדם לא מתחלקים כל כך נקי בין שחור ולבן.

ועכשיו נסגר. וחבל.
 

לַהֲגֶרָנִי 

עת מַרְתֵּחַ היתה, הלְּטוֹרוֹת הגמוּסוֹת
סַבֵּגוּ ורָדְעוּ בחיק הנַּרְחָק;
כה מעודשות היו הבֶּרְגּוּסוֹת,
והזּוּרָחים גַּעֲמוּ בַּפַּרְסְתָּק.

”הישמר מהלַהֲגֶרָן, בן יקיר!
מלתעת נוגסת, צפורן בִּנעוץ!
גורה תגור מֵחוּבְחוּב, ותדיר
את מִלהֶטֶת המַּעַף שהיא הלַפְתּוֹץ!“

ואני אומר, על התרגום הזה ממש מגיע פרס. חבל שאין לבלוג תקציב לפרסים.

והפעם, אתגר לא מבוטל, אני מודה. אלה שני הבתים הראשונים מג'ברווקי – אם זה התרגום לשם השיר… מי שרוצה לתרגם את כל השיר, תרבחו ותסעדו. (סליחה על התצוגה. וורדפרס, כמו פייסבוק: אי אפשר ליישר לשתי שפות. סימני הפיסוק מופיעים בהתחלה, אבל הם שייכים לסוף השורה.) 

`Twas brillig, and the slithy toves
Did gyre and gimble in the wabe:
All mimsy were the borogoves,
And the mome raths outgrabe.

"Beware the Jabberwock, my son!
The jaws that bite, the claws that catch!
Beware the Jubjub bird, and shun
The frumious Bandersnatch!"

שאול פרידלנדר/ גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933-1939 (עם עובד, 1997)

מאת: דור

בימים אלה רואה אור, בהוצאת עם עובד, הספר "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות ההשמדה, 1939-1945". הספר משלים את מפעלו רחב היריעה של מי שהוא אולי בכיר ההיסטוריונים הישראלים (שחי ומלמד מזה שנים בארצות הברית), שאול פרידלנדר, על גרמניה הנאצית והיהודים. הכרך הראשון, שיצא בעברית בשנת 1997, הוא שנסקר כאן.

הספר מתאר את יחסה של גרמניה הנאצית אל היהודים החל מעליית היטלר לשלטון, בתחילת 1933, ועד פרוץ מלחמת העולם. פרידלנדר מציע היסטוריה "תיאורית". הספר כולל כמובן פרקים העוסקים בניתוח שורשיה האידיאולוגיים והפוליטיים של האנטישמיות הנאצית, אך עיקר כוחו של הספר, בעיני, הוא בפירוט העובדתי ה"יבש", המרתק והמצמרר, של השתלשלות מדיניות הגזע הנאצית בשנים אלה. הספר כולל פירוט דקדקני של השרשרת האינסופית של מעשי האפליה, הרדיפה וההשפלה, האלימות והאכזריות שהיו מנת חלקם של היהודים בגרמניה ובשטחים שסופחו אליה. המעבר ממעשי הפליה כלכלית אל הפרדה גזעית (חוקי נירנברג) ולאחר מכן אל אלימות רצחנית היה הדרגתי ומחושב. בכל שלב נבחנו בזהירות תגובות הגרמנים, היהודים בגרמניה ומחוצה לה, ותגובות מדינות העולם. בכל שלב, היעדרה של התנגדות משמעותית בכל החזיתות שכנעה את היטלר שניתן לעבור לשלב הבא, ולזה שאחריו, שלבים שפותחו בדמיון יוצר מפלצתי.

תגובות הגרמנים נעו בין התלהבות לשיתוף פעולה שבשתיקה. פעולות ההתנגדות האקטיבית היו נדירות ושוליות. במיוחד מחרידה ההתגייסות של האליטה האינטלקטואלית (כאשר הפילוסוף מרטין היידיגר והמשפטן קרל שמיט הם רק שתי דוגמאות בולטות במיוחד מבין אלפים רבים נוספים) וההנהגה הדתית אל מכונת התעמולה והאפליה הנאצית. מפתיעה גם התגובה היהודית האיטית. רבים היגרו במהלך שנים אלה. אך רבים עוד יותר נותרו, מתוך תקווה נואשת שמדיניות הגזע תיעצר בכל שלב אליו הגיעה. פרידלנדר מיטיב לתאר את העיוורון וחוסר הנכונות להאמין ולעכל שאפיינו חלק גדול מהנרדפים האומללים, בעוד המציאות הופכת מבעיתה יותר ויותר. ההבנה – אם הגיעה – הגיעה מאוחר מדי.

אין צורך לומר שיהודי מדינות אירופה האחרות לא חשבו שגרמניה עשויה להוות סכנה גם מעבר לתחומה, ומכל מקום סמכו על ההגנה שתספקנה להם מדינותיהם. גם על האדישות והפייסנות שגילו מדינות העולם כלפי הנאצים אין צורך להכביר מילים. גורלם של היהודים לא היווה מבחינת המעצמות עילה מספקת להסתכסך עם גרמניה.

כל אלה הביאו להחרפה הולכת וגוברת במדיניות ההפליה ולאחר מכן האלימות שהופנתה כלפי היהודים. אחרי ליל הבדולח ועם התגברות המתיחות הפוליטית באירופה עת החלה גרמניה לחרחר מלחמה, התקדמו התוקפנות הצבאית והרצחנות האנטישמית יד ביד. מדינות אירופה סגרו שעריהן בפני מאות אלפי הפליטים שהחלו, סוף סוף, לעזוב את גרמניה, אוסטריה, ואת חבל הסודטים. במצב שנוצר, ואף אם ההשמדה הפיזית של היהודים לא תוכננה שנים מראש (ובענין זה פרידלנדר נזהר מלחרוץ דעה), הרי שעם פרוץ המלחמה, והיווצרות ההזדמנות, הפך רצח העם השיטתי להיות תוצאה טבעית כמעט של האירועים שקדמו לו.

פרידלנדר כותב בחסד. כתיבה קולחת, מרתקת, וידענית. ברצף האירועים ההיסטוריים הוא שוזר דוגמאות קונקרטיות. במובן מסוים, הסיפורים הקונקרטיים מדגימים טוב יותר את הטירוף הגזעני שאחז בגרמניה מאשר הפרקים המתארים את מאפייניה של ה"אנטישמיות הגואלת", כפי שמתאר אותה פרידלנדר. ומעשי הרצח והאכזריות האינדיבידואליים, שמספרים את סיפורו של יהודי שנרצח, במסדרון הבניין, בדקירות ובמכות פטיש, מכים בקורא בעוצמה רבה יותר מאשר המספרים הבלתי נתפסים של הנרצחים במחנות ההשמדה.

דור הוא עורך דין, ואולי אתם מכירים אותו מהשתתפותו בדיונים כאן בבלוג

ביקורות ספרים יתקבלו בברכה, והן יכולות להיות על כל ספר ובכל סגנון, מהרהור אפרופו ספר, ועד סקירה שיטתית, הכל הולך, רק שיהיה מעניין.

עיני אהובתי אינן דומות לשמש
האלמוג אדום יותר מדם שפתיה
מול לובן שלג, שדיה אפורים
את שערה, אוכל דמות רק לחוטים שחורים
ראיתי שושני דמשק, אדומות ולבנות
בלחייה לא מצאתי שושנים
ונשימתה ערבה פחות עלי
ממור ולבונה וריח בשמים
אוהב אני לשמוע את קולה
צלילי המוסיקה יפים יותר, אני יודע
עוד לא חזיתי בריחוף אלה
אהובתי דורכת על האדמה, בצעדיה
אך חי נפשי, היא נפלאה
מכל אוכל השוות אליה

ואפשר כמובן להשלוח עוד הצעות תרגום, כתגובות.

 (הודעת מערכת: דור, אשמח לפרסם את הביקורת, אנא שלח לי באי-מייל ולא כתגובה.) 

הדיון הער כאן בבלוג עזר לי לגבש עמדה מסודרת, ולדחוס אותה ל 450 מילה עבור ידיעות אחרונות ועל כך תודתי לכל המשתתפים בו. אני לא רוצה להעמיס כאן עוד, אבל אפשר לקרוא את הרשימה בעמוד נפרד פה.

וספיח אחר הוא שפרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון השיבה לעצומה שאירגן פרופ' אלון הראל, ולהפתעתי עשתה זאת מתוך ציטוט אי-מייל שלי לרשימת מדעי החברה. אז שמחתי לשמש פה בעניין זה. אני מביא כאן את דבריה כפי שהועתקו לתוך הרשימה, יחד עם האי-מייל שלי שצורף לשלה (כולל שגיאת הכתיב שלי. בבלוג יש מי שברוב חסד מתקן לי את השגיאות, ושם לא).

שלום פרופסור הראל,

אני מקווה שאינך מתנגד למענה בעברית. רק היום התפניתי להשיב על פנייתך ותוך שאני חושבת על תוכן תשובתי "התגלגל" לידי מייל זה שנשלח אליך ע'י דר' גדי טאוב, עמיתך לרשת הקשר שלכם. אני מבקשת להיתלות באילן זה למיקצת תגובתי. כל השאר שהיה לי לאמר נמצא כבר באתרי התיקשורת והחדשות שהינם ברי גישה מידית ונוחה.

בברכת שבת שלום ושנה טובה,

רבקה כרמי
 
From: Gadi Taub <gaditaub@zahav.net.il>
Date: Thu, 03 Sep 2009 19:41:38 +0300>
Subject: Re: [Social Science- IL]: No answer from BGU

אלון,
 
למה את מתפלא שהאוניברסיטה לא הגיבה?
 
כתבת עצומה שמגינה על החופש האקדמי שאיש לא פוגע בו – כלומר העצומה מיותרת.
 
ביקשת להכיל את החופש האקדמי על הזכות לפגוע בחופש האקדמי – כלומר העצומה היא אבסורדית.
 
לא יצאת נגד חוסר היושר שיש בכך שאדם מתפרנס מכספי המשטר שהוא טוען שהוא בלתי מוסרי, ושיודע ודאי גם שהוא מוציא את עצמו, בעצם הקריאה לחרם, מכלל החרם שהוא קורא לו – כלומר העצומה נכשלה בנקיטת עמדה מוסרית.
 
ורק קומץ קטן חתם על העצומה – כלומר העצומה אינה מייצגת את עמדת הסגל שהיא ביקשה לגייס.
 
על מה, אם כן, יש לאוניברסיטת בן-גוריון להגיב?
 
גדי

עיני פילגשי לא זורחות כמו השמש,
שפתיה חיוורות לעומת ארגמן
אם שלג לבן הוא, גופה הוא אפור –
השיער לראשה ברזלים ופחם

ראיתי פרחים מרהיבים ביופיים,
אבל לחיה נעדרת פריחה מסוג זה
על ריחם של בשמים וקטורות התענגתי –
אך גברתי, הבל פיה נדוש ורזה

נעימה היא לשיח, אך קולה לא ערב
כצלילים של מיתר הנוגע ללב

ואף כי לא ראיתי מלאכית בהולכה –
יקירתי, רק על הארץ לצעוד בכוחה

אך בי נשבעתי, אהובתי נדירה
ככל אישה, לא ניתנת היא להשוואה.