גדי טאוב

אחת הרפורמות הכלכליות-פוליטיות החשובות ביותר בפוליטיקה והכלכלה הישראלית שוב עומדת להתרחש מתחת לאפנו בלי דיון ובלי שנרגיש: הפרטת מנהל מקרקעי ישראל. בעוד כל העולם צועד לרגולציה, הלאמה, בעלות ציבורית, והתערבות ממשלתית בכלכלה, ממשיכים נערי נתניהו באוצר בבולמוס ההפרטה חסר הדעת, ואת הפרטת הקרקעות שמתחת לרגלינו הם הכניסו כסעיף לחוק ההסדרים.
זה לא שלא דרושה רפורמה במנהל מקרקעי ישראל. היא דרושה ובדחיפות. הגוף הזה הסתאב והסתרבל במידה בלתי נסבלת, ומכת השחיתות – תרבות השלטון הקלוקלת מבית היוצר של מרכז הליכוד – לא פסחה עליו. המסים והאגרות שהוא מטיל חסרי הגיון ועקביות, המחסומים הבירוקרטיים שהוא מציב בפני האזרח הקטן הם רק בקושי רב עבירים, ולכן צמחה סביבו תרבות קלוקלת של מעאכרים שגובים תשלום על שירותים שהיו אמורים להיות נגישים לכל. ההון לא איחר לחדור לשם, כמובן, וקבלנים עשירים ועתירי קשרים עושים הון דרך השלטון. זאת ועוד: המנהל יצר אפליה שיטתית של אזרחי ישראל הערבים.
הכל נכון. אבל הפרטה לא תפתור את הבעיות האלה. היא תהפוך את הגישה של ההון מדבר מקומם ואסור לדבר מקומם ומותר. היא תפקיד נכס ציבורי מרכזי בידי אינטרסים פרטיים. היא אולי תאפשר לתאגידים יפניים ושיחים סעודיים לרכוש בכסף נדל"ן בישראל אבל רק תרע את מצבם של ערביי ישראל, שהם סקטור עני וחלש, שמדיניות אולי יכולה להגן עליו, אבל קשה לצפות שמשפחות ההון הישראלי יטו לכפיו חסד בניגוד לאינטרסים הכלכליים שלהם.
הקרקע היא נכס שבמחסור. יש כמות מוגבלת ממנה. בהסדר הנוכחי אפשר לרכוש זכויות שימוש (חכירה) אבל לא בעלות. הרפורמה המוצעת תחליף את ההסדר הזה במכירה סופית שלא תהיה עליה כל בקרה. יתרה מזו, היא תבטל בפועל את כוחה של המדינה בתכנון השימוש בקרקע. המנהל אמור לייצג את האינטרס הציבורי כך שיעודה של הקרקע יקבע לפי שיקולים ממלכתיים וכלליים. היפה יהיה חוף פתוח, היכן תישמר קרקע לבניית דיור ציבורי, איפה יהיה פארק והיכן יוקם איזור תעשייה, כל אלה שיקלים ממלכתיים ממדרגה ראשונה. יאמרו מגיני ההפרטה שעדיין יהיה פיקוח ציבורי על הקצאת קרקעות באמצעות תוכניות מתאר. לא ייתכן שאיזה מליונר יהפוך את הריאה הירוקה וגן המשחקים של הילדים למלון רב קומות. בתיאוריה זה נכון. בפועל זה לא מדוייק. הרפורמה היא פתח לקנייה מסיבית של קרקעות בידי בעלי הון מעטים, ובדיון הבא על כל תוכנית מתאר ברוני הון רבי עוצמה ישבו מול המתכננים במקום שקודם ישבה בו רשות ציבורית. כבר למדנו מה כוחם של בעלי הון, ומה רבה יכולתם להפעיל לחץ, וכשיעמדו רשויות מוניציפאליות מול מונופלי נדל"ן ענקיים תוכניות המתאר עתידות להתכופף לרצונם.
לבד מן העובדה הפשוטה שההפרטה הזאת כמו רוב האחרות תחזק את החזקים ותחליש את החלשים – הפערים בישראל כבר הגיעו לרמה המזכירה את העולם השלישי – האזרחים יאבדו את בנושא אסטרטגי הקובע במידה רבה את עתידם.
טוב תעשה הממשלה אם תסיר את הפרטת המנהל מעל שולחנה מיד. השחיתות נתנה להון גישה לא צודקת למשאבים הלאומיים האלה, ובמקום להגדיל את גישתו צריך להקטין אותה: לבער את הסיאוב שאחז במנהל, לפשט הליכים בירוקרטיים מיושנים, להבחון מחדש היטלים ומסים שספק אם מישהו זוכר את סיבת התקנתם, לדאוג למינויים תקינים ולהקפיד על מניעת ניגוד אינטרסים, וכן להכתיב למנהל מדיניות לאומית שתגן על חלשים ותתקן עוול רב שנים כלפי הסקטור הערבי. את כל אלה לא נוכל לעשות אם הציבור יפקיר את האדמה שאנחנו יושבים עליה לחסדי בעלי ההון. אלה יעשו לביתם, לא לביתנו, ולא לארצנו.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב 15.6.2009.

 אוקי. לא בדיוק. זה יותר יומן, ואולי צריך לומר יותר מיומן – כי יש שם גם תכתובות ותשובות של בן-גוריון. מיזם של המכון למורשת בן-גוריון, שנסמך על ארכיונים. זה הלינק.

למשל הוא טורח לענות לאיזה תלמיד שמקשה עליו בשאלות כגון מהי מטרת החינוך בישראל, ולמה הערבים אינם מכירים במדינת ישראל (ראו נאומו של מובראק היום), וכך משיב דב"ג: "גם לי יש שאלה אליך: מדוע אתה פונה אלי בשאלות משונות? תקרא סעיף 2 של חוק החינוך הממלכתי ותדע מהי מטרת החינוך בישראל" וגו'. יפה שהוא ענה גם לניג'ס, לא? ויתר הדברים בבלוג של בן-גוריון עצמו. 

ובאותה הזדמנות (ראו פוסט אחד מטה): אחד המסמכים המרתקים בספר של מציל"ה על החלטת החלוקה הוא נאום בן-גוריון בפני ועדת אונסקופ. בין השאר הנה מה שהוא חושב על הציונות שתמיד היתה בעיניו קודם כל תנועה לעצמאות יהודית ורק אחר-כך תנועה של חזרה לארץ האבות. זה הסדר הלוגי, אם כי לא הכרונולוגי במחשבתו. וכך הוא מנסח זאת (עמ' 179):

שום יהודי יחיד אינו יכול למעשה להיות בן-חורין, מובטח בקיומו ושווה-זכויות בשום מקום שבעולם – כל עוד העם היהודי בתורת עם איננו מושרש שוב בארצו כאומה שוות-זכויות ועומדת ברשות עצמה.

התובנה בחלקה מקורה בהרצל שסבר שרק אם תהיה ליהודים "מולדת" הם ישיגו שוויון וביטחון גם בגולה.

הספר יצא במרכז מציל"ה ובינתיים אין להשיגו בחנויות. יש בו, נוסף למאמרים, אוסף מרתק של מקורות, חלקם מקורות שלא תורגמו עד היום (חלקם של דוברי העמדה הערבית), בנושא הדיון בחלוקה מאז ועדת פיל ועד ההחלטה עצמה, ב 1947. עוד פרטים אפשר כאן באתר של מציל"ה.

הדרך היחידה לקנות אותו, בינתיים, היא שליחת אי-מייל ל: metzilahorder@metzilah.org.il

רשימות רבי המכר של הספרים הפכו כבר מזמן לפארסה. ולא רק בגלל ההאשמות – אני לא יודע אם הן נכונות – שהדיווחים על מספרים הם כוזבים. השוק עצמו מוטה. המבצעים הקיצוניים מקפיצים ספרים ומעיפים ספרים מהרשימה באופן שהולך ומתנתק מהטעם הממשי של הקוראים. קוראים לא קונים לפי הטעם כשהמחירים עולים ויורדים בכזאת דראסטיות. הם קונים לפי המחירים. כשאפשר לקנות שני קילו ספרים באיזה עשרים שקל, קונים לפי קילו, לא לפי תוכן. עכשיו סטימצקי פרשו, והם מפרסמים רשימת רבי מכר משלהם.

הרשימה הזאת שימחה אותי אישית, בגלל המיקום של "אלנבי". אבל לא זה העניין. העניין הוא שמוכרחים לעשות סדר בשוק הפראי הזה. הפראות היא בחלקה על חשבון הכותבים שהתמלוגים שלהם עוברים שחיטה. גם בלי השחיטה הזאת זו לא מלאכה שמפרנסת את בעליה (למעט קומץ קטן בשפיץ של הפירמידה). עם השחיטה נשארים רק דמי כיס. אנשים כותבים ספר שלוש שנים ואז יש להם כסף לארטיק. אנשים כותבים ספר ואחר-כך מסתכלים עליו עף למעלה ולמטה, או לפעמים אפילו לא מגיע לתודעה בכלל, לפי קפריזות של משווקים. ספר שולי יכול להגיע בתוך ימים למקום הראשון ברשימה. ספר מוצלח יכול לצנוח אל האין בלי שידעו שהוא קיים. זה לא שאפשר להקים ראשות לעשיית צדק ספרותי. אבל אפשר להחזיר איזה מינמום של קשר אם לא בין איכות למכירה, אז בין ביקוש וטעם לבין מכירה. שפר מזלי עם הספר הזה ואישית אין לי על מה להתלונן. אבל הנוף מסביב נהיה מדכא. הנה הדיווח מ ynet על כל זה.

זאת ההודעה המלאה של איריס בראל, מנכ"לית סטימצקי, כפי שיצאה מהיחצ"ן שלה, רני רהב:

איריס בראל, מנכ"ל סטימצקי, הודיעה היום כי החל מהיום רשת סטימצקי תפרסם רשימת רבי מכר עצמאית מטעמה
איריס בראל, מנכ"ל סטימצקי, אמרה היום:
"לאור העובדה כי ברשת סטימצקי מוצגים כל הספרים, של כל הוצאות הספרים בישראל בצורה שווה וזהה, ואילו ברשת המתחרה מוצגים בעיקר ספרים מהוצאות זב"מ, כנרת ומודן, שהם מבעלי צומת ספרים, נוצר עיוות חמור ברשימות רבי המכר המתפרסמות בעיתונים.
לסופר שאינו מוציא את ספריו בהוצאות אלה קשה מאוד להיכנס לרשימת רבי המכר בארץ.
לאור זאת השקלול של העיתונים נעשה עקב חוסר הצגה של המו"לים האחרים וגורם לעיוות חמור בפרסומים.
החל מימים אלה, סטימצקי לא תשלח לעיתונים רשימת רבי מכר, שכן זו עוברת שקלול בין הרשתות ותוצאותיה מוטות, זאת לאור העובדה כי הבעלות הצולבת בין רשת ספרים להוצאות ספרים אינה מאפשרת סיכוי שווה לכלל הספרים וההוצאות הקיימות וגורמת להטיית תוצאות האמת של רבי המכר בישראל.
לאור זאת סטימצקי תפרסם רשימה עצמאית שלה על פי נתוני המכר של הרשת".
איריס בראל, מנכ"ל סטימצקי, הוסיפה: "אנו מחויבים לשמור על הסופרים והתרבות במדינת ישראל. רשת סטימצקי תפעל בכל דרך להילחם בתופעת הבעלות הצולבת ולא תיקח חלק בפרסומים מוטים שאינם מייצגים את האמת.
כחלק ממאבק זה אני מקווה שהכנסת תמשיך לתמוך ביוזמה של חה"כ ניצן הורוביץ בהעברת החוק הצרפתי בישראל, שנועדה, בין היתר, למנוע בעלות צולבת של חנות ספרים והוצאת ספרים, בדומה למצב היום בו מחזיקות כנרת זמורה ביתן ומודן בצומת ספרים.
יחד עם זאת אני תומכת בהחלת החוק לשנה אחת בלבד, תוך הורדת מחיר הבסיס לספר לכ- 60 ₪ בלבד"

יחסי ציבור, בעידן התקשורת הנוכחי, הם גם אגו טריפ שלא נגמר, וגם מיחזור אינסופי של עצמך. אבל אם אתה לא גרוסמן בעצם אין ברירה. זה בערך חצי משרה אם הוצאת ספר. כי שוק הספרים במיוחד אלים (ראו פוסט אחד למעלה). בזמן האחרון הייתי בעיקר עסוק ב"אלנבי" שיצא בידיעות, אבל שמחתי על ההזדמנות לעבוד קצת בשביל ספרי הילדים שלי. אז הייתי איתם בערוץ הילדים. יצאתי מהשידור בהלם. חבל שלא התאוששתי תוך כדי שידור ואמרתי משהו למגישה שראיינה אותי, אם "ריאיינה" זאת המילה לפדיחה הזאת. מישהי בשם הדר. 

בעצם הייתי צריך לראות את זה בא, כי הגסות וחוסר הטעם בלטו כבר קודם. שני אייטמים לפני "הגשימו למגישה חלום". סחה על ערוץ שעוסק בהגשמת חלומות למגישים של עצמו. טוב-טעם, מה שנקרא. בכל אופן החלום של ההדר הזאת היה "להיות נסיכה בדואית". זאת היתה עילה להשפלת שלושה ילדים בדואים שתקעו אותם בשידור חי עם שני גדיים רכים שיתחרו ביניהם מי יביא אליו את הגדיים ראשון. הילדים הבדואים – שעמדו שם עם כאפיות על הראש ובגדים כמו של כל ילד ישראלי – נראו נבוכים ומבויישים. גברת הדר לא שמה לב. היא לא התעניינה בהם. היא התעניינה בשימוש בהם כג'סטה אקזוטית-עאלק ל"חלום" שלה.

אחר-כך היה משחק שטותי, ולאו דווקא במובן הרע של המילה, כי דווקא משחקי שטות יש להם מקום בתוכניות ילדים. משחקים כמו שעושים בימי הולדת: שתי ילדות עם כיסוי עיניים גיששו אחרי כדור. אחר-כך הגיע תורי. איטם של שלוש דקות לשישה ספרים. הדר שאלה אותי משהו, אני לא זוכר מה ואני לא זוכר מה עניתי, וזה לא היה חשוב כי במילא היא לא התעניינה, רק רצתה כמה דאחקות, ולא זכור לי שהצלחתי להשחיל יותר משני משפטים רצוף. מילא. אחר-כך המגישה הקריאה במהירות שלושה משפטים ראשונים משלושה ספרים – זו סדרת החיות שלי, ומשפטי הפתיחה של שלושת הספרים כמעט זהים. על מה הספרים היא לא ידעה. היא לא קראה אף אחד מהם, גם את הקצרים שמבוגר יכול לקרוא בכמה דקות. אחר-כך יאללה – לקשקוש הבא.

עבדתי בתוכניות ילדים כמה וכמה שנים. אני יודע איך זה נראה מאחורי הקלעים. אני יודע שאפשר להשקיע ואפשר להשקיע פחות. אבל כזה חארטה בארטה עוד לא ראיתי. וכשמגיעים לספרים – שבוע הספר זאת הזדמנות בערוץ שמוקדש לילדים – לא זכור לי שראיתי אי-פעם יחס כזה. האמנתי לגברת הדר כשהיא אמרה לילדים שבחופשה היא לא קראה ספרים רק ראתה טלוויזיה. אני מקווה שהיא לא ראתה תוכניות של עצמה. אבל אם זה מה שהיא רואה, אז מה הפלא שהחרטא משכפל את עצמו לאינסוף. 

על אלנבי. אפשר לראות אותה כאן, בנענע 10.

עם עמוס עוז ואסף עינברי במוזיאון ארץ ישראל.

וכאן יש 24 דקות מחומר הגלם שלא נכנס לכתבה – הצעת נישואין ליערה, שיחה עם עליזה ציגלר העורכת, סיבוב בעיר, וכל מיני.

קיבלתי אי-מייל משיר פלד, קורא ותיק של הבלוג, שגם השפיע עלינו מתרגומיו היפים לשירים של אמילי דיקנסון, אלכסנדר פופ, אדגר אלן פו ואחרים (ראו ארכיון). האי-מייל הביע הערכה לטוקבקיסטים כאן בבלוג, על הדיון השקול והרציני, ובעיקר הלא צעקני, שמתקיים כאן. אז אני רוצה להצטרף להערכה הזאת ולומר שכמעט לא קורה שאני נאלץ לפסול תגובות בגלל גסות או העדר עניין. הערתי לא פעם שקללות ללא טיעונים יפסלו, אבל האמת היא שזה נדיר. וברוב המקרים הדיון מעניין, רציני ומעורר מחשבה. תודתי לכל אלה שלוקחים בו חלק.

מאת אלכסנדר  יעקובסון (בלעדי)

לרגע אפשר היה לחשוב שחופש הביטוי בישראל בסכנה. בזו אחר זו באו הצעות חוק דרקוניות הזויות – עונש מאסר על שלילת המדינה היהודית הדמוקרטית (רעיון גאוני של זבולון אורלב), עונש מאסר על ציון הנכבה ביום העצמאות (מטעם "ישראל ביתנו").  בהמשך הבטיחי לנו את שלילת האזרחות ממי שלא יישבע אמונים למדינה יהודית, דמוקרטית וציונית (מצע "ישראל ביתנו"). מובן שכל היוזמות האלה יסתיימו בכישלון מחפיר, כראוי להן ולבעליהן.

עניין השבועה כבר נדחה על-ידי הממשלה. גם האיסור הפלילי על ציון הנכבה הולך להיגנז בעקבות ערעור של שרי העבודה ושל מרידור ובגין. אם מקווה  ח"כ זבולון אורלב ברצינות להכניס אנשים לכלא על כפירה אידיאולוגית בציונות  (וגם בדמוקרטיה, למרבה הגיחוך – מתוקף הסעיף הזה הוא מאיים בעונש מאסר על עצמו) – טעות חמורה בידיו. מסתבר שאין הוא יודע איפה הוא חי – ויש לו פחות הצדקה לכך מאשר לחברי "ישראל ביתנו". ישעיהו ליבוביץ ניבא, כידוע, כי הכיבוש יהרוס את הדמוקרטיה ואת כל חירויות האזרח בישראל, ויהפוך את המדינה כולה (ולא רק את השטחים) לבית-סוהר אחד גדול. מאז שנאמרו דברים אלה, שיכלו להישמע  הגיוניים בשעתם, הפכה ישראל בתוך הקו הירוק לדמוקרטיה ליברלית הרבה יותר, וחופש הביטוי בארץ, שהיה רחב גם אז, התרחב מאוד. כל מי שמכיר את החברה הישראלית ואת המערכת הפוליטית והמשפטית בארץ יודע מה תהיה השורה האחרונה של סיפור מקומם זה –  כאן לא יהיו אסירים אידיאולוגיים. 

מאחר שאיש לא ימנע מאזרחים ערבים הרוצים בכך לציין את יום הנכבה, מה שנותר הוא לעצב את אופיו של יום זה. כאן יש לי הצעה – להקריא בכל אירוע הקשור באזכור הנכבה את נאום הבכורה של חבר הכנסת הערבי הקומוניסט תופיק טובי בכנסת הראשונה,  ב-9 במרס 1949. זהו אזכור מוקדם מאוד של האסון שפקד את העם הפלסטיני ב-1947 – 1948. תופיק טובי לא רק עומד על גודל האסון, אלא גם מביע דעה ברורה על זהות האחראים לו:
 
"הקמת מדינת ישראל ועמידתה בפני מזימות והתערבות אימפריאליסטית נתאפשרה על-ידי ההתנגדות של המוני העם בישראל ומלחמתם לעצמאות ולחופש, וכתוצאה מהתמיכה הכול-צדדית, שהכוחות הלוחמים האלה קיבלו מן הכוחות הדמוקרטיים בעולם, ובראשם ברית המועצות וארצות הדמוקרטיה העממית… ניסיונותיו של האימפריאליזם להכשיל את החלטות האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמתן של שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל, יהודית וערבית, וההתקפה הצבאית של האימפריאליזם באמצעות סוכניו, השליטים הערבים הריאקציוניים – במטרה למנוע את הקמתה של מדינת ישראל –  כל זה היה בעת ובעונה אחת מכוון גם נגד האינטרסים של העמים הערביים בארץ ישראל ובארצות הערביות,  נגד הקמתה של מדינה עצמאית ודמוקרטית בידי העם הערבי בארץ ישראל…    … בהתנגדותם למלחמת התוקפנות נגד ישראל, במלחמתם להקמת מדינה ערבית עצמאית ודמוקרטית לצדה של ישראל, היו הכוחות הערבים הדמוקרטיים נתונים לדיכוי ולטרור מצד הריאקציה הערבית. ואם האימפריאליזם הצליח באופן זמני לשלול מההמונים הערבים בארץ ישראל  את חירותם ועצמאותם, וגם אם הצליח להביא לעם הערבי אסון שרק לעתים נדירות יודעת ההיסטוריה כמוהו, הרי בכל זאת לא הצליח האימפריאליזם להרוס את מדינת ישראל, וזהו ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון".

השימוש במונח "ארץ ישראל", והגדרת העם הפלסטיני כעם הערבי בארץ ישראל, יכולים לעורר הרמת גבה. מ"דברי הכנסת" לא ברור אם דבריו של תופיק טובי נאמרו במקור בערבית ותורגמו – ואז יש כמובן להניח שהוא דיבר על פלסטין – או שהם נאמרו בעברית (שפה שהייתה שגורה היטב בפיו), ואז פירוש הדבר שחבר הכנסת הקומוניסטי הממושמע אימץ את האופן שבו חבריו היהודים דיברו באותן שנים על  הארץ ועל ערביי הארץ. מכל מקום, מבחינה מהותית אין זה משנה – הערבים בארץ מוגדרים כעם ולעם זה זכות להגדרה עצמית ולמדינה משלו, לצדה של ישראל שהיא מדינה יהודית, כלמור מדינה המעניקה עצמאות לעם היהודי. זו הייתה  אז  – בעקבות התמיכה של בריה"ם בתוכנית החלוקה –  עמדתה של המפלגה הקומוניסטית, על חבריה היהודים והערבים:  תמיכה בחלוקה, תמיכה בשתי מדינות לשני עמים, תמיכה במדינה היהודית ובמדינה הערבית לצדה, ומכאן – גינוי חריף של מלחמת התוקפנות של מדינות ערבי נגד ישראל. לגינוי חריף לא פחות  זכתה ההנהגה הפלסטינית בראשותו של המופתי (הפשיסט, כפי שטרחו הקומוניסטים להדגיש) ששללה את החלוקה ויצאה, באמצעות הכוחות החמושים שלה, למלחמת-חורמה  נגד הישוב היהודי, חודשים לפני הפלישה של צבאות ערב לארץ. על הנהגת מדינות ערב ועל ההנהגה הפלסטינית מטיל תופיק טובי בנאום זה באופן חד-משמעי, בהתאם לעמדת מפלגתו, את האחריות למלחמה ולאסון שמלחמה זו הביאה על העם הערבי בארץ – העם הפלסטיני.

תהיה זו טעות לבטל את דבריו אלה של תופיק טובי מתוך הנחה כי באותם ימים, ימי הממשל הצבאי, לא היה חבר כנסת ערבי חופשי לומר אלא את מה שהשלטון הישראלי רצה לשמוע. נאום זה עצמו, כמו נאומים אחרים של חברי מפלגתו, כוללים ביקורת קשה על ממשלת בן-גוריון בשאלות חשובות ורגישות, כמו  מדיניות  החוץ שלה ויחסה לאוכלוסייה הערבית במדינה. תופיק טובי תובע בתוקף לבטל את הממשל הצבאי  ותומך בזכות השיבה של הפליטים (אלה "שוחרי השלום", כדבריו– להבדיל מהפשיסטים תומכי המופתי). האמירה לפיה ההנהגה הערבית שדחתה את החלוקה ויזמה את המלחמה היא האחראית לאסונו של העם הפלסטיני לא נבעה מהצורך להחניף לשלטון הישראלי – היא התחייבה מהתמיכה בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים.

בדבריו של תופיק טובי יש כמה אמיתות חשובות אותן נהוג היום להשכיח ולהכחיש במסגרת השיח המקובל המתנהל בציבור הערבי בנושא אירועי 47 – 48. שיח זה בנוי כל-כולו על כך שאין שואלים מה היו מעשי הצד הערבי באותה מלחמה ומה היו מטרותיו המוצהרות.  ברור שיש בדבריו של טובי  גם  היבט תעמולתי-מניפולטיבי.  הטענה לפיה רק הריאקציה הערבית, משרתת האימפריאליזם, היא שדחתה את תוכנית החלוקה וניסתה להרוס את מדינת ישראל, ואילו  עמי ערב, ובראשם העם הפלסטיני, לא היו שותפים לכך, איננה אלא מיתוס קומוניסטי. האמת היא שדחיית החלוקה והמלחמה  שמטרתה הגלויה הייתה לא רק לחסל את המדינה היהודית אלא גם להחריב את הישוב היהודי בארץ ("טבח שלא היה כמוהו מאז המונגולים", כפי שהבטיח מזכ"ל הליגה הערבית) נהנו מתמיכה רבת-עוצמה של דעת הקהל הערבית בארץ ובארצות השכנות, ואילו הקומוניסטים שהתנגדו לכך באומץ היו מיעוט זעיר (שאכן נרדף על צווארו). חלק מהמנהיגים הריאקציוניים של מדינות ערב יצאו למלחמה רק לאחר היסוסים קשים, בלחצה של דעת הקהל הלאומנית. 

אולם לאחר שעמיתינו הפוסט-מודרניסטים הסבירו לנו שכל נרטיב היסטורי גדול איננו אלא מיתוס, ניתן למצוא צד זכות גם להיבט המיתולוגי בדבריו של תופיק טובי. על כל פנים ברור שמיתוס זה עדיף, כבסיס לזיכרון הקולקטיבי של הציבור הערבי בישראל (בהנחה שהמטרה היא שילובו של ציבור זה במדינה על בסיס שוויון אזרחי), מהמיתוס הלאומני הצדקני שמטפחת ההנהגה הנוכחית של ציבור זה.  אילו היה ח"כ ברכה מחד'ש  מאמץ, בדברו על אירועי מלחמת העצמאות הישראלית,  גרסה מעודכנת של הנרטיב של תופיק טובי – במקום גרסה מרוככת-במקצת של הנרטיב של המופתי, כמקובל היום – הוא היה עושה שירות טוב לחברה הערבית בישראל ולחברה הישראלית כולה.

הסיפור שהיה, כך היה:
יפעת ארליך, עמיתתי למועצת החכמים הזמינה את כל המשתתפים בתכנית לסיור בעפרה, מקום מגוריה, כדי להתרשם בעצמם מחיי המתנחלים. לא יכולתי להגיע לסיור בעצמי, כי הוא נפל ביום שאני מלמד. אבל רוב האחרים הגיעו, ואיתם כמובן גדעון לוי. לוי כתב על הביקור בטורו מאמר בשם יופיו של החטא, שהרגיז מאד את ארליך. היא ביקשה להגיב, והארץ אפשרו לה. המאמר פורסם תחת הכותרת  מבעד לערפילי השנאה. בין פרסום מאמרו של לוי למאמרה של ארליך, קיבלתי מארליך טיוטה של המאמר. יש כמה וכמה הבדלים בין מה שפורסם למה שנכתב במקור, אם כי השינויים נעשו על דעת הכותבת. הבלוג שמח להביא כאן את הגרסה המקורית, ברשותה של ארליך ותוכלו למצוא את ההבדלים בעצמכם.

 את הנוף הטוסקאני שבעפרה אני נוטשת אחת לשבוע, לטובת אולפן ערוץ 10 שבגבעתיים. הדרך קצרה. כביש מתפתל בין הרים, מחסום אחד, ותוך ארבעים דקות אני בלב קלחת תל-אביבית עשנה. מידי יום שישי אני לוחצת בחמימות את ידו של גדעון לוי, עמיתי לתוכנית "מועצת החכמים". ובכל שבוע כשאני חוזרת הביתה, שואלים אותי כמה משותפיי לחטא גאולת הארץ, איך אני מסוגלת לשבת בנחת מול גלי השנאה של לוי. גלים? צונאמי. "גדעון לוי הוא אדם נעים הליכות", אני משיבה. אמנם כשנדלקות המצלמות נדלקים זיקי השנאה גם בעיניו של לוי, אבל בכל זאת, אני משכנעת את ידידי המופתעים, לוי השני, זה שמחוץ לאולפן, הוא אדם פתוח, מתעניין ומנומס. הללויה לתעתוע שהכל בו, אבל הכל, מוליך שולל.
את עמיתיי לתוכנית הזמנתי לצאת מן האולפן המנוכר אל השטח, אל החיים. לא השליתי את עצמי שמי מהם ישנה את דעתו בגלל ארוחת ערב בעפרה, גם אם אשחד אותם בדג סלמון, ובכל זאת, למה לא, מפגש ידידים באווירה קצת אחרת. לשבחו של לוי יש לומר כי הוא היה הראשון שהתלהב מהרעיון והביע נכונות מידית לנטוש את תל-אביב לכמה רגעים. את הסכמתו לבוא התנה במין מבחן שהעמיד בפנינו, שנאות גם לארח את חברתו, עיתונאית שוודית. הסכמתי המיידית הייתה כנראה הראשונה בשרשרת ההפתעות. כשהסברתי ללוי איך להגיע לעפרה – אל תאמינו לו, הוא לא ידע את הדרך לבד – השיב: "אה, במקום לפנות שמאלה בצומת תפוח לכיוון שכם, פונים ימינה". התפלאתי איך עיתונאי ותיק כלוי מכיר את הדרך לשכם – עיר חשובה בפני עצמה – אך לא ליישובי בנימין.
מבעד לערפל השנאה הצליח לרגע, אבל רק לרגע, להציץ לוי ולראות לתדהמתו שבעפרה מתנהלים חיים נורמאלים ובריאים. כמה צרם ללוי לראות את רבי-הקומות של סביוני עין-יברוד, הכפר הערבי השכן, מקיפים את "בתי הקיבוץ" הפשוטים של עפרה. כמה נדהם לוי לראות את הכבישים הפתוחים שפלסטינים וישראלים נוסעים בהם במכוניות סטיישן עמוסות ילדים, במין דו קיום הזוי שכזה. "לא, זה לא ייתכן", חשב לוי וצבט את עצמו שוב ושוב, "זה רק תעתוע". הציפורים הרי לא אמורות לצייץ בעפרה, רק קולם של פלשתינים מוכים אמור להישמע ברחבותיה. ספרי עמוס עוז לא יכולים לחצות את הקו הירוק, רק ספרי הרב קוק אמורים להיות בביתם של אלה שמבט משיחי יוקד בעיניהם. בעפרה הרי לא יימצא יין משובח וגם לא מוסיקה טובה, רק עצי זית שרופים. הדמוניזציה של המתנחלים, ולעיתים הדה-הומניזציה, הן חומר הבעירה של משנת השמאל הקיצוני. באמצעותן ניתן למרק את המצפון המיוסר על החטא הקדמון של גזל האדמות ב 48'. כמה מוסריות ואנושיות נוטפת מהשמאל הקיצוני בדאגתו העמוקה והכנה לפלסטינים, אך כמה שש הוא, ללא שום התלבטות מוסרית לגרש את ילדיי, דור שלישי בהתיישבות, מביתם.
דווקא חברתו של לוי, קתרין אורמסטד, בלונדינית חיננית ואינטליגנטית, זרה כל כך להוויה הישראלית, הצליחה להתחבר בפשטות אל חיי היום יום, אל הנורמאליות, וגם הוציאה תחת ידה כתבה הוגנת לעיתונה שמעבר לים. אבל העט המגויסת של לוי לעולם לא תחטא לאג'נדה. הרי לא יוכל לכתוב כך סתם שהיה לו אירוח מעניין בעפרה. אסור לתת לעובדות לבלבל את התיזה.
אז הנה משהו שאולי יצליח לסתור במעט את התיזה שהציג לוי כסיכום לביקורו בעפרה, ולפיה "הכיבוש הפך אותנו לשני עמים, לא נשאר לנו שום דבר משותף אתם, כלום" ("יופיו של החטא", הארץ, 22.5.2009). אין זה סוד שבתכונית "מועצת החכמים" אני נאבקת לבד כדי להשמיע את קולו של המחנה הלאומי, ושרוב היושבים בפאנל הזה מתנגדים לישיבתי בעפרה. כשהצבתי בפני החברים הנכבדים את השאלה לאיזה עם הם שייכים, לעם של יפעת ארליך או לעם של גדעון לוי, ענו לי רובם כי בבחירה האכזרית הזו שהם אינם מעוניינים בה ואינם מסכימים לה, הם יבכרו לשלב זרועות עם המתנחלים. התהום שאתה עמל לפעור, גדעון לוי, בין עפרה לתל אביב, תותיר אותך בסופו של דבר בודד במערכה, אכול מאש שנאתך.
ובכל זאת, יש גם מקום לאופטימיות: מעתה, כשלוי הגיע לתובנה כי איננו שייכים לאותו העם, ואני הנני בת לעם אחר, אולי ישודרג מעמדי בעיני לוי, ששנאתו לבני עמו מעבירה אותו על דעתו.

והערה אחת לסיום אודות הטענות של ארליך בתור מי שאינו חסיד של גדעון לוי כלל וכלל: נדמה לי שהיתה לה טעות בהנחות לגבי הביקור ולגבי יחסו של השמאל להתנחלויות. בשמאל לא חושבים, בדרך כלל, שלמתנחלים יש קרניים. ודווקא הנורמאליות לכאורה היא שמכעיסה. מפני שהמפעל כולו מבקש לבסס שלטון כיבוש על תושבים נטולי זכויות. וזה שמפעל העוול הזה מקיים חיים נורמאליים, רק מדגיש, לשיטת השמאל (ואני שותף לתחושה הזאת) את העוול שעליו הוא מבוסס. לא במקרה קרא לוי למאמרו, יופיו של החטא. ולא רק עוול, אלא גם איוולת: מפני שהצלחתו של מפעלה של ארליך גוררת את ישראל למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי. בערך באותו זמן נפגשתי עם אמילי עמרוסי, וגם ממנה שמעתי שלשמאל יש שינאה אי-רציונאלית למתנחלים. השינאה אכן נפוצה בשמאל. אבל היא איננה אי-רציונאלית. זה הכעס על מה שבעיני אנשי השמאל, לרבות השמאל הציוני, על שהמתנחלים גוררים את כולנו למצב שהוא לא מוסרי ומסוכן לעצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

יועציו של ראש הממשלה טסו לאירופה כדי לשכנע את האמריקאים במשהו שאי-אפשר להשתכנע בו: הרעיון שיש לבנות בהתנחלויות בגלל ריבוי טבעי. היועצים יפצירו באמריקאים ויראו להם שהמתנחלים, הנוטים לקיים מצוות פרו ורבו באדיקות רבה, ממלאים את יישוביהם בילדים, והילדים המרובים, ברכה לעמם ולמדינתם, הופכים את הקרוואנים הקטנים והדירות הלוחצות לצפופים ללא נשוא.

הסיכוי של הטיעון הזה אצל האמריקאים הוא קלוש, כפי שהבהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שרת החוץ הילרי קלינטון. וזה לא רק מפני שהאמריקאים יודעים שלא מדובר בנוחיות, אלא במדיניות, ושהמתנחלים אינם פוחדים מצפיפות כפי שהם פוחדים מחלוקת הארץ. את המדינה הפלסטינית שאובמה רוצה להקים, המתנחלים רוצים למנוע, והם חושבים שעוד בטון ועוד מלט יסייעו בידם.

אבל גם עניינית, הטענה היא מהיותר מופרכות שנשמעו אצלנו. מהיכן לקוחה הזכות להרחבת דיור בשל ריבוי טבעי? אני, למשל, גר בדירה קטנה בלב תל-אביב. נניח שאני מתחתן ומתרבה פתאום. ונניח שאני בא לבעל הבית שלי ומדגים לו שהדירה שגרתי בה בנוחות יחסית עם חתולה, היא למעשה קטנה מידי בשביל לשכן בה גם אישה וילד. כמו יועצי ראש הממשלה אוכל, אני מתאר לי, להדגים את נכונות טענותי. הדירה לא גדולה גם בשביל רווק, קל וחומר שהיא לא מתאימה למשפחה של שלושה או יותר. אבל קשה לי להאמין שעל סמך כל זה ייטה בעל הבית שלי להסכים שאבנה עוד חדר במה שהוא עכשיו הפטיו מאחורי הדירה שלי. ויהיה צדק בדבריו: הריבוי הטבעי שלי אינו אחריותו, וזכויותי האזרחיות לא כוללות את הזכות לגור דווקא כאן ולא שם. אם היתה לי זכות כזאת, הייתי דורש לממש אותה בקומת הפנטהאוס של מגדל האופרה, ולא בקומת הקרקע שבה אני גר.
מה שחל על בעל הבית חל גם על העירייה והממשלה. אני אוהב לגור באיזור שנקין, אבל אין לי זכות לגור דווקא שם. אם לא יהיה לי כסף לשלם את שכר הדירה הגבוה, זו לא תהיי בעיה של העירייה. ואם אלקה לפתע בריבוי טבעי, ובעל הבית שלי יקשה עורפו ולא יבנה לי עוד חדר, אין לי שום זכות לפנות לשר השיכון שימצא לי מגרש פנוי, או דירה מרווחת דווקא באזור הזה.

ולכן, אם צפוף למי מן המתנחלים בעפרה או בבית אל, יואיל בטובו למצוא דירה מרווחת יותר בבאר-שבע, ברמת גן, בחולון, או בכל מקום אחר בתוך מדינת ישראל הריבונית. וכדאי שהמתנחלים וראש הממשלה שבחרו (ושאותו ינסו להפיל עוד מעט קט), לא יבלבלו לנו את המוח עם זכויות שאין לאף אחד בעולם. כי אם חלילה יצליח הטיעון הדמגוגי והילדותי הזה, הוא לא רק יסכן אותנו באופן שבו מסכנים אותנו המתנחלים זה ארבעה עשורים, כלומר בקידום חזון פלסטין הגדולה בעלת הרוב הערבי. הם יסכנו אותנו גם בדרך חדשה לגמרי. שכן גם הפלסטינים נוטים להתרבות בדרך טבעית. וגם להם צפוף. ומי שלא רוצה שעזה תתרחב לכוון שדרות, יחדל בטובו לגזול אדמות פלסטיניות בשם הריבוי הטבעי.