גדי טאוב

גם אם זה רק מונטאז'. 

עם שמימש את זכותו להגדרה עצמית, שחי במדינה שמבטאת את זהותו, מתקשה לפעמים לזכור איך נראים החיים בלי מימוש של הזכות הזאת. הוא מתקשה לזכור עד כמה הזכות הזאת, שהיא קולקטיבית במהותה, רלוונטית לחיים  הפרטיים. הנה תזכורת מתוך סיפור ביוגראפי קטן, של אישה שמעולם לא הכרתי. ראיתי את עדותה המוקלטת בערב בבית התפוצות שדווקא עורר בי חשש בכל מה שקשור להצדקת הציונות: הערב עסק בציונות ושואה. חשש, בגלל הפיתוי לעשות רדוקציה של הציונות ל"לקח השואה" ורדוקציה של השואה למעין הקדמה לתקומה הציונית. אבל לא על כל זה ביקשה אותה אישה לדבר.

היא תיארה במקום זה רגע שחוותה כשעלתה על אוניית מעפילים: היא ראתה שלט מעל דלת שעליו היה כתוב "כניסה". ישראלי מלידה אולי יתקשה לנחש מה כאן מרגש. משהו סימבולי, אולי? כניסה לעולם חדש? לעתיד אחר? הכניסה לבית? לא. אף אחד מאלה. מה שהדהים את האישה הזאת, עצר את נשימתה ממש, היא הסבירה, הוא שימוש ציבורי, פונקציונאלי בעברית. היא מעולם לא ראתה אותיות עבריות בגודל כזה, כלומר כחלק מספרה ציבורית. עברית היתה בשבילה עד אז, היא אמרה, שפה הנכתבת באותיות קטנות, פרטיות, כתב מבוייש שצריך להחביא.

בחוויה הפשוטה הזאת מקופלת תובנה ציונית עמוקה: שאין דבר כזה הגדרה עצמית פרטית. שהפרטת הזהות היא חבלה ביחיד, לא שחרור של היחיד. לכן נכשלו החלומות של ההשכלה והאמנסיפציה. כי אין דבר כזה "יהודי באהלך ואדם בצאתך". אם בצאתך אינך יכול להיות יהודי, משמע שאינך אדם חופשי.

חלק מן המעבר של האליטה בישראל מעולם ערכים של סולידריות לעולם ערכים אינדיבידואליסטי מתבטא בנטישה של התובנה העמוקה הזאת. האליטה החדשה והליברלית הזאת מציעה לנו תפישה אחרת, מופרטת, של זהות. לשיטתה זהות לא תהיה המשותף לקבוצה, אלא להפך, תרכובת ייחודית שירקח כל אחד מאיתנו לעצמו. היא תהיה מין פאזל ציבעוני שכל אחד ירכיב בדלת אמותיו. כל אחד מאיתנו יטייל בסופרמרקט הגדול של מרכיבי-זהות מגוונים (מקצועיים, מגדריים, אתניים, דתיים, פולקלוריסטיים), ויהיה חופשי להרכיב לעצמו את זהותו הייחודית והחד-פעמית, זהות שהיא שלו ורק שלו. רק כך, אומרים לנו, נשמור על תחום הפרט מפני הכפייה הציבורית. רק כך נשלים את החרות הפוליטית (המוגנת בזכויות אזרח) בחרות תרבותית (שהיא האפשרות לבחור זהות).

אבל זו אינה חירות חדשה, אלא עבדות ישנה. זו לא הגנה על היחיד מפני עריצות הקולקטיב, זה האיסור העתיק על היהודים לצעוד – כיהודים – אל מחוץ לאוהלם. זו חזרה לאמנסיפציה שהציעה "ליהודים כפרטים – הכל. ליהודים כקולקטיב – לא כלום". והאמנציפציה לא נכשלה במקרה. היא נכשלה מסיבות עמוקות. היא נכשלה משום שהיא הפריטה את מה שבמהותו הוא ציבורי, משום שהיא שללה את מה שכביכול נתנה. היא נתנה ליהודים שותפות בזכות להגדרה עצמית ובתנאי שלא יגדירו את עצמם כהבנתם.

את כל הסבך הזה יכול להתיר שלט קטן שכתוב עליו "כניסה". ולא בגלל המשמעות המטאפורית שמדמיין ישראלי מלידה כמוני, אלא להיפך, בגלל העדרה: משום שזה פשוט ופונקציונאלי, טבעי ומובן מאליו לכולנו להסדיר את הספרה הציבורית בעברית.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 30.6.09

בהמשך לשיחתנו על ביקורת, הנה מתוך דברים שאמר פרופ' אסא כשר בנושא:

"יש  הבדל בין נקודות מבט: הביקורתית והאחראית. מנקודת המבט הביקורתית תפקידו של האדם הוא כביכול למתוח ביקורת, לגלות פגמים במה שמתרחש סביבו. הרבה אקדמאים אוהבים את נקודת המבט הזאת, שכוחה יפה בויכוח פילוסופי או מדעי, אבל לא בחיי המעשה. רק נקודת המבט של האחריות מתאימה לחיי המעשה. כאן אדם חייב לקבל הכרעה מעשית, שהיא על פי רוב הכרעה בין אפשרויות שאף אחת מהן לא מושלמת, שלכל אחת מהן יש אלמנט רע. מנקודת המבט הביקורתית אדם פטור מההכרעה הזאת, פשוט כי הוא פטר את עצמו ממנה. אין לי כבוד לפוזות כאלה."

כל זאת, כמובן, מעבר לשאלת היושר וההגינות של הביקורת. הטחת האשמות מופרכות ושיקריות לא נכללת בדיון הזה.

כמובן, כמובן שמאמר המערכת של הארץ מחא כפיים לברק על דבריו במרכז רבין. המאמר הציע סלטה לוגית באויר. ברק קבע ש"אם תשאל יהודי: האם אתה בעד שוויון עם ערבים? הוא יגיד בוודאי; אם תשאל: אם הוא בעד לזרוק את כל הערבים לים, יגיד בוודאי." הקביעה היא חסרת שחר. לא במקרה מפלגות טרנספר נכשלות בעקביות. אבל במקום לומר את זה, בהארץ יודעים לעשות את ההפך: אל תשאל האם ברק אמר אמת, אמור במקום זאת, אם ברק אמר, הרי שזו אמת. "חריפות דבריו" לא שאלת אמיתותם, היא ה"מעידה" על "הסכנה הגדולה". החריפות מעידה. מה לנו שנבדוק מה מעידות העובדות כאשר יש לנו עדות טובה בהרבה: החריפות של דבריו. או שאולי לא קראתי טוב?  

חריפות דבריו של ברק מעידה על הסכנה הגדולה שעומדת לפתחה של הדמוקרטיה הישראלית ביחסה למיעוט הערבי שחי בתוכה. אם אדם זהיר ומדוד כברק בוחר להתנסח בחריפות שכזאת, כי אז הסכנה חמורה. צריך להקשיב היטב לדברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס ולאבחנותיו. עולה מהן שערכי הדמוקרטיה, בעיקר בכל הנוגע למיעוט הערבי, לא הופנמו מעולם. לא די בקיומן של בחירות ובהפרדת הרשויות כדי להעיד על חוסנה של הדמוקרטיה; ברק מפנה זרקור חשוב אל הלכי הרוח בחברה. (למאמר המלא…) 

אבל יש כאן עוד משהו שראוי לשים לב אליו, מפני שהמשפטיזציה של הפוליטיקה היא עניין קרוב לליבו של עיתון הארץ. לא במקרה מסתיימת הפיסקה הזאת במין פסאודו הוכחה שביצור הדמוקרטיה פרושו להציב רשות מעל הבחירות ומעל הפרדת הרשויות ולא צריך להיות חכימא בשביל להבין את הרמיזא: בית המשפט העליון צריך להיות ראשות על. לא למדו כלום, ולא שכחו כלום. מאז ראשית כהונתה של משלת נתניהו הימין מתמרן להשתלט על תהליך מינוי השופטים. מי שחושב שבדמוקרטיה אפשר לכפות את המדיניות של הארץ מעל, ומתוך עקיפת הדמוקרטיה, לא מבין לא את ערכיה של הדמוקרטיה, ולא את המכניקה שלה.

מתוך ספרו משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת. אלה הנתונים העולים מתוך בדיקה של מספר הבג"צים שהוגשו בידי חברי כנסת בין השנים 1977 ו 2005:

המספר הכולל של עתירות שהוגשו על-ידי חברי כנסת – 260. המפלגות שחברי הכנסת שלהן הגישו את המספר הרב ביותר של עתירות הן: מר"צ-יחד: 78 עתירות של חברי כנסת – 30%; מפלגת העבודה: 38 עיתירות של חברי כנסת – 14%; הליכוד: 34 עתירות של חברי כנסת – 13.07%.

זו תופעה חדשה יחסית, שבחרי כנסת עושים חלק ניכר כל-כך מעובדותם הפרלמנטרית דרך הרשות השופטת במקום זו שבה הם משמשים. אבל קודם כל הביטו בפרופורציות ביחס לגודל המפלגות: מר"צ כמעט שליש, הליכוד קצת יותר משמינית. הטענה של הספר היא שהשמאל שאיבד את ההגמוניה שלו ברשות המחוקקת, כלומר בבחירות דמוקרטיות, ביקש לחזור ולכפות אותה באמצעות בית המשפט העליון. כך, סבור מאוטנר, יש להבין את השינוי הדרמטי שעבר על בית המשפט העליון מאז שנות השמונים, כאשר החליף את הריסון השיפוטי באקטיביזם שיפוטי.

יש לי מחלוקת עם מאוטנר, והזדמן לי גם לחלוק אותה איתו. הספר מניח שמדובר באותה קבוצה – מפא"י התגלגלה במר"צ. אבל את התופעה יש לדעתי להבין קצת אחרת, כהחלפת אליטות גם בתוך השמאל. ההישענות הגוברת על בית המשפט היא חלק מהחלפת האליטה הישנה של מפא"י שברוח בן-גוריון ראתה בכנסת ובממשלה את מוקד הכוח, באליטה ליברלית (דא עקא: לא סוציאליסטית) מבית מדרשם של הפרוגרסיביים והציונים הכלליים, שאמנם התנגדה לכיבוש, אבל גם עסקה בהפרטה ותמכה בשוק חופשי. לא במקרה הארץ, עיתונם של הציונים הכלליים הוא שתמך יותר מכל באקטיביזם השיפוטי, בעוד שדבר, עיתונה של מפא"י דעך ונעלם. כתבתי על כך בהרחבה במאמר הזה, שהתתפרסם בארץ אחרת.

ועוד הערה קטנה: תגובה לדיון הער שמתקיים בתגובות לפוסט על ברטרנד ראסל בדרך, בדמות רשימה שתתפרסם אני מקווה בידיעות. כרגיל, קודם שם, אחר-כך כאן.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, נשא נאום רועם במרכז רבין. הישראלים, הוא אמר, היו רוצים לזרוק את הערבים לים. מצב זכויות האזרח בארץ, התלונן, הוא בכי רע. קיומו של מצב כיבוש ושליטה על ציבור נטול זכויות, הוסיף, זולג אל תוך הקו הירוק.
הנאום הזה הוא מטעה, הוא מתחסד, והוא מזיק.

נתחיל ממטעה.
הישראלים לא רוצים לזרוק את הערבים לים. אכן יש הרבה בעיות של אי-שוויון בין המגזרים, וגם גזענות לא חסרה, ויש גם מלחמה בין העם הפלסטיני, שמיעוט ממנו הוא בעל אזרחות ישראלית, לבין המדינה היהודית. אבל למרות התנאים הקשים, מפלגות טרנספר נכשלות בבחירות גם כשהן מצליחות להבריח את משנתן הגזענית בשפה מכובסת מתחת לרף שמציב החוק. אף דמוקרטיה לא עמדה בהצלחה במבחן ממושך וקשה כל כך של סכסוך לאומי שחודר כך דרך גבולותיה: חלקו "בפנים" (אזרחי ישראל הערבים) חלקו "בחוץ" (פלסטינים במדינות ערב ומדינות ערב בכלל) וחלקו באזור הדמדומים של כיבוש מתמשך, לא בחוץ ולא בפנים. ובכל זאת הישראלים לא מבקשים לזרוק את הערבים לים. שום דבר לא מתבהר כאשר מנפחים את ממדי הגזענות בישראל מחוץ לכל פרופורציה בטענות שהן, על פניהן, קשקוש מוחלט.

מתחסד.
חשוב לבקר את הכיבוש. הסידור הזמני-קבוע הזה אינו מתיישב עם הדמוקרטיה החלה בתוך הקו הירוק, והוא אכן חותר תחתיה ותחת ערכיה. הוא גם מנוגד לחוק הבינלאומי ולאמנת ז'נווה (האוסרים התיישבות של מדינה כובשת בשטח כבוש). אבל היה זה אותו ברק ששימש בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה תחת בגין, וסייע לממשלת בגין להנדס את הכשרת השרץ. בעזרתה הנדיבה של עו"ד פליאה אלבק המציאו והפעילו משפטננו את התרגיל המוזר הנקרא "אדמות מדינה" והכריזו שעל אדמות אלה ניתן להתנחל.  היועץ המשפטי לממשלה דאז יש לו מניות חשובות בהעמקת הכיבוש.

מזיק.
פעמיים. קודם כל מפני שהשחרת דמותה של ישראל על ידי אדם בכיר כל-כך היא תחמושת אפקטיבית למי שהיו רוצים לראות בחיסולנו. ברק תרם כאן תרומה של ממש לתהליך הדה-לגיטימציה של המדינה היהודית. אחרי הכל, מי מחוץ לישראל יטיל ספק במיהמנות קביעותיו של נשיא בית משפט עליון בדימוס?
ופעם שנייה מזיק לבית המשפט העליון. שר המשפטים החדש של ישראל, יעקב נאמן, וחבר שותפיו הפוליטיים מבקשים לשנות את פניו של בג"ץ. לאחרונה הוצגו חמישה מועמדים דתיים למשרות שופטים בערכאה העליונה הזאת.
על זה היו צריכים לחשוב קודם אותם חסידים שוטים של דוקטרינת "הכל שפיט" מבית מדרשו של ברק. את זה היו צריכים לצפות כל מי שרצו לעשות מבג"ץ ממשלת-על. הם חשבו שכך יגנו על סדר היום של השמאל מפני ההליך הדמוקרטי (וראו בפוסט הבא, למעלה, אודות ספרו המאלף של מנחם מאוטנר משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת). אבל הימין הפנים את הלקח והוא מנסה עכשיו לשנות את הרכב בג"ץ על-ידי השתלטות על תהליך מינוי השופטים. כדאי לזכור: בכוחה של הקואליציה לעשות זאת, מפני שבכוחה של הכנסת לקבוע בחוק שינוי בתהליך המינוי עצמו. בינתיים, על פי חוק סער, לשופטים יש בלוק חוסם בוועדה. אבל מה יהיה כשבמקום חוק סער יחוקקו חוק אחר?
ברק גילה והסתיר חליפות את העובדה שיש לו אג'נדה. תמיד זה קרה בלשון מפולפלת, ומתחמקת, או מתחת להררי דיבורים למדניים. עכשיו הוא נתן לימין "הוכחה" שבית המשפט היה שבוי בידי השמאל, וצידוק ציבורי לשינוי הרכב בית המשפט.

רק מבחינה אחת אולי היה הנאום מועיל. באקדמיה (בארץ ובחו"ל) אלה דעות תקינות פוליטית, כשם שהכשרת התנחלות היתה תקינה פוליטית בחברת בגין ואנשיו. מזל גדול יש לברק שהסביבה בה הוא עובד מתאימה כל-כך לדעותיו שלו, שוב ושוב.

"במשך זמן רב היה לי ספק באשר לחשיבות של בית לאומי יהודי בפלסטינה… אבל בהדרגה התחלתי לראות שבעולם מסוכן וברובו עויין, הכרחי שתהיה ליהודים איזו ארץ שתהיה שלהם, איזה איזור שבו הם לא יהיו חשודים כנוכרים, איזו מדינה שתבטא את הייחודי שבתרבותם."

אני מביא את הדברים בין השאר משום שכמה וכמה דוברים בכנס שנערך לכבוד 100 שנים להולדתו של ישעיהו ברלין בשבוע שחלף הזכירו את הנימוקים לעמדתו הציונית של ברלין עצמו. אבישי מרגלית סיפר שברלין אמר לו פעם שהמשותף לכל היהודים בכל התפוצות הוא "תחושת אי-נוחות חברתית" (social unease). בכל מקום הם זרים, אורחים, צריכים לצעוד בזהירות, על בהונות, ולא להרגיז את בעלי הבית האמיתיים. מרגלית קרא לתחושה הזאת בשם "העדר חירות פסיכולוגית". זו תחושה, הוא אמר, של העדר בית, העדר חופש יצירה, מודעות עצמית מופרזת. זה תיאור יפה. ומעניין שאדם כמו ראסל הבין את הדבר הזה, אבל רק אחרי שואת יהודי אירופה.

עוד פרטים, כאן.

כמו שזה נראה עכשיו, משטרה הקלירקלי של איראן עומד להפעיל את מלא כוחו (הרב) נגד המפגינים, וזה נראה כמו הבטחה למרחץ דמים. כוחות רבי עוצמה התעוררו מנגד בהפגנות האלה עד עכשיו, ואולי צריך לקוות שהם לא יכלו את עצמם בהתנגשויות עם המשטר שעשויות להיגמר בדם רב ובדיכוי טוטאליטרי אפקטיבי יותר .
ואם יצליח הדיכוי הזה, יכול להיות שירד מסך על כוחות השינוי לזמן רב. העם האירני הוא עם פעיל פוליטית. הוא חולל כבר שתי מהפיכות במובן העממי של המילה. ברוב ארצות האסלאם, ובכל ארצות ערב, אין תופעות כאלה. מהפכות בארצות ערב הן בעצם תמיד הפיכות צבאיות, לא התעוררויות של המונים. לא כך באיראן. אבל את הכוחות האלה צריך לשמור להזדמנות שבה יש להם סיכוי. אולי כולנו טועים ויש להם סיכוי הפעם. אבל אם לאו, עדיף להם, לכוחות הקידמה, לשגת ולהתארגן מחדש. לא להתאבד על חומותיה היציבות בינתיים של משטרת מדינת האייאתולות. הלואי שאתבדה.

ועל אלנבי בפרט. כמה וכמה דברים עלו כאן, קלים ככבדים. לי היה מעניין, אם כי אני כמובן משוחד. זה כאן, באתר של ynet, וצריך לגלגל קצת למטה. יש שם גם פורום עם אסף ענברי, למתעניינים.