גדי טאוב

ד"ר ניב גורדון' ראש המחלקה למדעי המדינה באניברסיטת בן-גוריון, כתב מאמר שפורסם בחו"ל (בלוס אנג'לס טיימס האמריקאי ובגארדיאן הבריטי) ושם הוא טוען שחרם על ישראל הוא הדרך הטובה ביותר "להציל את ישראל מעצמה".

נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון ושר החינוך קראו מיד לנקוט צעדים נגד גורדון. אני לא בטוח שאני בעד. עקרונית, בגלל שצריך לחשוב טוב טוב לפני שמתקרבים לחופש האקדמי, ומעשית כי זה יהפוך את גורדון לקדוש מעונה. 

תומס ג'פרסון כתב פעם ש"הטעות לבדה זקוקה לממשלה שתגן עליה; האמת יכולה לעמוד בעצמה". כך גם בויכוחים מן הסוג הזה. כדאי להתווכח עם גורדון הצדיק, גם על עמדתו וגם על צדיקותו שבעיני היא מפוקפקת. מפני שגורדון מקבל את משכורתו ממוסד שממנת  ממשלת "האפרטהייד" שהוא מציע להחרים. הוא צדיק  בעיני כמו מנהל בכיר בחברת NIKE שהיה קורא להחרים את מוצרי החברה שלו בגלל ניצול עבודה בעולם השלישי בזמן שהוא מקבל מ NIKE משכורת. קצת יושר, גורדון. שים את כספך במקום שנמצא בו פיך, כמו שאומרים באנגלית.

שתי מדינות זה כבר לא רק עמדת השמאל או המרכז, אלא הקונצנזוס הציוני ממר"צ עד הליכוד. ואף על פי כן, לא נוכל להגיע לשם כל עוד בשני צידי הקונצנזוס דוגלים במשא ומתן כדרך הבלעדית. ישראל זקוקה לכן, למפלגה שמטרתה המוצהרת היא חלוקה, גם בלי הסכם, ובתוך זמן קצר ככל אפשר. היתה לנו כזאת לזמן מה – קראו לה קדימה – אבל ספק אם עדיין יש לנו, מפני שעכשיו גם קדימה לקתה מחדש בהזיית המשא ומתן.
 
אם למישהו חסרה תזכורת לכך שאין למשא ומתן שום שחר, וועידת הפת"ח סיפקה אותה.

בשמאל הממוסד, מעשה רפלקס, הכריזו מיד ש"יש פרטנר". אבל אין קשר בין ההכרזה לבין מה שכתוב בהחלטות. מילא ההתנגדות המזוינת, וכל ההצהרות הבומבסטיות שבאו איתה בנאומים. התכנית הפוליטית שאישרה הוועידה חוסמת כל אפשרות להסכם שישראל יכולה לקבל, אפילו אם יוסי ביילין יהיה ראש הממשלה.

ההחלטות דוחות את הליגטימיות של המדינה היהודית, ועומדות על זכות השיבה. ולמי שלא יודע לעשות את הקישור, כך נאמר שם: "צריכה להיות התנגדות מוחלטת, שממנה אין כל נסיגה, להכרה בישראל כ'מדינה יהודית', כדי להגן על זכויות הפליטים וזכויות בני עמנו בצד השני של הקו הירוק [כלומר בישראל]." לכל מי שניסה לומר לנו שאפשר לפרש את החלטה 194 של עצרת האו"ם, כאילו מדובר בפתרון בעיית הפליטים שלא באמצעות יישובם בתוך ישראל, באה הוועידה והסבירה שאין לפרק את מחנות הפליטים בשום אופן, עד אשר יישבו הפליטים בבתיהם הקודמים. אולי אפשר לפרש את 194 אחרת – אם גם בדוחק – אבל הפת"ח לא מתכוון לעשות זאת. את זה מכרו לנו בעיתונות הישראלית כ'יש פרטנר'.

אפילו הפת"ח כנראה לא באמת חושב שיש פרטנר: הם יודעים שישראל לא תסכים לתוכנית התאבדות כזאת. לכן באה הוועידה והסבירה שבהעדר הסכם אפשר יהיה להסתפק במשהו אחר: חתירה למדינה אחת גדולה בין הירדן לים. זה יהיה, כמובן, אפקטיבי בהרבה להשגת המטרה שתקנון הפת"ח אישרר בוועידה: השמדת היישות הציוני.

משא ומתן הוא אם כן לא מכשיר לחלוקת הארץ, אלא מכשיר למניעתה. על התובנה הזאת קמה פעם מפלגת מרכז אחת, קדימה שמה, ועל אובדן התובנה הזאת היא תיפול אם לא תתעשת במהרה.

מה האלטרנטיבה למשא ומתן? לא הפסקתו. מפלגת חלוקה רצינית צריכה להודיע שתקבל את תכנית אובמה אבל תדרוש בצידה שלטון בינלאומי בגדה בתוך אם לא יהיה הסכם חלוקה בתוך שנה או שתיים. מפלגת חלוקה רצינית תצא בתקיפות ונחרצות נגד ההתנחלות ביהודה ושומרון, שמקדמת את תכנית פלסטין המאוחדת של הפת"ח. היא תקדם חוק פינוי פיצוי עכשיו לא אחר-כך. היא תציע תכנית להעברת כל התשתיות ביהודה ושומרון מידי רשויות אזרחיות וחברות פרטיות לידי צה"ל ומשרד הביטחון. ואחרונה, היא תשאף לחלוקה חד-צדדית גם עם הקהילה הבינלאומית לא תיקח על עצמה את הביטחון בגדה עד ש"מתוני" הפת"ח יזנחו את תכוניות חיסול הציונות שלהם. צה"ל יכול להישאר שם גם אחרי פינוי ההתנחלויות, אם צריך, וכפי שהזכירו לנו מבצע "עופרת יצוקה" ומלחמת לבנון השנייה, אם מגיבים בתקיפות על ירי טילים הוא נפסק.

אם נבחרנו יקראו את החלטות הפת"ח ולא את מה אומרים להם עיתוני ישראל, אולי יפול להם האסימון הזה.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב 23.8.2009.

לא למות טיפש
מאת נמרוד אבישר

אחת לאיזה זמן מוגבל גוף כלשהו מוציא דו"ח שמעלה חשדות לפיהם במהלך מלחמת עופרת יצוקה חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, והתגובה היא התקפה על אותו הגוף. בין אם הביקורת מוצדקת וראויה ובין אם לאו, היא מתעלמת לחלוטין מהדו"חות עצמם. הרי גם אנחנו יודעים על מקרים המעלים סימני שאלה. למשל, סיפורו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, הרופא העזתי שביתו הופגז על ידי טנק צה"לי. צה"ל הספיק להאשים את הרופא העזתי בשלל האשמות, ובסוף נמצא כי הכוח שגה וירה על הבית בטעות. איש לא הועמד לדין.

נניח שכל הגופים שהוציאו דו"חות על שהתרחש ברצועה, מחמאס ועד צה"ל, מוטים. המצב שבו אנחנו עומדים הוא שאיננו יודעים דבר על מה שהתרחש בשמנו בתוך רצועת עזה. כלום איננו רוצים לדעת אם המבצע היה מבצע סטרילי של הצבא המוסרי בעולם, או סוג של מיי ליי שלנו?

מה שמדינה בעלת שיעור קומה צריכה לעשות הוא לקחת את האחריות, להקים ועדה בלתי תלויה ולחקור באמת. אם בתום החקירה יתברר שישראל פעלה ללא דופי – מה טוב. אם יתברר שחיילים במקומות נקודתיים עברו על נהלי הצבא וביצעו פשעי מלחמה או שמהדרגים הגבוהים יצאו הנחיות שהביאו לפשעים כאלה, יש למצות את הדין עם האחראים.

למעשה כזה תהיינה השלכות משפטיות חיוביות מאד, כמו גם השלכות מרחיקות לכת גם במישור הפנימי וגם במישור הבין לאומי. כלפי חוץ, ישראל תצטייר כדמוקרטיה נאורה שיודעת לעמוד על עקרונות מוסרים גם בתוך לחימה מוצדקת. כלפי פנים, המסר לחיילים ולאזרחים בדבר אמות המידה גם במלחמה יהיה ברור.

בלי חקירה, עלילות הזויות יותר ויותר, דוגמת זו מהעיתון השבדי, יכולות לתפוס מקום. על אנשים רציניים להציב דרישה ברורה לדעת מה באמת קרה ברצועה. לא מספיק להשתיק ביקורת באמצעות ערעור על זהותו של המבקר. יש לדון גם בעובדות, ורצוי לעשות זאת מתוך ידיעתן.

נמרוד אבישר הוא הייטקיסט, סטודנט לפילוסופיה ותקשורת באוניברסיטה העברית ומפעיל הבלוג בלוגיקה http://nimrodavissar.com/blogica

מאמר המערכת של עיתון "הארץ" הכריז לפני זמן מה שהחלטות ועידת הפת"ח מעידות ש"יש פרטנר". לא לגמרי ברור על סמך מה. הנה דוגמית:

"צריכה להיות התנגדות מוחלטת, שממנה אין כל נסיגה, להכרה בישראל כ'מדינה יהודית', כדי להגן על זכויות הפליטים וזכויות בני עמנו בצד השני של הקו הירוק [כלומר בישראל]."

וכדאי לקרוא נתחים נכבדים שתורגמו על ידי MEMRI כאן. הפרשנות של הפת"ח ל"זכות השיבה" היא לא מה שיוסי ביילין אומר לנו. והמסמך כולו  תזכורת מצלצלת לכך שאם לא נחלק את הארץ חד-צדדית, שיטת המשא-ומתן-לנצח רק תקדם את חזון פלסטין הגדולה של הפת"ח. וראו גם ניתוח של נאום הסיכום של אבו מאזן מאת יונתן דחוח-הלוי כאן.

"כלי תקשורת רבים בעולם פרסמו ביום חמישי האחרון את מסיבת העיתונאים שבה הציג ג'ו סטורק, פקיד בכיר ב"משמר זכויות האדם" (HRW), את הדוח בו מואשמת ישראל בהרג 12 תושבי רצועת עזה שהניפו דגל לבן במהלך מבצע "עופרת יצוקה". ובכן, סטורק, האיש המזוהה עם הדוח, הוא בעל קופת שרצים נדירה של שנאת ישראל: הוא תמך ברצח הספורטאים הישראלים במינכן, היה מחסידיו של סדאם חוסיין ועוד." (למאמר המלא בNRG…)

אנטי פוסט
או למה כל כך נעים לריב עם פוסט ציונים?

מאת שיר פלד

במערכת הבחירות האחרונה הצביעו כמעט 90% מהמצביעים למפלגות שנמצאות מימין למרצ הציונית. מפתיע לנוכח כך לראות בבלוג הזה ובמקומות אחרים אנרגיה רבה מושקעת במלחמה בשמאל הא-ציוני, שחלקו היחסי בציבור הישראלי קטן. במסגרת המאבק לדה-לגיטימציה של הזרם הזה, נכרכים תומכיו יחד עם המתנחלים ובעסקת חבילה מוסבר איך שניהם בעצם אנטי ציונים, מפריטנים ואנטי זכויות אדם מלכתחילה, אשר יביאו לחורבן המדינה כפי שאנחנו מכירים אותה. אף על פי שאני מסכים לחלק מהטענות שמועלות בויכוח, לפרקים נדמה לי שההתלהבות להוקיע את השמאל הפוסט-ציוני קצת חורגת מתחום מה שנדרש, ואף חוטאת בתיאוריות קונספירציה, שעניינן האופן שבו אבירי זכויות האדם ואילי ההון עושים יד אחת כנגד החלשים כדי לשמר את המעמד של שני המגזרים.

מספר נציגיה בכנסת של מרצ, מעוז השמאל הציוני של ימינו, הצטמצם בבחירות האחרונות לרבע ממה שהיה בשיא כוחה (12 מנדטים תיכף אחרי האיחוד של רצ ומפ"ם). מפלגת העבודה בהנהגתו של אהוד ברק הפכה לבדיחה עצובה. הסכמי אוסלו לא הביאו מזור לסכסוך הישראלי פלסטיני, והנסיגה מעזה לא פתרה את בעיית הקסאמים. השמאל הציוני נמצא בשפל שלמיטב זכרוני הוא חסר תקדים.

אני רוצה להעלות את האפשרות שהתלהבות "להיכנס" בשמאל שאינו ציוני אינה נובעת מהמחלוקת הרעיונית בלבד, אלא מהתדלדלות מחנה השמאל הציוני. נראה שהשמאל הציוני מטיל את עיקר האשמה בהתפוררותו על כתפיהם של הפוסט(או אנטי) ציונים, וכרגע מנסה למשוך קולות מן המרכז, ודוק: מהמרכז ולא מהשמאל הא-ציוני, כיוון שכפי שכבר צוין לעיל – האחרון מהווה חלק מזערי מהאוכלוסיה, אשר על כן – אפשר להרוויח נקודות אצל המרכז אם מתרחקים מהשוליים. במילים קצת יותר בוטות: צריך להחניף  לילדים החזקים (המרכז) כדי שישחקו איתנו ויפסיקו לקרוא לנו יפי נפש. אנחנו יפי נפש? זה הם – השמאלנים האנטי ציונים, אנחנו בעצם משלכם, ציונים וכל זה, אתם יודעים.

יש כמה בעיות עם העמדה הזו. הראשונה היא שכריכת נוער הגבעות, "בצלם", דב חנין ושרי אריסון בחבילה אחת, מפספסת הרבה מהמציאות, ולכן למשל לא מסבירה מדוע דווקא ארגוני שמאל פוסט-ציונים ודב חנינים למיניהם מתייצבים לעיתים קרובות במאבקים חברתיים, ואילו השמאל הציוני – פחות. הבעיה השניה היא שריכוז המאמצים במאבק הזה, גורם לרבים בשמאל הציוני לזנוח את תפקידם כאופוזיציה משמעותית לממשלת הימין. הבעיה השלישית היא שההתמקדות ב"להיכנס בפוסט-ציונים" נעשתה נוחה מדי, ולראיה – כל פוסט שני כאן (ואצל בן דרור ימיני ואצל אחרים) עוסק בנושא זה, שהוא כאמור לא באמת מרכזי בציבוריות הישראלית. במחשבה נוספת, אולי זה בעצם מה שעושה אותו מושך – מצד אחד לוחמני, מצד שני קונצנזוס.

שיר פלד הוא סטודנט למדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטה העברית

שכנה שלי סימסה לי במוצאי שבת לשאול אם אני נוסע בסטוסטוס להפגנה בכיכר. היא תביא קסדה. היה ברור לה שהולכים. מתברר שלהרבה מאד אנשים, גם גאים גם סטרייטים, זה היה ברור. מפני שבניגוד לדווחים בעיתונות זה לא היה רק מפגן הזדהות של הקהילה, אלא גם מפגן הזדהות עם הקהילה. בניגוד לסקר עיתונאי (שנוסח באופן מטעה והוצג באופן מטעה לקוראים) המסקנה ש"הישראלים הומופובים" כלשון אחת הכותרות, היא לא לגמרי מדוייקת. לבד מההמון הגדול בכיכר, אפשר לומר לזכותה של ישראל גם, שבשום מקום בעולם עוד לא נראתה חזית רחבה כל כך של ראשי המערכת הפוליטית והמדינה, שהתייצבו בפומבי לצידה של הקהילה ההומו-לסבית.

אחד מנפגעי הפיגוע, חן לנגר, אמר בעצרת בדמעות שזה "רגע נורא". אבל הוא טעה. שבוע קודם לכן היה רגע נורא. מוצאי שבת האחרונה היתה דווקא רגע במיוחד יפה. היה צריך להיות שם בשביל להרגיש את הגוון המסויים של הרגש, תחת הדגלים הצבעוניים: משהו יציב, חם ומאופק. לא תחושה של מיעוט צודק ונצור, כדרכן של הפגנות מחנה השלום, אלא תחושה של סולידריות רחבה, חוצה מחנות פוליטיים. משהו פשוט, שקט ונחוש היה שם. תחושת רעות, "הצנועה בתשוקות החי", כמו שקרא לה פעם נתן אלתרמן. אז זה בהחלט היה רגע שמותר להיות גאים בו. גאים בגאים שסירבו להרכין ראש, גאים בעיר תל אביב הפתוחה והמקבלת, וגאים גם בישראל ובישראליות.

ואת הדבר האחרון הזה ראוי, אני חושב, להדגיש. מפני שהדבר היפה והחשוב שנחשף בשבוע הזה, השבוע שבין הרצח להפגנה, לא קרה לנו במקרה. הוא נבע מיסודות פרוייקט המודרניזציה שנקרא ישראל.

נהוג היום בחוגים משכילים להניח, כמין מובן מאליו, שכור ההיתוך הישראלי כולו אינו אלא מעשה דיכוי של קבוצה אחת כלפי כל האחרות, ולכן התרופה היא חישול קואליציה של מיעוטים כנגד האחידות הזאת. רב-תרבותיות, זה נקרא. אבל התמונה הזו בפירוש מטעה. הסובלנות וקבלת האחר תלויים דווקא בחיזוק הפרוייקט הישראלי המשותף.

כפי שהעיר קולגה שלי באוניברסיטה העברית, הדבר הזה מזדקר לעין מתוך תוצאות "סקר ההומופוביה": ככל שמעמיק תהליך הישראליזציה, כך קטנה ההומופוביה. תרשו לי לצטט את הנתונים במהופך, כלומר מי לא הומופוב, לא מי כן, לפי מגזרים: על פי הסקר 29% מהחרדים, ו-33% מהדתיים בכלל, אינם סבורים שהומוסקסואליות זו סטייה (מפתיע, בהתחשב באיסור מן התורה). 34% מהערבים הישראלים (אני מהמר שזה יותר ממה שהייתם מוצאים בכוויית או מצריים) אינם חושבים שהומוסקסואליות היא סטייה. כך גם 43% מעולי חבר העמים, 56% מן המסורתיים, ו-76% מן החילונים. קשה אם כן להתעלם מן העובדה שככל שפעולת כור ההיתוך הישראלי התקדמה, וככל שאחיזתו גברה, כך גדלה הסובלנות וכך כך נסוגו מפניו הכוחות האנטי-דמוקרטיים. מפתיע? לא ממש. זו מגילת העצמאות וערכיה שערבים לדמוקרטיה הישראלית, וככל שנאכוף אותה (על גוזלי זכויות מנשים, מפלסטינים בשטחים, מהומואים) כך תהיה לנו חברה פתוחה יותר.

זה לא קורה בן-לילה. לפני כמעט מאה שנים, אכפו מוסדות התנועה הציונית בארץ על הדתיים את זכותן של נשים לבחור ולהיבחר. היום היא מובנת מאליה. בנושא הומואים ולסביות הדרך ארוכה. אבל ראינו בכיכר שאנחנו כבר באמצע הדרך הזאת. העצרת הסתיימה ב"התקווה". בצדק.

הרשימה  פורסמה בידיעות אחרונות, ב-11.8.09

סקר "הארץ" מיום שישי הכריז ש"הישראלים הומופובים". חנוך מרמרי כתב על הסקר:

השאלה "האם הומוסקסואליות היא סטייה", שעמדה בבסיס סקר שיזם "הארץ", יוצרת בעיה בפרשנות המשיב, בעיה בתשובתו, בעיה בפרשנות העיתונאית לתשובה ובעיה בפרשנות קורא העיתונים. היא אינה יוצרת סובלנות וקירוב לבבות. (למאמר המלא של חנוך מרמרי, באתר "העין השביעית"…)

ותודה לאסף שהביא הפנייה לסקר, בפוסט כאן למטה.

זה היה, בפירוש, אחד מאותם רגעים שיש בהם, תסלחו לי על הפאתוס, הוד. גם סטרייטים היו יכולים להיות גאים. גאים בעיר הזאת, ווגאים במדינה הזאת. לא רק שהיתה הפגנת ענק, גם נשיא המדינה, ושר החינוך, ושרת החינוך הקודמת, דיברו דברים גלויים וחד משמעיים בכיכר. ראש הממשלה הלך לבקר במקום הרצח, וכך גם ראש האופוזיציה. יסלחו לי המשמיצים שהסבירו שאנחנו כולנו הומופובים, מפני שזה היה מפגן מדהים של סולידריות. אחד מאותם רגעים. בפירוש.