גדי טאוב

לחקור בלי מחול שדים

מאת אלכסנדר יעקובסון

את הסיפור הבא שמעתי מאדם שעבד פעם עם מי שלאחר שנים הפך לפוליטיקאי ונחשד בשחיתות. כשהחלה חקירת הפוליטיקאי, גבתה המשטרה עדות גם מאיש זה, תוך ניסיון לבדוק אם אין כתמים בעברו הרחוק של אותו פוליטיקאי. פגישתו עם חוקרי המשטרה לא העלתה דבר. אולם יומיים לאחר שפגישה זו נקבעה, ובטרם יצאה אל הפועל, צלצל הטלפון בביתו. כתב "מעריב" היה על הקו: "שמעתי שאתה הולך למסור עדות נגד X. אתה רוצה לספר לי על כך?"

אני נזכר בסיפור זה כל פעם שנשמעת הטענה כי המקור העיקרי להדלפות השערורייתיות המלוות בשנים האחרונות חקירות של אנשי ציבור הוא החשודים עצמם העוסקים ב"ספינים". לעתים זה בודאי נכון.  אולם רק מי שנחוש לעצום את עיניו יכול להימנע מהמסקנה העגומה שבמקרים רבים אנשי החוק הם האלה המפרים את החוק, את האתיקה המקצועית  ואת זכויות האדם. כאשר ביום שבו רוה"ם אולמרט נמצא בבייג'ינג  בביקור ממלכתי מתפרסמות בארץ כותרות ענק המבשרות מפי "גורמי חקירה" על פתיחתה הקרובה של חקירה נוספת נגדו, הדעת נותנת שאלה אינם ספינים של אולמרט (שאכן יודע דבר או שנים על ספינים), אלא זוהי אכן הדלפה של גורמי חקירה, בעיתוי שנועד להיות פוגעני במיוחד. 

כעת שוב עבד, כך נראה, חוש העיתוי של המשטרה שעות נוספות. ביום שבו החליט היועץ המשפטי לסגור את תיק פרשת הבית ברחוב כרמיה, פורסמה הודעת המשטרה על ההמלצה להעמיד את אולמרט לדין בעניין המינויים הפוליטיים.  "צריך להאמין בנסים כדי להאמין [ששתי החלטות אלה] התפרסמו רק במקרה באותו יום" – כתב הפרשן המשפטי של "הארץ" זאב סגל ("לא שוחד ולא יער", 21.7.2009). "הודעת המשטרה נראית כהתעמרות באולמרט שלא ייהנה, ולו לזמן קצר, מסגירת התיק בפרשה שהסעירה את המדינה". פרשה זו נחקרה (והודלפה) במשך שלוש שנים, והסתיימה בלא כלום. אם צודק הפרשן המשפטי– שאינו חשוד ביחס שלילי לשלטון החוק – בהשערתו לגבי מניעי המשטרה בעניין זה, מדובר בניצול לרעה מכוער של כוח שלטוני. תפקיד המשטרה לחקור, ולא להתעמר. אם היא פועלת ממניעים כאלה בהדלפות ובפרסומים, הדבר מערער את אמון הציבור ביושרתה המקצועית בניהול החקירה עצמה.

נכון – בעולם של תקשורת חופשית מודרנית אי-אפשר למנוע הדלפות כליל, וגם לא תמיד רצוי למנוע אותן. בפרשת ווטרגייט עשה "גרון עמוק" שירות  גדול לדמוקרטיה האמריקנית, משום שהדלפותיו מנעו את השתקת החקירה. אולם כאשר החקירה מתנהלת במלוא עוצמתה, וגורמי החקירה מנסים לשבור את החשוד באמצעות הדלפות פוגעניות, והדבר גם נמשך שנים – מתעוררת בעיה חמורה של כבוד האדם ושל זכויות האזרח. זה המקום להזכיר כי גם לחשוד בעבירות שחיתות, כמו בכל עבירה חמורה אחרת,  יש זכויות אדם – גם אם החשוד הוא פוליטיקאי בכיר  (פופולארי או לא).  כאן אין אפילו צורך בטיעון הרגיל של "מדרון חלקלק". הטיעון הוא של "קל וחומר": אם זכויות האדם של פוליטיקאים בכירים הופכות למרמס כשהם תחת חקירה, איזה סיכוי יש לאדם רגיל, שאין לו סוללה של עורכי דין ויועצי תדמית?

אכן, המאבק בשחיתות חשוב, וחייבים לתת כוח וגיבוי למשטרה כדי לנהלו. אבל גם המאבק בטרור חשוב, ומוכרחים לתת כוח וגיבוי לשב"כ כדי למנוע אסונות ולהגן על חיי אדם. ואף-על-לפי-כן, כל אדם המאמין בשלטון החוק מודע לכך שכוח זה עלול גם להיות מנוצל לרעה, וכאשר הרושם הוא שזה מה שקורה, חסידי שלטון החוק אינם מהססים למחות. ואילו יחסם של רבים מהם לחקירות השחיתות של המשטה דומה לעתים ליחס שהיה נהוג כאן, כך מספרים, כלפי פעולות שרותי הביטחון בשנות החמישים: דממה וחרדת-קודש. זהו שירות רע לשלטון החוק ולזכויות האדם בישראל.

המשטרה הבריטית יכלה לחקור בצורה עניינית ומקצועית את טוני בלייר כראש הממשלה, תוך כיבוד זכות הציבור לדעת והתחשבות באילוצי התקשורת המודרנית, אבל בלי מחול השדים המופקר הנהוג אצלנו בחקירות בעלות פרופיל ציבורי גבוה. התקשורת  הבריטית אינה פחות חופשית וחודרנית מזו הישראלית. ההבדל הוא בהתנהלות המשטרה.

החוכמה המקובלת על יועצי הספין למיניהם היא שצריך לעמעם מסרים. כך פונים לקהלים גדולים ושונים. החוכמה הזאת מפוקפקת, ואנחנו רואים מה קורה למי שמתמכרים ליועצים האלה. נתניהו הוא מומחה גדול לספין. ולכן הוא לא מסוגל להנהיג. במקום להוביל את דעת הקהל, הוא נגרר אחריה מיוזע, ערימת סקרים בידיו.

ויש גם סיבות ספציפיות לכך שחוכמת הספין – העמימות – לא מתאימה לזמן הנוכחי: ישראל חיה בתוך עננה של אי-ודאות, של סבילות פוליטית, ולכן היא זקוקה לבהירות. שני אלמנטים בולטים יוצרים את תחושת הערפל הנוכחית.

האחד הוא שאין לנו תוכניות מדיניות ברורות. לזמן מה ידענו (או לפחות רוב בתוכנו ידע) מה המטרה החשובה ביותר של הציונות וגם איך להגיע לשם. המטרה היא הפרדות מהפלסטינים, כדי לא לטבוע במדינה דו-לאומית. הדרך הראשונה שנסינו היתה הסכם. הפלסטינים דחו אותו. אחרי עוד תקופת אי-ודאות הנהגה עם חזון (ולא עם סקר) מצאה דרך אחרת. קודם עמרם מצנע, אחר-כך אריאל שרון חתרו להיפרדות חד-צדדית. הפלסטינים מצאו דרך לחסום גם את הנתיב הזה: קסאמים. ושוב אנחנו בערפל. האלמנט השני, משבר המנהיגות, התחושה שאין קברניט ליד ההגה, מגבירה אותו, כמובן. בתנאים של ערפל אנשים מחפשים בהירות. במקום זה ספינולוגים יועצים לפוליטיקאים רק להוסיף עוד ערפל. זה לא מפתיע. יש להם סקרים, ולא חזון.

אבל אפשר להציע חזון במקום אמיץ גם היום: פינוי של ההתנחלויות בהדרגה, גם בלי הסכם, סיום בניית החומה, והשארת צה"ל בצד הפלסטיני עד שימצא פתרון לבעיית הקסאמים. אפשר לפחות להציע צעד מיידי בכוון: פינוי תקיף ומיידי של המאחזים, והפסקת הבנייה בהתנחלויות.
אבל הצמד נתניהו וברק חזקים בהסברים מפותלים ואין להם אומץ להתייצב מול המתנחלים. כמה עלובה מדיניות הממשלה: בשאגות עכבר נתניהו "הודף" את הלחץ של אובמה בירושלים ומתווכח על "ריבוי טבעי" ושולח את ברק להסביר את כל זה לאמריקאים. הנה שני ה"מנהיגים" שלנו: הם עומדים בגאון על כניעתם המבישה בפני המתנחלים הגוררים אותנו אל עברי פי פחת. אצל ברק זה כרוני, ואצל נתניהו כנראה אופי: חבורת נערי גבעות נחושים פשוט חזקה מהם.

זאת הזדמנות בשביל ציפי לבני לקום ולהתנשא מעל קטנות הרוח הזאת. היא עומדת בראש מפלגת המרכז שקמה על הצורך בהפרדות והיא יכולה להציע אלטרנטיבה בהירה. מנהיגים לעת כזו של ערפל, לא צריכים ספינולוגים, אלא חזון ברור ואמיץ. צריך עכשיו להסתכל קדימה על העולם המשתנה ולומר אמת. הבנייה בהתנחלות היא הבל מסוכן. את המאחזים צריך לעקור בנחישות, עם או בלי רגישות, עם או בלי "תג מחיר". ואחר כך, כך או כך, יהיה צריך לפנות גם את רוב ההתנחלויות, עם הסכם או בלעדיו. צריך לומר בבהירות שאובמה מציע אלטרנטיבה אמיתית וצריך לשתף איתו פעולה, לא לגרור רגליים ולסכן גם את יכולתנו להיפרד מן הפלסטינים וגם את הידידות עם ארצות הברית שבלעדיה אין נשק לחיילנו ואין תמיכה פוליטית לזכותנו להתקיים כאן כמדינת הלאום היהודי.

אפשר לתת דוגמאות חיוביות של הנהגה אמיצה: צ'רצ'יל, בן-גוריון, טרומן, וגם רבין. אבל בעצם די להסתכל בעליבותם של נתניהו וברק כדי לזכור מה קורה באין חזון ובאין אומץ.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב-26.7.2009

 "8 שנים עברו מאז נהרג עאטף טאפש ועדיין ארגון בצלם אינו יכול לקבוע אם נהרג כאשר "השתתף בלחימה"  חמאס הבהיר כבר ביום הפיגוע, כי טאפש נהרג בעת הטמנת מטעני נפץ וירי לעבר חיילי צה"ל  דוגמה נוספת למהימנות המפוקפקת של דיווחי בצלם."

עוד פרטים במאמר ארגון בצלם לא קורא ערבית. ושם יש גם הפניות למאמרים נוספים על נפלאות נתוני בצלם.

והנה רק דיברנו על חובתה של המדינה לעודד אחריות הורית, שלא לומר לכפות אחריות הורית כשצריך. שנים הייתי נגד מלחמותיה של מפלגת מר"צ בעריית ירושלים נגד החרדים. מר"צ דרשה שיפתח כביש בר-אילן שעובר לחרדים מתחת לאף. החרדים התנגדו. אחר-כך הפגינו, זרקו חיתולים מלוכלכים, אבנים ועגבניות על שוטרים. התנגדתי לפתיחת הכביש – למה אי-אפשר להתחשב ולנסוע מסביב? – אם כי אחרי ההפגנות הפרועות כבר לא היתה ברירה. חשבתי שמלכתחילה עדיף חיה ותן לחיות.

אבל אולי העמדה הזאת רלוונטית כשמדובר במיעוט שצריך להתחשב בו, גם אם מנהגיו וערכיו אינם לרוחך, גם אם התנהגותו מקוממת. זה לא יהיה אותו דבר אם החרדים יהיו רוב. או אפילו אם יהיה להם כוח פוליטי גדול דיו. כשיש להם כוח הם אינם מתחשבים בשום מיעוט. הם לא מהססים לכפות את עמדותיהם ואת דעותיהם האנטי-דמוקרטיות. לכן אני לא מרגיש שום השתתפות בצערם על תגובותיו החריפות של ראש העיר ירושלים, ניר ברקת. ברקת מגן על ערכים בסיסיים – חוק וסדר – ועל יכולתן של הרשויות לכפות קנה מידה אנושי בהתייחסות לילד. ברקת בעצם מעביר מסר פשוט: לא תמיד אפשר להנות מהשלטון ומשרותיו מצד אחד, וגם להתייחס אליו כשלטון זר. לא ייתכן שמשרתי ציבור יצטרכו לחרף נפשם בשביל לפנות זבל לחרדים, כי החרדים תוקפים אותם. ברקת צודק.  

 הערה מקדימה: אמרתי ברשימה שלהלן ש"מחקרים הראו" קשר מובהק בין מדיניות קיצבאות ילדים לבין מספר הילדים למשפחה בסקטור החרדי. התבססתי על נייר המדיניות "מגמות דמוגרפיות בישראל" (אפשר להוריד אותו ב PDF) שחיברו ד"ר עוזי רבהון וגלעד מלאך עבור מרכז מציל"ה.

החרדים בישראל אינם משיבים עטרה ליושנה, הם משיבים את הגלות ליושנה. הויכוח בינם לבין הציונות הוא לכן עמוק ועקרוני בשני הכוונים. לא רק הציונות אינה מקובלת על החרדים, גם הפסיביות החרדית אינה מקובלת על הציונים. ברוח זו בדיוק ביקשה הציונות לשנות את חייהם של היהודים: להפוך אותם, כלשונו של בן-גוריון, לאנשים "עומדים ברשות עצמם", אנשים שלוקחים אחריות על גורלם. המאבקים הצצים בזמן האחרון בין המגזרים – החניונים בירושלים, שאלת הגיוס החוזרת ועולה לפרקים, הכתבת המדיניות הכלכלית בידי ש"ס, שאלת הגיור, שאלת לימודי הליבה – כולם נוגעים באי-הסכמה מרכזית זו: בעיני הרצל ובן גוריון המדינה היא הביטוי הממשי של עצמאות היהודים. בעיני החרדים המדינה היא שלטון זר. וכמו בגלות צריך להוציא ממנו כמה שאפשר ואפשר במקביל לראות בו כוח משוקץ שדאגה לעתידו ויציבותו אינה מעניינם של היהודים.

לכן, למשל, שיעור השחיתות העצום בש"ס, שאותו הזכיר לפני זמן מה ירון לונדון במדור זה, אינו עדות לאופי שונה שיש לאנשי ש"ס, אלא לחולשת המעצורים בפני גזילה מן הקופה הציבורית: מהפריץ אפשר לקבל הטבות אבל הכללים שהוא מכתיב הם "גזירות" יותר משהם חוקים. השותפות במשחק הפוליטי היא דרך לקבל בחסד, ולא זכות שכל אזרחי הפוליטיאה שותפים לה. לכן אין זה מקרה שהרב עובדיה יוסף לא יצא מעולם נגד השחיתות במפלגתו: המחויבות לחוק איננה עניין מוסרי, אלא עניין פרגמטי. 

אבל כשם שלחרדים יש תחושה שהם אחראים לגורלם של יהודים חילוניים במובן הדתי – עליהם לנסות להחזיר אותנו לדרך הישר, כלומר לדרך התורה – כך לציונות יש תחושה של אחריות כלפי במובן הפוליטי. היא מבקשת לעודד אותם להפוך לאנשים עומדים ברשות עצמם גם כלכלית, וגם כשותפים למחוייבות למדינה המשותפת. לכן, למשל, הויכוח על תוכנית לימודי הליבה אינו רק ויכוח על תרבות, אלא גם על יכולתה שלה המדינה למלא חובה חשובה שלה: לספק לאזרחיה אמצעים לעמוד ברשות עצמם, כישורים שבעזרתם יוכלו להתמצא ולהתפרנס בעולם כלכלי מודרני. כניעת המדינה בנושא תוכניות הליבה היא לכן בגידה במחוייבותה גם כלפי ילדי החרדים. מדינת ישראל מעניקה למיעוטיה אוטונומיה תרבותית וחינוכית רבה, אבל אין היא מחוייבת לממן חינוך שהיא סבורה שהוא מזיק. העובדה שויתרנו על התניית מימון מדינתי של חינוך במחוייבות לתוכנית ליבה בלימודים היא לכן טעות מן הצד הפרגמטי והמוסרי כאחד.

אבל קשה בהרבה מן הטעות הזאת היא הכניעה בנושא קצבאות הילדים. נתניהו הרוויח את כיסאו בשל הכניעה הזאת, והוא דווקא מודע למחירה. מאחר שמחקרים הראו הפחתה דרמטית בשיעור הילודה עם ביטול הקיצבאות, החזרתן פירושה הגדלת הסקטור החרדי תוך הקטנה של יכולתו להתפרנס.

מה עושות הקיצבאות? הופכות את השיקול הכלכלי והפרגמטי – את האחריות ההורית – על ראשם. במקום שאדם יחשוב אם הוא יכול לפרנס עוד ילד, הוא מתפרנס מהולדת עוד ילדים. איננו יכולים להכריח את החרדים לקבל את עקרון אחריות האדם על גורלו, אבל במקרה הזה אנחנו ממש מעודדים אותם להתנער מאחריות מעמידה על רגליהם. הם עומדים, בעזרת השם, על רגלינו. במו ידינו אנחנו מקטינים את הרגליים ומגדילים את הסקטור שהן תצטרכנה לשאת. זה המחיר האמיתי של כיסאו של נתניהו.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 13.7.2009

עלייה המונית מארצות שיש בהן אחוז גבוה של נישואי תערובת פירושה, בהכרח, בואם ארצה של הרבה לא-יהודים לפי ההלכה. […] מה קורה להם מרגע בואם? רובם הגדול מבקשים להשתלב, ולאורך זמן משתלבים בהצלחה, בחברת הרוב היהודית הישראלית, בתהליך שזכה לכינוי "גיור סוציולוגי". הם חיים כאן כחלק בלתי נפרד מהחברה, מדברים עברית, יום המנוחה שלהם הוא שבת, לוח השנה לפיו הם חיים כולל את חגי ישראל, יום העצמאות הוא חגם הלאומי. ילדיהם לומדים בבתי הספר העבריים ובסיום הלימודים מתגייסים לצה"ל. (למאמר המלא בהארץ…)

זה האתר של מטה המאבק נגד הרפורמה. וזה דיווח שהיה ב NRG על הויכוח בנושא בוועדת הכלכלה.

והיה גם פוסט כאן בבלוג, ובצידו ויכוח.

 במעריב, בסוף השבוע הזה:

הקב"ה רוצה ללמד אותנו שהגיע הזמן לזקוף קומה ולומר לאובמה 'במחילה מכבודך, אנחנו לא נמצאים כאן כאיזה פיצוי על השואה, ועם ישראל לא הגיע הנה רק מפני שחיפש מקלט. חזרנו כדי לבנות כאן את ביתנו בארץ ישראל, כולל את יהודה ושומרון. אם תרצו ואם לא תרצו. ואם החלטם להתעקש אז תסלחו לנו, עד כאן'.

תסלחו לי שאני, כחילוני, מתערב בעניין לא לי. אבל זו לא רק פוליטיקה ברמה של תנועת נוער זאת גם תיאולוגיה ברמה של תנועת נוער. כמו שאמר לי פעם איש שמאל ציוני דתי, הבעיה של המתנחלים היתה ונשארה שהם מעולם לא בגרו מבני עקיבא.

אני מקבל על זה הרבה הערות. הרבה זמן השתדלתי לצעוק פחות. לא עובד. מי שצועק פחות לא נשמע, בדרך כלל. אבל בהקלטה הבוקר הגזמנו. התוכנית כולה עולה לאינטרנט אחרי השידור של מוצ"ש, למי שרוצה, בלינק הזה.

אני התחלתי, אולי. אמרתי לגדעון שהוא שרלטן (ראו פוסט מטה והמאמר של יונתן דחוח הלוי). וטענת-נגד מקורית כל-כך, אני חייב להודות, עוד לא שמעתי אפילו במועצה. זה שאומרים לי "אתה מבין בחשפניות" – ניחא. התרגלתי. אני מתקן בדרך כלל: גם בחשפניות. אבל הפעם לוי בא עם טענה שעוד לא שמעתי: שאני משמיץ אותו בתוכנית כדי לזכות בנקודות בקרב החשפניות. השתכנעתי סופית שגם בחשפניות הוא לא מבין. ג'יזז, אנה אנו באים?

"בין 500 ל-800 מנהרות פועלות בגבול רצועת עזה ומצרים ובהן עוברות סחורות (ובכללן נפט, גז, מוצרי מזון, חומרי בנייה ועוד) בהיקף של 650 מיליון דולר בשנה, כך על-פי מחקר פלשתיני שנערך בנושא זה. מצרים הסבירה בריש גלי, כי אינה מעוניינת לפתוח באופן רשמי את הגבול עם רצועת עזה מסיבות מדיניות כדי לטעון ש"הכיבוש הישראלי" עודנו נמשך ברצועת עזה למרות שלישראל אין כל נוכחות ברצועה מאז ההינתקות ב-2005."  (לרשימה המלאה…)