תזכורת: שאלתי את זהבה גלאון ב'מועצת החכמים' אם היא שמחה ביום העצמאות. גלאון כעסה מאד. שאלה לא לגיטמית, אמרה (וסירבה לענות). נזף בי גם שכני לשולחן, ארי שביט. איך, הוא שאל, אני מעז לפקפק בכך שמר"צ היא מפלגה ציונית? הרי היא בשר מבשרה של תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את המדינה. נזפו בי גם קוראי כאן (ראו פוסט למטה). (בשמאל שמכנה את עצמו "רדיקלי" הכתירו בתואר מק-קארתי, לא פחות.)
והנה, לפני שבוע מפרסמת הכוהנת הגדולה של מר"צ, שולמית אלוני, מאמר בהארץ, ששפך אש וגופרית על רעיון המדינה היהודית. מר"צ היא אכן מפלגה ציונית, באופן פורמלי. אבל היא בכל זאת מעוררת תהיות כשהיא לא מתנערת מאנטי-ציונות. כך כותבת אלוני:
…מאז 1992, כאמור, יש לנו גם את ההגדרה "מדינה יהודית" שמשמעותה אתנוקרטיה – שלטון של קהילה אתנית דתית, המקפידה על המוצא האתני של אזרחיה על פי ההתייחסות התורשתית מצד האם.
קצת קשה להתחיל להתיר את הגיבוב הזה, המטיל כמדומה על ההגדרה "מדינה יהודית" – ישראל היתה כזאת גם לפני 1992 – את מה שנדמה לאלוני (בטעות) שיש בחוק השבות. חוק השבות, אם צריך להזכיר, על צידו ה"אתני" מכליל תחת הגדרת יהודי כל מי שיש לו סב אחד (או סבתא אחת) שהם יהודים. גם בני זוגם של אנשים כאלה הם זכאי אזרחות. על צידו הגיורי הוא אינו דורש גיור כהלכה. ואולי אלוני לא שמעה אבל האזרחות אינה מוגבלת ליהודים. כך ש"אתנוקרטיה" היא סיסמה ריקה, קללה ולא אבחנה. גם מתנגדי רעיון המדינה היהודית יש להם בדרך כלל קצת יותר אוריינטציה לגבי מושגי הדיון – דת, אתנוס, לאומיות וכו'. בכל אופן, כך או כך, אין דרך לטעון אפילו בחצי רצינות שמדינה יהודית היא מדינה ששייכת רק למי שאמם יהודייה.
מה שכן אפשר לומר בביטחון לגבי גיבוב דברי הבורות שיש במאמר של אלוני, שהוא דוחה את רעיון המדינה היהודית בשאת נפש. ואם זה לפחות קול מרכזי במר"צ, אז יאמרו נא בעלי הקול הזה בגלוי שאינם שמחים ביום העצמאות שלנו. אין שום עונש על לא לשמוח. אבל יש חוסר יושר בלקלל את המדינה היהודית מצד אחד, ואחר-כך להתמלא תדהמה שמישהו מטיל ספק בציוניותך.
וכל זה, כמובן, לא חל על גלאון, וגלאון אינה מחוייבת למה שיש לגברת אלוני לומר לנו על עצמנו. אבל הייתי בכל זאת שמח להבהרות, כוון ששמתי לב שגלאון נצמדה פעם אחר פעם בדיון לניסוח הזה: מדינת ישראל היא "מדינת העם היהודי וכל אזרחיה". אני לא בטוח מה ההגדרה הזאת מתכוונת לומר, והאם גלאון מתכוונת לעקוף בעזרתה את ההגדרה "מדינה יהודית". על פניו, לא. אבל זו הגדרה משונה ואני, לפחות, לא מקבל אותה. היא מערבת שני סוגים של מושגים. ישראל היא אכן מדינת כל אזרחיה, אף שהיא מדינה יהודית, מפני שהיא שייכת לכל מי ששותף בריבונות, כלומר כל אזרחיה. לעומת זאת היא לא "מדינת העם היהודי" באותו מובן, אף שהיא מדינה יהודית. "כל אזרחיה" הם ה"בעלים" בלומר הריבונים. אבל לא כל העם היהודי הוא ריבון, ואסור שכך יהיה. יהודי בברוקלין אינו שותף באותו מובן שאזרח יהודי או ערבי שותף. אם רוצים לדבר על שייכות ביחס לכל העם היהודי, זו שייכות אחרת: זה "הבית הלאומי" של העם היהודי, כלשון הצהרת בלפור, "המולדת" של העם היהודי במושג שהרצל העדיף, ואנחנו יכולים לומר בפשטות מדינת הלאום היהודית. יהודים בכל העולם יכולים להרגיש שבמדינת ישראל מתממשת זכותם של היהודים להגדרה עצמית, אבל אם הם רוצים שייכות ברמה החמורה והקונקרטית של "כל אזרחיה" הם צריכים לעשות עליה. אז, לא, לא ברור לי למה מתכוונת גלאון, ומה שיוצא אינו קוהרנטי. אבל הייתי שמח שכל פוליטיקאי יבהיר ולא יסתיר את עמדתו בנושא החשוב הזה: האם מדינה יהודית לגיטימית בעיניו, האם ליהודים יש בעיניו זכות הגדרה עצמית. אני רוצה – אם זו לא דרישה מוגזמת – לדעת דבר כזה כשאני מצביע. ואם מר"צ עדיין תוהה למה איבדה כל-כך הרבה מכוחה בבחירות האחרונות, אולי חלק מן ההסבר הוא כזה: רובו של השמאל ציוני. אי התנערות משולות אלוניות מרתיע אותם. ובצדק.