גדי טאוב

אל תישארו בבית.

שלוש נקודות מרכזיות עלו בתגובה של בן דרור ימיני ל"על רב-תרבותיות, סולידריות וצדק חברתי". האחת, כפרוגרמה פוליטית, מודל הרב-תרבותיות נכשל, ולראיה מביא בן דרור דוגמאות של מדינות מסוימות בהן גרסאות שונות של מודל זה פשוט לא עובדות. הנקודה השנייה היא שפעמים רבות, כך טוען בן דרור, הניסיון ליישם מודל של רב-תרבותיות מביא לתוצאות הפוכות בתכלית מכוונת המודל. הנקודה השלישית היא שלמוסלמים יש, אם הבנתי נכון, בעיה אינהרנטית עם מודל הרב-תרבותיות.

היישום הכושל של גרסאות שונות של רב-תרבותיות עדיין אינה הופכת את הרעיון עצמו לחסר-ערך או לפגום. על-פי ההגיון הזה, המדינות הקפיטליסטיות היו צריכות כבר להפוך לסוציאליסטיות בעקבות המשבר הכלכלי הנוכחי. כמובן שזה לא קרה (וכנראה גם לא יקרה), אבל זה עדיין לא אומר שמשבר זה לא הביא לחשבון נפש בקפיטליזם, הן ברמת התיאוריה הכלכלית והן ברמת הפרקטיקה המוסדית. זה בדיוק מה שיש לעשות בנוגע לרעיון הרב-תרבותיות. אני מסכים שמודל הרב-תרבותיות איננו מודל מושלם והוא נוטה להיכשל במדינות מסוימות (כמו לבנון וקפריסין), אבל, עם כל הבעייתיות שבו, הוא גם נוחל הצלחה לא מבוטלת במדינות אחרות (כמו בלגיה, קנדה ושוויץ). חשוב לזכור שהבעיות שמדינות באירופה חוות ביחסיהן עם הקהילות המוסלמיות החיות בקרבן נובעות גם, אם כי לא רק, מחוסר הגמישות וחוסר הסובלנות שהן מגלות כלפי קהילות אלה, הן ברמה המוסדית והן בחיי היום-יום.

להפתעתי (ולשמחתי), תגובתו של בן דרור לא מתחה ביקורת על עצם הרעיון של הרב-תרבותיות, אלא רק על מידת הצלחתו ביישום. השאלה הגדולה באמת, שלא איכנס אליה כעת מפאת קוצר היריעה, היא כיצד מודדים הצלחה וכישלון של מודלים רב-תרבותיים. שאלה זו תלויה בגורמים רבים ומגוונים, ומאחר שאין ויכוח על טיב הרעיון עצמו, עלינו להמשיך ולחשוב איך לאזן בין זכויות פרט וזכויות קולקטיביות באופן טוב יותר על מנת להשיג את המטרה שכולנו שואפים אליה: צדק חברתי.

אופיר, אתה מתעלם מעובדה מרכזית. מדינות שאימצו את המודל הרב-תרבותי לא הגיעו לאותה חברת מופת שאתה שואף אליה. קנדה ואנגליה והולנד אימצו את המודל שאתה ממליץ עליו. בקנדה זה עובד, נניח, ביחסים שבין דוברי צרפתית לדוברי אנגלית. האם מצבם של המוסלמים טוב יותר? האם מצבם של המוסלמים בבריטניה טוב יותר, לעומת המוסלמים בצרפת, שחיים תחת המגף החד-תרבותי? התשובות ידועות.

חסידי הרב-תרבותיות מתעלמים מהעובדה שיש קבוצות שמגיעות לשוויון ויש קבוצות שלא. ההינדים באנגליה, שחלקם הגיעו בדיוק מאותם מקומות ועם תנאי פתיחה זהים לאלה של המוסלמים – הגיעו להישגים מדהימים. הם עברו את היהודים ואת הלבנים הילידים. המוסלמים, לעומת זאת, שזכו לתנאים רב-תרבותיים, נותרו הרחק מאחור. האם אסור או מותר לומר שיש בעיה בחלק מהקהילות המוסלמיות, שבגינה הן נותרות מאחור? מותר להניח, כפי שטוענות מוסלמיות חשובות באירופה, ולא רק אייאן עלי הירסי, שהרב-תרבותיות היא אוטונומיה לגברים ועבדות לנשים. שהרי הרב-תרבותיות, למעשה, לא שימשה ליצירת מודל מופתי, אלא בעיקר מודל לכפיית ערכיות בעייתית ומדכאת.

מותר לומר שלקהילות מסוימות יש גם אחריות למצבן שלהן (קרא את כריסטיאן ג‘ופקה על ברדפור). זה לא רק דיכוי ואפליה. הינדים ומוסלמים כבר אמרנו. המודל הרב-תרבותי פשוט לא עובד. כוונותיו טובות. תוצאותיו בעייתיות.
אלה רק הרהורים ראשונים. דברים מפורטים יותר אפשר למצוא במאמרי "במלכודת ההונאה העצמית".

בן-דרור ימיני הוא עורך דין ועיתונאי בכיר במעריב. דבריו נכתבו בתגובה לרשימה של אופיר עבו, כאן בבלוג.

כותרת בעמוד הראשון של הארץ הכריזה ש"46% מהציבור רואים בהומוסקסואלים סוטים". זה הממוצע. הדבר היותר מעניין הופיע בפירוט לפי מגזרים:

71% מהחרדים סבורים שהומוסקסואליות היא סטייה.  
67% מהדתיים סבורים שהומוסקסואליות היא סטייה.
64% מהערבים סבורים שהומוסקסואליות היא סטייה.
57% מהעולים מחבר העמים סבורים שהומוסקסואליות היא סטייה.
44% מהמסורתיים סבורים שהומוסקסואליות היא סטייה.
24% מהחילונים סבורים שהומוסקסואליות היא סטייה.

קודם כל כמה הפתעות לטובה. למשל כמעט שליש מהחרדים מוכנים לא לומר שהומוסקסואליות היא סטייה (למרות שהאיסור עליה הוא מן התורה), ואחוז גדול מערביי ישראל, מעל שליש, חולקים על דעת אחמדינג'אד בנושא הזה, ואני מנחש שזה אחוז יותר גבוה משהיינו מוצאים במצריים, בכווית, או בערב הסעודית.

אבל מעל זה, מה אומרת התמונה הכללית? שככל שמרחיקים ממה שהמבקרים הרב-תרבותיים קוראים לו "המרכז ההגמוני", מה שברוך קימרלינג קרא האחוס"לים, כך יש יותר הומופוביה. השוליים, בקיצור, הרבה פחות רב-תרבותיים מן המרכז. מעלה הרהורים, מוכרחים להודות, על השקר המוסכם שפלורליזם הוא נחלת השוליים ואילו "המרכז ההגמוני" הוא מקור כל צורות הדיכוי. לפי הסקר הזה לפחות, ככל שמעמיק תהליך הישראליזציה, כך גדלה הנכונות לקבל פלורליזם (ואולי כדאי להזכיר בהקשר הזה שלפני קצת פחות ממאה שנה כמעט עזבו הציונים הדתיים את מוסדות התנועה מפני שהיא כפתה זכות הצבעה לנשים, כלומר התקדמנו קצת מאז). מפתיע? לא ממש. כור ההיתוך הוא ש"כפה" בישראל את הדמוקרטיה וערכיה, והפלורליזם וזכויות האדם, וזכויות הנשים, כולם בכלל זה.  

(ותודה לידידי א. שהפנה אותי אל הסקר, והצביע על משמעותו, כי אני לא מנוי על העיתון של האליטה, ובאינטרנט הצניעו אותו.)

 על רב-תרבותיות, סולידריות וצדק חברתי

 מאת אופיר עבו

אחד הדיונים המעניינים ביותר במרחב האינטלקטואלי עוסק בקשר שבין רב-תרבותיות לצדק חברתי. ישנם אלה הטוענים כי סולידריות, כתנאי מקדים להשגת צדק חברתי, מחייבת מידה מסוימת של הומוגניזציה תרבותית, בעוד אחרים סבורים כי הכרה חיובית בזהותו הייחודית של "האחר" היא כשלעצמה אקט של צדק חברתי ועל כן עשויה להוות בסיס לסולידריות חברתית. רשימה קצרה זו מבקשת להראות מדוע הטענה של האחרונים היא הדרך הטובה ביותר לאחווה ממשית ולצדק חברתי אמיתי בישראל.

חוקרים, כותבים והוגים ישראלים כמו דני גוטווין, ניסים קלדרון וגדי טאוב (בהשראת פילוסופים והוגי-דעות מהעולם, כגון דיוויד מילר, טוד גיטלין ובריאן ברי [Barry] המנוח) סבורים שרב-תרבותיות מזיקה למאבק למען שוויון חברתי. לדידם, הפרגמנטציה של הזהויות מובילה ליצירת גטאות תרבותיים במסגרתם כל קהילה אמורה לטפח את ערכיה ואמונותיה תוך שמירת מרחק מכל שאר הקבוצות האחרות בחברה. חברה שכזאת, טוענים האנטי-רב-תרבותיים, מפוררת את הסולידריות בין יחידים וקבוצות. סולידריות זו, שבבסיסה עומדת הלאומיות, היא היא חוט השדרה של כל מדינת רווחה מתוקנת.

אף על-פי שהעמדה האנטי-רב-תרבותית אינה עשויה מקשה אחת, אפשר להצביע על מספר חולשות עיקריות ביחס אליה באופן כללי: ראשית, עמדה זו נוטה להמעיט בחשיבותו של הקשר בין דיכוי חברתי-כלכלי לדיכוי תרבותי. סקירה של קבוצות הממוקמות בשוליים החברתיים-כלכליים (הן בישראל והן בעולם) תגלה שקבוצות אלה סובלות לרוב גם מפטרנליזם תרבותי מצד הקבוצה הדומיננטית. דוגמה מקומית: תיאוריות חינוכיות משנות ה- 50, שכביכול הצביעו על פער קוגנטיבי בין ילדים מזרחים לאשכנזים (לטובת האשכנזים כמובן), הביאו את הממסד האשכנזי לייסד את מערכת החינוך המקצועי שהייתה אמורה להפיק פועלים עבור מהפכת התיעוש בישראל; ברבות הימים, תיאוריות אלה ואחרות הסבירו והצדיקו את מעמדם החברתי-כלכלי הנמוך של "עדות המזרח". שנית, מתנגדי הרב-תרבותיות, הן בארץ והן בעולם, מכוונים את חיצי הביקורת שלהם כלפי דחליל קש אותו הם עצמם יצרו. מטרתן של תיאוריות רב-תרבותיות מתקדמות אינה "חברה של גטאות" (על אף שיש קבוצות המעוניינות לחיות בגטאות, כמו החרדים בישראל או קבוצת האמיש באמריקה, ויש לאפשר להן כמובן לשמר את אורח החיים הייחודי שלהן). במקום זאת, הרב-תרבותיות, כמסגרת מחשבתית וכפרוגרמה פוליטית, מבקשת לפרק את ההגמוניה החד-תרבותית ובמקומה לייסד חברת-מופת המכלילה את שלל התרבויות בחברה על בסיס שוויוני והוגן.

הנקודה האחרונה, והחשובה ביותר מבחינתי, היא שעבור מתנגדי הרב-תרבותיות הלאומיות היא כאמור הבסיס היציב ביותר לסולידריות חברתית. אולם, במדינה בה חיים יותר מלאום אחד (מצבן של רוב מדינות העולם כיום), הישענות על תרבות לאומית של קבוצה אחת עלולה לחבל, במקום לסייע, ביצירתה של סולידריות בחברה. יתר על כן, אי-הכרה בזכויותיהם הקולקטיביות של מיעוטים לאומיים כשלעצמה עשויה להיחשב כאקט של חוסר-צדק חברתי. בהקשר הישראלי, סוגיה זו הופכת למעניינת ביותר. האנטי-רב-תרבותיים מתקשים להסביר כיצד אמורים הפלסטינים אזרחי ישראל להשתלב במסגרת חברת המופת שלהם בה מתקיימת אחווה מעמדית על בסיס הלאום היהודי בלבד. הרי לכל בר-דעת ברור שחברה כזאת איננה חברת-מופת, משום שהיא מותירה את הפלסטינים אזרחי ישראל – הקבוצה שממוקמת בתחתית הסולם החברתי-כלכלי של ישראל – מחוץ לגבולות הקהילה הפוליטית, ועל כן גם לא יתקיים בה צדק חברתי ממשי. מהי האלטרנטיבה, אם כן? ובכן, האלטרנטיבה היא שהאזרחות הישראלית, ולא ההשתייכות ללאום היהודי, תהפוך למנגנון הבלעדי הקובע זכויות וחובות בחברה הישראלית. כאשר ישראל תהפוך לדמוקרטיה מהותית שבה כל היחידים נהנים מזכויות פרט והזכויות הקולקטיביות של כל הקבוצות (לא רק זו היהודית) מוכרות ומכובדות, או אז תוכל להיווצר בישראל סולידריות חברתית ממשית (ולא כוזבת) בין הקבוצות השונות אשר יפעלו יחדיו להשגת צדק חברתי.

אלה הדוחים את האופציה הרב-תרבותית (ובמקומה מאמצים את האופציה האתנו-לאומית) חייבים לכל הפחות להכיר בכך שאין ביכולתם להציע אופק ממשי של חברה ישראלית צודקת ושוויונית יותר, שכן הם מוציאים את אזרחיה הערבים אל מחוץ למשחק. הנוסחה של שתי-מדינות-לשני-עמים ייתכן שתביא סוף לכיבוש ולסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל היא בוודאי לא תפתור את הסוגיה של המיעוט הלאומי הפלסטיני החי בתוך ישראל. לפיכך, האופציה הרב-תרבותית היא האופציה הטובה, המוסרית והמעשית ביותר להשגת סולידריות ממשית וצדק חברתי אמיתי בישראל.

אופיר עבו הוא דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת ברנדייס שבארה"ב. במסגרת לימודיו, הוא עוסק בין היתר בקונפליקטים אתניים במדינות רב-תרבותיות מתוך מבט השוואתי.

החמאס והארגונים האחרים שמבצעים ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית מבצעים פשעי מלחמה – כך קובע דו"ח של ארגון זכויות האדם Human Rights Watch. על פי הדו"ח, ירי הרקטות הפלסטיני "מהווה איום מתמשך על כ-800 אלף ישראלים שגרים ועובדים בטווח הרקטות".

שיואו! איך, איך שמתם לב?  

לידיעה המלאה בהארץ.

למדתי פעם קורס מבוא בפילוסופיה סינית. הנה הדיאלוג ששבר אותי (מצוטט, יסולח לי, מן הזיכרון):

שני חכמים הלכו על הגשר.
אמר החכם הראשון: הדגים מאושרים בשוחיים בנהר.
אמר החכם השני: איך אתה יודע שהדגים מאושרים ואתה אינך דג?
אמר החכם הראשון: איך אתה יודע שאיני יודע ואתה אינך אני?

במובן מסויים זה מה שקרה לנו, וזה כפה שיתוק על הדיון. לזה התכוונתי כשאמרתי שיוסי יונה יכול להשתיק כל דיון במזרחיים כי יש לו מבטא מזרחי. הוא מהקבוצה, אז אמור להיות מובן מאליו שהוא מייצג אותה. אז אולי אנשים לא יכולים להבין דגים, אבל אנשים יכולים להבין אנשים. ואני לא מקבל את ההנחה שמוצא הוא ערובה לייצוג מהימן. במקרה הזה אני כופר במה שהוא אומר בשם הקבוצה. כי אני רואה מסביב שזו לא דעה מייצגת של הציבור המזרחי בישראל, ושהתוכן של הדברים שלו מקדם את האינטרסים של אליטה מפריטה ושבעה שמתהדרת באמפטיה בזמן שהיא מקדמת התפוררות שמחלישה את החלשים.

אז לא – אני לא מוכן לקבל את כל דברת "המיקום בשיח" – תובנה לא במיוחד עמוקה ולא במיוחד חשובה שהפכה אצל הפוסטמודרנים לחזות הכל. ה"מיקום" בשיח הפך רשות גורפת להתעלם מהתוכן של השיח.

והתוכן החשוב שהדיבורים האלה מסתירים הוא זה: הסולדריות היא הנכס של החלשים. האינטלקטואלים הפוסט-ציונים, רב-תרבותיים, אדוורד סעידיים ואחרים חותרים בשם איזה טוהר חמקמק לפירוק השיח המשותף. ואם מדברים על מיקום בשיח, זה לא מקרה שעמדות נוסח יונה ויהודה שנהב ממוקמות באליטה. אנשים משכילים, בטוחים כלכלית, עם קביעות באוניברסיטה. הם מנכסים לעצמם את העלבון, אבל מזיקים בדרך לרוב הנעלבים, שבעיותיהם בישראל של שנות האלפיים אינן מוגבלות לעלבון: הביטחון הסוציאלי נמס מתחת רגליהם, והדוברים בשמם מסייעים להמשיך ולפרק את מנגנוני הרווחה.

תרשו לי להוסיף, ברוח דני גוטויין, שכל העסק הזה הוא "הפרטת הזהות" וזה צעד הכרחי בדרך להפרטת הנכסים הציבוריים. אם מפרידים במקום לאחד, ידם של החזקים גוברת. אז הנה תשובה לסינים: איך אני יודע ואני אינני עני, ואינני מזרחי? כי אני רוצה לדעת מה כתוב בדו"ח הביטוח הלאומי, ולא רק "איפה הדו"ח ממוקם בשיח". 

ובשולי הדברים: תודה לאופיר עבו על הצטרפותו לויכוח כאן. אני חולק עליו נמרצות, אבל הוא מעולם לא ביקש להשתיק אחרים בגלל "מיקום בשיח". כך שאני שמח שהויכוח בין עמדותינו מתנהל גם כאן.

גירוש ילדי העובדים הוא חזרה לגלות – שלנו

מאת ניר רייזלר

"יהיה פה גירוש עוצמתי של עובדים זרים", מרגיע שר הפנים אלי ישי (Ynet, 31.7.09( – "כל מי שיימצא פה לא יקבל מפלט, כמו שנהוג בכל מדינה מתוקנת בעולם". "תל אביב תהפוך לעיר סודנית או דרפוריסטית", מזהיר אותנו באותה כתבה חבר הכנסת יעקב "כצל'ה" כץ, שגם מגדיר את העובדים הזרים כ"בעיה המרכזית של מדינת ישראל" ומוסיף כי "אם החוק אומר שיש לגרש עובדים זרים, צריך לגרש גם ילדים. דינם כמגורשי גוש קטיף".

ואכן, אין להקל ראש בסכנה. ילדים אשר נולדו בארץ, ספגו מהיום הראשון לחייהם את שפתה ותרבותה ויגדלו, חלילה, להיות ישראלים לכל דבר בזהותם, בתחושת השייכות הלאומית שלהם ובמילוי חובותיהם האזרחיות – ובכללן השירות בצה"ל – יסכנו את צביונה היהודי של המדינה. מול איום ממשי זה על המשך קיומו של המפעל הציוני עומדים כצוק איתן בחורי הישיבות של ישי ונוער הגבעות של כצל'ה. אלו ואלו מנוכרים למדינה, כל מגזר וסיבותיו; רואים בצבא ההגנה לישראל צבא זר וכובש, המנתק יהודים מתורתם או מאדמתם; ומוכנים להקריב את האינטרס הלאומי הכולל על מזבח טובתם המגזרית (הסתגרות מרצון בגטאות תרבותיים כתחליף להתערות בחברה הישראלית, במקרה הראשון; וויתור על מדינה בעלת רוב יהודי בשם קיום מצוות יישוב הארץ, במקרה השני). ההנהגה הפוליטית בישראל, מערכת הערכים המכתיבה את התנהלותה והלכי הרוח המנשבים בציבור שבחר בה מעולם לא היו 'יהודיים' יותר. הם גם מעולם לא היו רחוקים כל כך מהציונות.

לא במקרה מורכבת הכנסת הימנית ביותר בתולדות המדינה מאוסף של מפלגות סקטוריאליות, בהן מפלגה לא ציונית המטפחת זהות חרדית-מזרחית כאלטרנטיבה לזו הישראלית, ומוסדות רווחה מגזריים כתחליף לאלו של המדינה; מפלגה אחרת, שאחד ממנהיגיה מגדיר עצמו כ"תלמידו וממשיך דרכו של הרב כהנא" וגורס כי "אנו צריכים לדרוש את בניין בית המקדש"; ומפלגת שלטון שמפגן הלאומיות הראוותני שהיא משתדלת ליצור אמור, ככל הנראה, להסוות את נכונותו הפוסט-ציונית של העומד בראשה להפקיע בשיטתיות את נכסי עם ישראל מרשותו (מ"צים" ועד אדמות הלאום) ולמוכרם במחיר מציאה לקומץ בעלי הון.

האינדיבידואליזם הקיצוני המתבטא באובדן הזיקה הרגשית של הפרט לכלל ממנו הוא מהווה חלק, והזהות הספק גלובלית-ספק אמריקנית הבאה להחליף את תחושת השייכות לחברה הישראלית הממשית; ו'לעומתם', עלייתו ההדרגתית של ימין ניאו-שמרני; תופשים עצמם כהפוכים זה מזה, אך לאמתו של דבר מהווים את שני צידיה של החזרה לגלות; סימפטומים להסגה לאחור של המהפך הרדיקלי שהצליחה התנועה הציונית לחולל בהגדרת הזהות היהודית – מדת ללאום – ולהעברה אבסורדית של המפתח להשתלבות בחברה הישראלית וחשוב מכך – לכינונה, מידי הציבור והמדינה דווקא לידי רבני המגזר החרדי שהתנגדו להקמתה ואילי התקשורת והמשק המעוניינים בהפרטתה.

על כל ישראלי שפוי לעשות כל שביכולתו כדי להיאבק במגמה זו, המאיימת לפורר את עיקר הישגיה של התנועה הציונית. התנגדות לשיקולי 'הדם היהודי' הגזעניים אשר מכתיבים את מדיניותו ה'מתוקנת' של ישי ביחס לילדי עובדים זרים (מבלי להתעלם מהצורך לנקוט באמצעים אחרים להגבלת ההגירה) היא צעד הכרחי, אחד מני רבים, בכיוון הנכון.

הכותב הוא סטודנט לפסיכולוגיה וספרות ועורך "תזה" – עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א

הויכוח בפוסט הקודם גלש למי ציטט את מי מחוץ להקשר, מה שנראה לי שולי. יש כאן עניין עקרוני ויש בו עמדות עקרוניות. לשיטת כמה מן האינטלקטואלים המתארים את עצמם כ"רב-תרבותיים" בהשקפתם, ושלדעתי, כמו כמה מן המגיבים למטה, הם אתנוצנטריים בהצהרותייהם וספוגים באמריקניזמים בפועל, עצם הרעיון שמישהו שלא מן הקבוצה ידבר על הקבוצה זה דבר חשוד. אני לא קונה את זה. המזרחיות כמו האשכנזיות אינן מהויות בלתי חדירות, לא נתפשות מבחוץ, מיסטיות. אמפטיה מאפשרת להבין הרבה, ולעוז היתה גם אמפטיה וגם אומץ. וגם, צריך להוסיף, סירוב לקיטש המוסרי הזה שנעשה אופנתי.

אני לא קונה את זה שיוסי יונה, מהיותו מזרחי, הוא מייצג אותנטי, או טוב יותר של המזרחיים. מה חושבים רוב המזרחיים בישראל אפשר ללמוד לא רק מכתבי מייצגיהם-במינוי עצמי, הרחוקים ככל שאני יכול לראות מדעת הרוב הזה (שהוא ציוני כמעט כולו), אלא מדרכי הצבעה, יצירות אומנות של מזרחיים ושל אחרים,, תיעוד עיתונאי וכו'. כמה חסרת שחר היא הטענה שבגלל שעוז אשכנזי הוא לא מבין את הכאב או לא מסוגל לתעד אותו, וכמה טפשית הטענה שבגלל שאני אשכנזי, אני צריך סופר אשכנזי שיסביר לי מה מרגישים המזרחיים, כי אחרת – אשכנזי שכמוני – אני לא אהיה מסוגל להבין. 

אבל כל זה לא היה חשוב לולא מה שקורה בפעול הוא שהדוברים במינוי עצמי בשם המזרחיים, חניכי גישות אמריקאיות, מפיצים כאן השקפות מפוררות סולדריות, והשקפות כאלה הן מאד נוחות לאקדמאים בעלי קביעות, אבל הרסניות לקבוצות שוליים מעוטות אמצעים. זה שהם גוררים כל מיני שוחרי טוב להתנצל על אשכנזיותם, במקום להביט נוכחה במצוקה ולנסות לתקן אותה, זה דבר מכוער ולא מוסרי. תסלחו לי, אבל אני לא מתכוון להשתתף בשיח האשמה הצבוע הזה, שפוגע בחלשים בעודו דורש בלעדיות על ייצוג סבלם. מאחר שכתבי על זה די בהרחבה, אני לא רוצה לחזור על הדברים כאן, ומי שמתעניין מוזמן לעיין במאמר "אנחנו לא סלט פירות".

התראיינתי בנושא "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז, במלאת 27 שנים לספר החשוב הזה. הדברים שאמרתי קוממו אחדים, מקרב האליטה הקוראת, כמובן, ולא הייתי מביא את הדברים לולא המבקר – אדם בשם אלמוג בהר – השמיע את קול הבון טון, את הדבר הצפוי שהוא מחלה המציגה עצמה כתרופה: הוא התלונן שאשכנזי חלילה מייצג סבל מזרחי, ועוד בצורה חיה ונוגעת. מחשש שמא אייצג את מר בהר באופן לא מדוייק, אביא דברים כלשונם. הנה מה שאמרתי לשירי בן-ארי לכתבה שלה ב YNET:

 "אני משתמש בספר הזה בלי סוף כשאני מלמד סטודנטים", אומר הסופר וההיסטוריון גדי טאוב. "היכולת שלו להמחיש דברים בצורה רגשית היא עצומה. זה עיקר כוחו של עוז – הוא תופס את ההיגיון של הרגש בישראל. היום נהוג להגיד שאם ההגמוניה מנסה לייצג את השוליים, סימן שהיא גוזלת מהם. אבל עד היום לא מצאתי שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה. דווקא בגלל המרחק שלו מהם והכבוד שלו אליהם".

וכך מעיר מר בהר בבלוג שלו:

אני מקווה כי יסולח לי אם אשתמש עתה בקטגוריות אתניות, שאינן מתקבלות תמיד בעין יפה בתרבות הישראלית, אבל "אחשוף" כאן סודות הידועים לכל: הנה המבקר האשכנזי (ואין רע בלהיות מבקר אשכנזי, או לפחות אין זה רע יותר מלהיות מבקר מזרחי, יהודי, ישראלי או ערבי), משבח את הסופר האשכנזי (כנ"ל) על כך שלא נמצא עוד שום טקסט כמו שלו שייצג נכונה את המזרחים, כלומר לא נמצא עדיין לטעמו הטקסט המזרחי שיעלה למדרגתו של עמוס עוז בביטוי המזרחיות, כלומר עוז הוא, נכון לעכשיו ולמבקר, לא רק הסופר האשכנזי הבכיר, או הסופר הישראלי הבכיר, אלא גם הסופר המזרחי הטוב ביותר.

אמרתי שזו חלק מן המחלה, לא התרופה. מפני שמאחורי חזות הדאגה הזאת לייצוגם של המזרחים (או כל קבוצת שוליים אחרת) יש בעצם איסור על הקבוצות המבוססות לדבר על קבוצות שבשוליים. איזה איסור נפלא! והוא כל-כך מתאים לזמן. מפני שאנחנו חיים בעידן של אדישות גוברת, מפני שהאיסור הזה אינו איסור, אלא היתר למבוססים להתעלם ממצוקתם של ה"אחרים". אסור לייצג אותם, אסור לשפוט אותם או את מצבם או את  טעמם, אסור להתייחס אל ה"הם" במונחים של ה"אנחנו".

כך אליטה שבעה וצדקנית, יוצאת גם מוסרית-בעיני-עצמה וגם יכולה להמשיך להנות מחייה בלי שמצוקתם של אחרים – שאסור לייצג אותה, כלומר להתבונן בה- נשארת עניינם של אותם אחרים. זכור לי מקרה אחד בולט של הקילקול המוסרי הזה. סרט של בועז יקין על סוחרי סמים בגטו שחור בעיר אמריקאית. מיד יצא קצפם של הצדיקים שאיך זה שיכין מייצג את השחורים כעניים, כסוחרי סמים, וכו' וכו' וכו'. אבל האמת היא שאחוזי העוני בקרב השחורים עצומים, והאיסור לייצג את הבעיה, כלומר להפנות אליה תשומת לב ציבורית הוא לא הפיתרון, הוא הבעיה. בקצה ההיגיון הזה מחכה עולם אבסורדי, שבו לא נשפוט את העדפתם-המגורית בקרטון של הומלסים, בשם העדפתנו המגורית בבטון, מפני שזאת כמובן התנשאות. מצחיק? אנחנו לא רחוקים משם.