גדי טאוב

ביקורת של אריק גלסנר במעריב (וב NRG):
”אלנבי“ הוא רומן שאפתני עם הישגים נדירים, כמו העלילה הבנויה היטב, אך גם עם מוגבלויות, כמו הטענה הלא מבוססת שהשוליים יותר אותנטיים מהמרכז. לרשימה המלאה ב NRG… 
ראיון של מאיה מנדלוביץ עם המחבר ב News1 "מיהו גדי טאוב" (למקרה שאתם רוצים לברר מי אני).
וכן, לא פחות חשוב, הספר נכנס לרשימת רבי המכר של הארץ. בשעה טובה.

השבוע הצטרפה זהבה גלאון למועצת החכמים. על תקן גדעון לוי, שנמצא בחו"ל. התפתח ויכוח קטן שיש לי הערה קטנה בעקבותיו. שאלתי את גלאון אם היא מוכנה לומר שבמר"צ שמחים ביום העצמאות. מקלחת, חטפתי. "השאלה לא לגיטימית", אמרה גלאון, והיא לא מוכנה לענות עליה. טוב. לא בטוח שהבנתי למה השאלה לא לגטימית. אבל כן שמתי לב שהיא סירבה בתוקף לענות עליה ולומר שהיא שמחה על עצמאותה של מדינת ישראל.

לפני כמה שבועות התראיינה גלאון בהארץ. היא אמרה, בין השאר, שעמוס עוז אשם בירידת השמאל. הטיעון על עוז לא היה ברור לגמרי, שלא לומר בלתי משכנע. אבל הנה עצה קטנה לגלאון: מי שיצטייר כמחמיץ פנים לעצם עצמאותה של מדינת ישראל, מי שיגיד שהשאלה לא לגיטימית ויראה כמתחמק, מי שמתפתל באי-נוחות כששואלים אותו, לא יזכה להפוך לשמאל אפקטיבי. זה לא עוז.

חסידי האקטיביזם השיפוטי נוטים, בשיח הציבורי הצעקני סביב הנושא, לתאר את כל מי שתומכים בהגבלות כלשהן על מעמדו הכל יכול של בית המשפט העליון במקרה הטוב כאויביי שלטון החוק, ובמקרה הרע כחסידי השחיתות. אבל אני מניח שאפילו חסידי התרחבותה חסרת המגבלות של הרשות השופטת לא סבורים שנשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר, הוא "אוייב של שלטון החוק. לכן היה משמח לקרוא דברים ברורים שאמר לאמירה לם בידיעות אחרונות השבת:

אני סבור שלא הכל שפיט, שיש נושאים ששייכים לתחומן של הרשויות האחרות, המחוקקת או המבצעת… ביתה המשפט לא צריך לראות את עצמו כמי שמהווה רשות עליונה שאין עליה ערעור. אני סבור שהפרדת הרשויות היא דבר שצריך לקיים, וצריך לתת לכל רשות לדון בעינייניה… אני לא חושב שיש מגמה להחליש את בית המשפט. יש מגמה למנוע מבית המשפט לדון בנושאים, שהוא אינו צריך לדון בהם, כי הם אינם שייכים לתחום שלו. (ההדגשה שלי. ג.ט.)

שהחיינו. ותארו לכם מה היו אומרים על הציטוט הזה אם הוא היה יוצא מפי דניאל פרידמן, למשל. מפני שאם להודות על האמת זה כמו לומר שבגדול רבות מהצעותיו של פרידמן היו שקולות ואף נחוצות (למעט ההצעה שרוב של 61 יכול להחזיר את תוקפו של חוק שבג"צ פסל – רעיון ששמגר התנגד לו במפורש באותו ראיון).

עכשיו שהממשלה הוקמה וקדימה התמקמה באופוזיציה, מגיעה שעת המבחן האמיתית של המפלגה. קדימה צריכה להגדיר דרך. עד עכשיו המפלגה עמדה בכמה מבחנים לא קלים: היא לא ויתרה על עקרונות בשביל כיסאות, לא אחרי התפטרות אולמרט, כשרשות הממשלה היתה בהישג יד, ולא אחרי הבחירות. מבחן המעשה הבהיר שעקרונות עומדים לפני כיסאות.
אבל עכשיו הגיע הזמן להישיר מבט בעיני הציבור ולהגדיר בבירור את אותם עקרונות שבשמם נדחו הכיסאות. אם קדימה מבקשת להתבסס כמפלגת מרכז, ואם יש לה יומרה להוביל את ישראל, היא צריכה לומר לנו מהו היעד ומהי הדרך. במבחן הזה קדימה לא עומדת, בינתיים. במקום לדבר ברורות על דרך מרכז קיבלנו גמגומי שמאל ומעשי ימין. מצד אחד מדברים על משא ומתן עם אבו מאזן, ומצד שני המשך הסכמה בשתיקה לקיומם של מאחזים ולבנייה בהתנחלויות. והרי המרכז דוחה בדיוק את שני אלה.
למשא ומתן עם אבו מאזן אין שחר. רוב הציבור הישראלי מבין את זה. הוא חושד, כנראה בצדק, שהפלסטינים יימשכו אותנו באף לנצח, מתוך הנחה שהזמן עובד לטובתם: ישראל, הממשיכה ברוב טפשות להתנחל, שוקעת עמוק יותר ויותר בביצה דו-לאומית. היום שבו לא נוכל להיפרד לשתי מדינות יהיה סופה של הציונות.
קדימה קמה על האומץ להסיק מסקנות נכוחות מן העובדות האלה: נצטרך לחלץ את עצמנו משקיעה בדו-לאומיות גם בלי הסכם. אלא שאז באו הקסאמים ומלחמת לבנון השנייה וחסמו את הדרך לנסיגה חד-צדדית נוספת. הטילים סינדלו אותנו לגדה.
עכשיו הגיע הזמן להסיק את המסקנה האמיצה שלוקחת בחשבון את הקסאמים: אם ישראל חפצה חיים היא צריכה להכין את הקרקע לפנוי יהודה ושומרון תוך הגנה על עצמה מן האפשרות של ירי טילים על מרכז הארץ. פירוש הדבר פינוי הדרגתי של ההתנחלויות שמעבר לתוואי הגדר, השלמת הגדר, והמשך פריסה של צה"ל ביהודה ושומרון עד שתימצא דרך להבטיח שלא יהיו טילים.
מהלך כזה יחסל באחת את האיום האסטרטגי של דו-לאומיות. שנית הוא ישכנע את הציבור הישראלי ואת העולם שפנינו אינם לשלטון אפרטהייד של קבע על אוכלוסיה נטולת זכויות. זו לא סוגייה שולית. רק לעתים רחוקות אנחנו מתפנים לשים לב עד כמה הרחיקה לכת הדה-לגיטימציה של הציונות, והזיהוי שלה עם ההתנחלות והכיבוש. אנחנו מועמדים להפוך לדרום אפריקה של שנות האלפיים, ואם זה יקרה ימשכו הדמוקרטיות הגדולות – כולל ארצות הברית – את תמיכתן מישראל. ושלישית נטל ההוכחה יעבור לצד השני. אם הפלסטינים רוצים בעצמאות הם יצטרכו לבסס שלטון יציב שמסוגל ורוצה להבטיח שקט לשכנים הישראלים. לא יהיה קל לשכנע את ישראל בכך. ייתכן שידרש שלב ביניים של מנדט בינלאומי, מגובה בכוח צבאי, עד שייבנו מוסדות שלטון אפקטיביים ושוחרי שלום. אבל מרגע שרק צה"ל יישאר בשטחים המשך הכיבוש יהיה בחירה פלסטינית, לא ישראלית.
אם לקדימה לא יהיה אומץ להניח הצעה מסוג זה על השולחן, היא תאבד את הצדקת קיומה כמפלגת מרכז, והיא תאבד את אמון בוחריה.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב 16.4.2009

 אריק גלסנר, מעריב:

"אלנבי" הוא רומן שאפתני עם הישגים נדירים, כמו העלילה הבנויה היטב, אך גם עם מוגבלויות, כמו הטענה הלא מבוססת שהשוליים יותר אותנטיים מהמרכז. לרשימה המלאה ב NRG… 

עמרי הרצוג, הארץ ספרים:

"כמו מועדון לילה נוצץ ומפתה, שאור היום חושף את אשליית העליבות הרשומה על כתליו המוכתמים, כך גם הרומן – ששובר מוסכמות בנושאיו ובסגנונו – נחשף, לאורה של מנורת הקריאה, כמאשר אידיאולוגיה בורגנית לעילא." לרשימה המלאה… 

עמיחי שלו, ynet:

"אלנבי של גדי טאוב חושף את הקורא לישראלים מסוממים, חיות מין, אבודים ותלושים, מצחיקים וחכמים. והוא עושה זאת במיומנות סיפורית מעוררת השתאות, למרות השפה הרזה." לרשימה המלאה…

אתגר קרת, ידיעות אחרונות:

הסיפור עצמו לוקח. מכניס אותך ישר פנימה. אתה מדפדף קדימה, רוצה לדעת מה יהיה, מי יתהפך על מי, מי ישאר נאמן… סיפורים חזקים, שגם אומרים משהו. לא רק על אנשים שחיים בשוליים; על בני אדם בכלל. וכשהספר נגמר אתה יוצא ממנו כמו ששיכור יוצא ממועדון חשפנות בעשר בבוקר. כאב ראש עמום, האור מסביב חזק מדי, רעש מחריש אזניים של נורמאליות ותחושה חדשה שמשהו מהספר הזה יישר אצלך הרבה אחרי שההשפעה של השני אדוויל והמקלחת תתפוגג.

בשבוע שעבר התראיינה זהבה גלאון למוסף הארץ. היא האשימה את עמוס עוז בכך שקבר את השמאל. הראיון לא הבהיר איך הצליח עוז לחולל דבר כזה, לגמרי לבדו. אחר-כך היה עוד הסבר: השמאל לא היה תקיף מספיק בהתנגדותו למלחמות. ואז בא הסבר שלישי, הפוך במובן מסויים: שאולי לא אמרנו – אנחנו השמאל – לציבור, "שיש לנו בעיה עם הפלסטינים", כלומר שלא לגמרי מצאנו פרטנר לחלוקת הארץ, כנראה. אבל למה שאני אומר על זה את מה שאלכס יעקובסון אמר במדור הדעות של הארץ בכזאת בהירות במאמרו "סיכוי על תנאי לשמאל הישראלי". להנאתכם.

ואם כבר אנחנו עוסקים בבעיה שיש לנו עם הפלסטינים, ואם כבר אנחנו מפנים להארץ, הנה גם דברים של שלמה אבינרי על הבעיה שיש לנו עם הפלסטינים. ואכן  –  יוסטון, יש לנו בעיה.

”הביתה“ של אסף ענברי הוא אירוע. גמרתי לקרוא אותו הבוקר, וזה מוקדם לומר דברים מסודרים, אבל בכל זאת כמה מחשבות ראשוניות – בהחלט לא סופיות – וכמה דברים בנימה יותר אישית. הכרות אישית היא בדרך כלל עילה לגילוי נאות בפתיחת הדברים. אבל במקרה הזה ההיכרות לא בדיוק אישית, והגילוי יהיה מספיק נאות בהמשך. קודם כל הספר, מפני שיש בו מפתח להבנת המעשה הציוני, ולהבנת הסכנה שבה הוא עומד עכשיו.

הנה פתיחת הספר:

כשרוסיה הפכה לברית המועצות אכלו תושבי אודסה את החלבה שייצר אביו של לוניה. הצבא האדום טיהר את העיר מהיסודות הרקובים של החברה בעזרת תושבים לוקחי שוחד שהלשינו על חברי המחתרת האוקראינית. בשדרות הראשיות נתלו חשודים על עצים ועל עמודי פנסים, ועוברי אורח שנעצרו להתבונן בהם כויסו בידי יתומי המלחמה ויתומי המהפכה. צנרת הדירות נותקה ממים, ונחילים של תושבים עם דליים בידיהם התקוטטו ברחובות סביב ברזי כיבוי אש ומזרקות. כל האנשים והילדים האלה, החשודים והמלשינים והשורדים, אכלו חלבה. אביו של לוניה התעשר.

”הביתה“ הוא סיפור על אידיאל נשגב – מלידתו, דרך מימושו, ועד דעיכתו. זה סיפור לידתו, חייו ומותו של קיבוץ אפיקים שענברי גדל בו, ועזב אותו לבסוף. קשה לתאר צורת כתיבה פחות צפויה מזו לחומרים האלה.  (להמשך הרשימה…)

דבר אחד טוב, אומרים לנו, יצא מכניסתה של מפלגת העבודה לקואליציה: אהוד ברק ישאר במשרד הביטחון. אבל עושה רושם שההפך הנכון.
לברק מגיע קרדיט מדיני על שני מעשים חשובים וגם אמיצים: היציאה מלבנון, והמהלך החד-משמעי של קאמפ דיויד 2000, שהדגים לכולנו את האמת הלא נעימה, שהפלסטינים אינם מוכנים לחלק את הארץ.
אבל פרט לאלה ברק לא הוכיח את עצמו כמדינאי וכפוליטיקאי. נתחיל בהתנחלויות. אומרים לנו שהעבודה תמתן את הליכוד בנושא הזה. זה ודאי לא נכון על ברק. תחת ראשות ממשלותו זכו ההתנחלויות לפריחה עצומה. כשר ביטחון הוא לא נקף אצבע נגד המאחזים.
לממשלת אולמרט כולה אחריות כבדה לפחדנות מול המתנחלים, אבל ברק היה הסמן הימני. את המעט שהתכוון אולמרט לעשות אחרי שנכווה בעמונה, ברק מנע. ואם כך ממשלת ימין תרוויח הרבה מברק: הוא גם יאפשר תנופת בנייה ביהודה ושומרון, וגם יעטה עליה מסווה של מתינות מדינית. התאבדותה האיטית של הציונות בשקיעתה לתוך דו-לאומיות תימשך. וככל שתוספת המנדטים של העבודה תאריך את חיי ממשלת נתניהו, כך יחמיר מצבנו.
ברק, אני בטוח, מבין יותר בעינייני צבא מעמיר פרץ. אבל פרץ ואולמרט, תסלח לי ועדת וינוגרד, הביאו להישג משמעותי למרות הכשלים הצבאיים. שקט בצפון. נסראללה למד לקח. בעזה קרה ההפך. הצלחה צבאית הפכה כשילון מדיני. ברק הסכים לצאת למבצע הזה מאוחר מידי, ורק אחרי שתמך בכל סוגי הכניעה והתהדייה. מיד אחרי שהמבצע יצא לדרך הוא ביקש לנוס אל חיכה של תהדייה חדשה. כוונת המבצע היתה הרתעה. הרתעה משיגים בעקביות: תגובה תקיפה על כל התגרות. את כל מה שיכולנו להרוויח הפסדנו כשברק הניח לחזית עזה להדרדר חזרה למלחמת התשה. והנה שוב הוא מלמד את החמאס שאפשר לירות עלינו, אם רק עושים את זה במידה.
ואחרונה, שלטון החוק ושאלת יחסי הכוחות בין רשויות אכיפת החוק לפוליטיקה. דעותיו של ברק בנושא הזה, אמר בשבוע שעבר דניאל פרידמן, בראיון לידיעות אחרונות, קרובות לאלה של שר המשפטים היוצא עצמו. זה לא מה שברק אומר פומבית, כמובן. הפער הזה לא נראה טוב בשעה שכמה עננות תלויות מעל ברק, והן עלולות להפוך יום אחד לחקירות: פרשת טאורוס; התעשרותו המהירה, שאף אם  כולה חוקית, היא בכל זאת מעוררת שאלות; והעמותות כמובן.
לכן סביר שמערכת אכיפת החוק, ההולכת והופכת לשלטון העל של ישראל, יכולה להניח שברק לא ימרה את פיה. הוא כבר הוכיח את זה בהוליכו את מפלגתו לתמוך באחת ההחלטות המבישות ביותר של הממשלה היוצאת: הממשלה נכנעה בפני יועץ משפטי שדרש ממנה, בעזות מצח, לסגת מכוונתה לחקור עבירות לכאורה בפרקליטות סביב פרשת רמון. רבים מתושבי ישראל קיבלו רושם מאז שאוכפי החוק הם מעל החוק. זה רושם לא בריא. ונוכחות ברק בממשלה רק תחזק אותו.
על מדיניות כלכלית אין הרבה מה להוסיף. האיש ממגדלי אקירוב הוא לא יותר סוציאל-דמוקרט מנתניהו. על שיקום האמון בפוליטיקה ודאי אין מה לדבר, אחרי מפגני זיגזג, תרגילים, והפרת הבטחות – מוינוגרד ועד "נלך לאופוזיציה". לא זה האיש שיחזיר לאזרח את האמון בנבחריו. יוצא שאם יש דבר באמת מזיק בהצטרפות העבודה לקואליציה, זה הדבר: ברק שוב יהיה שר ביטחון.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 30.3.2009

פורסם ב Ynet, ואפשר לקרוא אותו כאן. 
את הפתיחה של הספר אפשר לקרוא כאן, בוואלה.

 תמיר מורג שלח ניתוח של הויכוח ביני לבין גדעון לוי בתכנית "מועצת החכמים" על מספרי ההרוגים הפלסטינים בשנות ההבלגה ברצועת עזה. הלינק למטה הוא לתוכנית עצמה, למי שרוצה לעקוב blow-by-blow כמו שאומרים. אומר להגנת לוי שאופי התכנית מצריך לפעמים סיסמאות במקום ניואנסים, והוא לא היחיד שנוהג כך, ובכל זאת, ההפרזות במספרי ההרוגים הפכו לשיטה לגינוי אוטומטי של ישראל. מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני מפרסם כאן יותר תגובות בגנותי מאשר בעדי, בדרך כלל, אבל השימוש המניפולטיבי בספירת גופות הוא בעיני חמור ונבזי. תודה לתמיר על ההקפדה על פרטים. הנה דבריו בלשונו:

 אני שונא להסכים עם גדעון לוי. בשבת האחרונה (21.03.09), כשצפיתי בתכנית 'מועצת החכמים', זה כמעט קרה לי. רק כמעט.

לוי דיבר על 5,000 הרוגים פלסטינאים, ולאחר שגדי טאוב התפרץ לדבריו וערער על אמינותם של הנתונים, התפתח בין שניהם ויכוח שהיה חריג בדציבלים אליהם הגיע, אפילו ביחס למה שנהוג בדרך כלל בתכנית. נראה היה לי שהנתונים של גדעון, שדיבר על "בוכלטריה של דם" ועל "4,800 הרוגים פלסטינאים מאז שנת 2000", תואמים פחות או יותר הנתונים המוכרים לי; יחד עם זאת, הביטחון הרב שבו ערער עליהם גדי טאוב, עורר בי חשד למניפולציה מוסווית כלשהי מצדו של לוי. החלטתי לצפות שוב בהקלטת התכנית באינטרנט, ואז נחשפה בפני השתלשלות אירועים מפותלת ומרתקת, אשר קילפה שכבה אחר שכבה את מעטפת המניפולציות שבאמצעותה הסווה גדעון לוי את ההפרזות שלו. 

להלן השתלשלות האירועים בדיון, והלינק לצורך צפייה בהקלטת התכנית:
http://news.nana10.co.il/Section/?SectionID=2177

1. איתן בן אליהו מדבר על "שבע שנים (שבהן) התאפקנו עד שעשינו את זה" (מבצע 'עופרת יצוקה', ת.מ).
2. גדעון לוי משיב לבן אליהו: "כמה מגוחך, הרגנו 5,000 אנשים בשנים האלה שאתה מדבר איתנו על איפוק".
3. גדי טאוב מתפרץ לדבריו של לוי, ומטיח בו: "מאיפה המספרים האלה?". לוי מתחיל בנסיגה מהנתון המטעה, ומתקן את הנתון ל-4,800 הרוגים, במקום 5,000.
4. הויכוח נמשך וגדעון לוי אומר: "הפקודות (של צה"ל) היו מאוד ברורות: Catch as you can", הרוג כפי יכולתך". דן מרגלית קוטע את לוי ("ממש לא הייתה שום פקודה כזאת"), גדעון לוי מנסה להשיב, וגדי מתפרץ לדבריו ומטיח בו שהנתונים והמספרים שבהם הוא נוקב לא נכונים.
5. גדעון משיב לגדי: "לגבי העובדות, משנת 2000 עד 2009, והדבר בדוק, יש 4,800 פלשתינים הרוגים".

ולהלן העובדות הנכונות, שהוסוו על ידי גדעון לוי  תחת המולת הצעקות, הפרטים שנזרקו לחלל האוויר, והשתלשלות האירועים האינטנסיבית של הדיון:

איתן בן אליהו דיבר על "שבע שנים של איפוק" עד לפתיחת מבצע 'עופרת יצוקה', דהיינו, על התקופה שבין 2002 לבין ה-27.12.2008, אז החל המבצע. לוי, שהשיב: "הרגנו 5,000 אנשים בשנים האלה", נסוג אחרי התקפה על מהימנות הנתונים, תיקן ל-4,800 הרוגים פלשתינאים, ולאחר שחילופי הדברים נמשכו, ויצרו בכך את מרווח הזמן רווי הפרטים והצעקות אשר נדרש כדי לבלבל את כל מי שצפה בדיון או לקח בו חלק, הוא שינה את לוחות הזמנים שאליהם התייחס, כביכול, בדברו על 5,000 הרוגים; כעת, הוא נקב בהגדרה חדשה: "משנת  2000 עד 2009… יש 4,800 פלשתינים הרוגים".

לכאורה, הבדל של מה בכך, אלא שבאקט הזה הכניס לוי בדלת האחרית , עוד 3,200 הרוגים, בקירוב, מתוך ה-5,000  שדיבר עליהם. 200 מהם, כפי שהודה, לא היו ולא נבראו; 1,500 מהם (בקירוב) נהרגו בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השנייה, בשנים 2000 עד 2002, אשר היו מחוץ למסגרת הזמן שבה עסק הדיון כאשר זרק לוי לראשונה את הנתון "5,000 הרוגים" (בהתייחסות ישירה לתקופת האיפוק של ישראל שעליה דיבר איתן בן אליהו); ו-1,500 פלשתינאים נוספים נהרגו במבצע 'עופרת יצוקה', אשר בן אליהו הגדיר בפירוש את יום פתיחתו כתאריך שחתם את תקופת האיפוק עליה דיבר, ואשר אליה התייחס גדעון לוי בדבריו.

למרבה האבסורד, גדעון עצמו טוען (אם אינני טועה), כי ב-'עופרת יצוקה' נהרגו הרבה יותר מ-1,500 פלשתינאים; מה שאומר, על פי הנתונים שלו עצמו, שכמה מאות פלשתינאים "חזרו לחיים" בתקופה שבה הוא טען במקור כי 5,000 מהם נהרגו על ידי צה"ל. הגיוני, לא?