במבט לאחור פרשת העברת התקציב מצטיירת לא כאירוע חריג, אלא כעוד מערכה בדרמה המתמשכת של משבר המשילות בישראל. לדרמה הזאת יש היגיון פנימי. החולשה המתמשכת של הזרוע המבצעת והזרוע המחוקקת יצרה ואקום, ואל הואקום הזה נכנסו פקידים: אנשים שמונו ולא נבחרו. זו בעיה חריפה בדמוקרטיה, מפני שהציבור מאבד את השליטה על הפוליטיקה. פוליטיקאים אנחנו יכולים לפטר בבחירות. פקידים הם מחוץ להישג ידו של ההליך הדמוקרטי.
לכאורה פרשת התקציב הדגימה את ההיפך. במשך שנים שמענו שבידי פקידי האוצר יש כוח רב מידי. חדורי אמונה בכוחו של השוק הפרטי לרפא הכל הם קידמו בהצלחה מדיניות קיצונית של הפרטה ושרי האוצר כרעו בפניהם ברך.
עכשיו, לכאורה, התגלה שהם אינם אלא נמרים של נייר. הפוליטיקה, כך נדמה, גברה על הפקידות. אבל זה לא בדיוק מה שקרה. ראש הממשלה הנוכחי שותף לדת השוק החופשי של פקידי האוצר, ורצה מלכתחילה, תוכנית כלכלית שנאחזה באמונות שמלפני המשבר. כל העולם הולך לכוון רגולציה, הגדלת גרעון, עבודות ציבוריות, ואף הלאמה, ורק אנחנו לשיטת נתניהו צריכים להוריד מסים, להפריט עוד, לצמצם עוד את הסקטור הציבורי, ולשמור על מסגרת התקציב. תקציב ברוח זו, רוחו של ראש הממשלה, הוכן באוצר. לכן מה שקרה אינו התגברות של הפוליטיקאים על הפקידים, אלא התגברות של ההסתדרות על כוחם המשולב של הפקידים והממשלה גם יחד. הפעם, ההסתדרות היא שנשאבה לתוך הואקום השלטוני, והיא זו שהכתיבה את התקציב.
טוב שיש לישראל תקציב ברוח עופר עיני ולא ברוח נתניהו ובלניקוב. אבל רע לישראל שממשלתה אינה מסוגלת למשול. גם רע לה שרבים כל-כך חושבים שפקידות יותר חזקה תציל אותנו מן החולשה של המערכת הפוליטית. לא מעט אזרחים מודאגים חושבים שמערכת משפט שתהפוך את הפרקליטות ובג"צ לשלטון על, אוצר שיחזיק את הפוליטיקאים בגרונם התקציבי, או הסתדרות שתכפה מדיניות כי בכוחה לפרק קואליציה, הם הפתרון. אבל זו תרופה שמגבירה את המחלה. אם הבעיה היא ממשלה חלשה מידי, העברת הכוח הפוליטי למוקדים אחרים – בג"צ, אוצר, הסתדרות, אילי ההון – רק תחליש את הממשלה עוד. התהליך הזה גורר את המערכת כולה לסחרור והוא רע לא רק לממשלה. הוא רע גם לשירות הציבורי, לשוק החופשי, ולהסתדרות. הוא הופך את האיזון בין כל הכוחות האלה לבלתי יציב. זה מה שראינו במאבק התקציב האחרון, וזה מה שראינו במלחמה המכוערת בין נשיאת בית המשפט העליון לשר המשפטים הקודם, וזה מה שראינו כשבנק הפועלים חשב שהוא יוכל לצפצף על נגיד בנק ישראל. כשמשפטנים, פקידי אוצר, בעלי הון וועדי עובדים חושבים שזכותם, אפילו חובתם, לקבוע את מדיניותה של ישראל הם מביאים בסוף לתגובת נגד. במוקדם או במאוחר, הממשלה מגיבה בהיסטריה. נהלי שלטון מתפוררים, יוזמות חקיקה קיצוניות מסכנות את האיזון בין רשויות, התערבות חרום חפוזה עשויה להידרש כשבעלי הון מלווים זה מזה ומהציבור בלי בקרה ואחריות. לכן כל תיקון ארוך טווח מוכרח להתחיל משיקום יכולתה של הממשלה למשול. אין פתרון אחר.
הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 18.5.09
