הרוגים פלסטינים – מאיפה המספרים?

הויכוח על מהימנות נתוני בצלם הוא חשוב. כי ישראל זנחה, כמעט לחלוטין, את הקרב על ההסברה. זה נורא ואיום, מפני שזה משאיר את הזירה לאוייבי ישראל, לשמחים לאידה, ולאנטישמים. אנחנו, קודם כל אנחנו, צריכים לחקור בלי מורא ובלי משוא פנים את תוצאות פעולותינו, ולומר לישראלים – ולעולם – את האמת.
אבל אנחנו לא עושים את זה. אחת התוצאות הוא שמספרי הרוגים לגבי המבצע האחרון בעזה הם בדרך כלל המספרים של החמאס. מי שחושב שדוברות צה"ל משקרת ומטייחת, קופץ בששון אל מספרי החמאס כאילו כאן יש אמינות מוחלטת. הבלים. עיתונאי איטלקי שהצליח לשהות בעזה במהלך המבצע דיווח שהמספרים הם כנראה חצי ממה שאנחנו מדווחים. ידיעות פרסם את ממצאיו, עיתונו באיטליה (קוריירה דה לה סרה) פרסם אותם. הארץ בחר להתעלם. במקום זה אנחנו ממשכים לצטט את החמאס.
אחד המקורות שבכל זאת נחשבים אמינים זה אירגון בצלם. עבודתו של בצלם חשובה. רבים מסתמכים עליה, כולל האו"ם שמחשיב אותה למהימנה. אבל לבצלם יש אג'נדה והוא נוטה לצייר את ישראל בצבעים הרעים ביותר שהוא יכול. לפעמים זה ממש עיוות של הנתונים. וכשבודקים את הנתונים הארגון משיב בתירוצים, האשמות נגד, וטענות מופרכות במקום לתקן את הנתונים. לידיעת מצטטי המספרים. כן, גם אתה מר גדעון לוי. הנה דוגמא שפרסם יונתן דחוח-הלוי, יחד עם תשובותיה של מנכ"לית בצלם.    

אז מה חושבות החשפניות על כל זה?

הדיון בביקורו המתוקשר של מפקד חיל הים במועדון החשפנות "גו-גו" גלש, בשוליים, לכמה קריאות לסגור את מועדוני החשפנות. החשפנות, אומרים לנו, משפילה נשים, מתייחסת אליהן כחפצים. החשפניות עצמן, כמעט עד אחת, דוחות את הטענות האלה. הן לא אוהבות שמתארים אותן כעלובות ומסכנות, כי הן לא כאלה.
איך נראה כל העניין מנקודת מבטן? הרבה פעמים היחס שלהן לגברים הוא שילוב בין ציניות לחיבה חצי-פטרנליסטית. גברים, או אלה שבאים למועדונים, הם יצורים ניתנים בקלות למניפולציה. הם מוכנים לקנות את העמדת הפנים הקלושה של חיבה – לקנות ממש, בכסף – גם כשהם יודעים שהיא העמדת פנים. הם מוכנים לשלם, לפעמים הרבה, תמורת קצת עירום או קצת מגע.
לעתים קרובות התחושה של הבנות, לפחות בהתחלה, היא ההפך ממה שכותבים מגיניהן: תחושה של כוח ולא של חולשה, של משפילות ולא של מושפלות. כמה זה קל! כמה כסף הגברים האלה מוכנים לשפוך בשביל חצי מגע או חצי חיוך. אחר-כך מתגנבים דברים אחרים. יש גם לקוחות גסים. ואת אלה צריך להעמיד במקום. לאורך זמן מתפתחות אצל חלקן – לא כולן – איזו חומה של ניתוק מסביב לעור החשוף. הסקרנות, השיכרון הראשוני של כוח ואטרקטיביות נשחק. מתגברת המונוטוניות והמכאניות, לפעמים גם תחושת הריקנות, לפעמים גם בושה סמויה. וגם זה: מתרגלים לכסף קל. אבל הניתוק, גם כשאצל אחדות הוא נעשה בוטה, לא דומה למה שאומרים בשמן העיתונים: חולשתם של גברים, לא כוחם, היא עובדת החיים הבולטת של המועדון.
האם כל זה נפלא? כנראה שלא. האם זה נורא? גם לא. המפגש בין גברים וחשפניות הוא בעיקרו מפגש (נטול כפייה) של חולשות אנוש. לפעמים גסות, לפעמים נוגעות ללב. אבל כאן, תחת אשליה שבירה של זוהר, לא מבזים אותן, את החולשות. וזה גם משהו. כי המסע נגד המועדונים קצתו כוונות טובות, אבל רובו חוסר נכונות לסלוח על חולשות אנוש פשוטות.
ההקשר הפמיניסטי של הטענות היום – חיפצון האישה, שוביניזם, וכו' – הוא האלמנט המזדמן, לא האלמנט המהותי בדיון. כמעט כל חברה, כמעט בכל זמן, מפתחת ז'רגון משלה להביע באמצעותו את הבהלה ממיניות האישה, ובעיקר ממיניות נשית נטולת עכבות. העברית בחרה במילה "פריצות": מיניות נטולת עכבות אצל נשים היא פריצת גבולות בלתי נסבלת. עכשיו אנחנו לא סובלים אותה בז'רגון פמיניסטי. קודם לא סבלנו אותה בז'רגון שוביניסטי, ואמרנו שקול באישה ערווה. אבל בין הפונדמנטליזם המוסלמי שמכסה את גוף האישה, הפמיניזם שמכנה עירום "חיפצון", "האגודה לדיכוי החטאים" בארצות הברית במאה התשע-עשרה (שהובילה לחקיקה נגד פורנוגרפיה), והרבנות הראשית, יש יותר משותף מנבדל. זה ודאי נכון מנקודת מבטן של החשפניות. אינטואיטיבית הן חשות שהקמפיין הפמיניסטי נגד ניצולן הוא צעיף דק מעל השנאה שרוחשות להן גברות מהוגנות. במובן המעשי זה אפילו עוד יותר פשוט: כך או כך, קוראים לסגור להן את מקום העבודה. אני לא מכיר חשפנית אחת, אחת בכל תל אביב, שרוצה שיסגרו את המועדון שהיא עובדת בו.
אז כדאי שניתן למועדונים האלה לחיות. צריך קצת אפלולית לפעמים, וקצת חמלה, כדי שנוכל לשאת את האור.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 17.3.2009

ליברמן וטיבי ימשיכו לפרנס זה את זה

ליברמן במשרד החוץ זה בערך הדבר האחרון שישראל צריכה. בכל מקום שתדרוך רגלו תאמר העיתונות המקומית שנציגה הרשמי של מדינת ישראל הוא זה שמציע לשלול אזרחות מערביי ישראל. לא חסרים לנו שונאים שיגידו אמרנו לכם: הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא מדינת אפרטהייד. עם ליברמן בחזית, יהיה לנו קשה להסביר שרעיונותיו המנוגדים לרוח הדמוקרטיה שלנו, מנוגדים לעמדה הציונית, למבנה החוקתי של ישראל, למגילת העצמאות שלה.

אבל ליברמן קיבל את תיק החוץ משום שזכה בחמישה-עשר מנדטים. ושום דבר לא יצליח לטאטא את העובדה הזאת מתחת לשטיח. המפלגות הציוניות באמת, המאמינות ביהודית ודמוקרטית, ימין ושמאל, מוכרחות לקחת את זה בחשבון. הן צריכות לשאול את עצמן איך זה קרה, ומאיפה באה הרוח הזאת.

רובן מתחמקות בדרך כלל משאלת יחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי. הימין נוטה להתעלם מצוקתם של ערביי ישראל, והשמאל נוטה להיות ער רק למצוקתם, ולכן לעבור בשתיקה גמורה גם על מה שאינו עולה בקנה אחד עם שותפות אזרחית. בתווך ישנו ציבור מצביעים גדול שרשמיו על המיעוט הערבי מתבססים בעיקר על התנהגות חברי הכנסת הערבים. והרושם שעושים חברי הכנסת האלה הוא יותר מסתם מטעה. אחדים מהם עוברים על החוק ממש, כשהם תומכים בגלוי במדינת אוייב בזמן מלחמה. אחרים מתענגים, אין לי מילה אחרת לזה, על התגרות ברוב. בשם זכותו של המיעוט להגדרה עצמית, הם מתכחשים לזכותו של הרוב להגדרה עצמית, ודורכים במתכוון על עצבים חשופים בצד היהודי. הפרובוקציות האלה שולחות עוד ועוד מצביעים לחיקו של ליברמן. ליברמן מציע פתרון לא מוסרי, לא דמוקרטי, לבעיית יחסי הרוב והמיעוט. אבל הוא מציע משהו. או כך זה נראה (בפועל הוא לא מציע כלום: להצעות שלו אין סיכוי).

אולי הגיע הזמן, אם כן, שחוץ ממר ליברמן נתחיל להתייחס לשאלה ביתר רצינות. המצוקות של ערביי ישראל – אפליה בהקצאת משאבים, אפליה בתעסוקה, דעות קדומות המופנות נגדם – הן עניין בוער הדורש טיפול נמרץ. טוב יעשה הימין אם יפנים את הדבר הזה: מצוקה גוברת לא תעודד אזרחות נאמנה. אבל גם השמאל, מצידו, צריך ללמוד משהו. את ההתגרות הבלתי מרוסנת וחסרת האחריות של הח"כים הערבים לא צריך לקבל בשום הבנה. אמנם לא צריך להוציא מפלגות מחוץ לחוק – זה לא נבון גם כשזה חוקי – אבל לא צריך להתעלם מתמיכה באוייב בזמן מלחמה. לא צריך לשתוק מול דה-לגיטימציה של זכותם של היהודים למדינה. ולא רק לענות צריך, אלא גם ליזום מדיניות: מיגור האפליה מחד-גיסא, ועמידה על חובות אזרחיות מאידך גיסא. לא מבחני נאמנות, ולא איומים בשלילת אזרחות. אבל, למשל, שירות לאומי במסגרת המגזר הערבי (בניגוד לחברי הכנסת הערבים, רוב עצום בציבור הערבי תומך בשירות לאומי כזה: 74%, על פי סקר של פרופ' סמי סמוחה). 

לא תהיה דרך לנטרל את הליברמניזם אם ליברמן ימשיך לצייר את עצמו כיחיד שמעז לענות לפרובוקציות של הח"כים הערבים, והיחיד שמציע תשובה לשאלת יחסי הרוב והמיעוט. למפלגות הציוניות, כולן, צריכה להיות עמדה, וצריכה להיות תשובה. זו אחריותן.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 11.3.2009

רב-תרבותיות: הפוך ממה שנדמה לכם

הסיסמה רב-תרבותיות מקדמת האחדה ולא ריבוי בתחום הפוליטי, בעוד שבתחום התרבות היא מעודדת פיצול. זו הנוסחה האמריקאית: האחדה ללא סולידריות. במלים אחרות, זו חלק מעלייתה של ההגמוניה הנאו-ליברלית. מאמרי בנושא, בארץ אחרת (הם קראו לו "הלברליזם כמעמד על"), מבקש להתחקות אחרי שורשיו של הרעיון בארצות הברית ולהראות מה קורה לו כאן, ואת מי הוא משרת. 

פשיטת הרגל של רעיון הריבוי כבסיס לדמוקרטיה בריאה הולכת ונעשית גלויה ככל שמעזים לחקור את הנושא ומפסיקים לפחד משומרי חומות התקינות ההפוליטית. הנה המאמר המדובר של דיויד גודהארט בגארדיין הבריטי (באדיבות בן-דרור ימיני), והנה מחקרו של רוברט פאטנם, שבדק 41 קהילות אמריקאיות במחקר שהקיף 30,000 איש, וגילה, למורת רוחו, שככל שהקהילה מגוונת יותר כך קטן ה"קפיטל החברתי" שלה, ונפגע הממשל העצמי שלה. זו לא אמת נעימה. אבל לעצום עיניים כלפיה זה לא יעזור. וכאן יש מאמרון קצר שמסביר מה יש במחקר. 

ובאותה הזדמנות, יש גם כמה תוספות ועידכונים בעמוד החדש, כאן באתר, הציונות ומתנגדיה.

10 שנים לרסלינג, ומאמר של אלכס יעקובסון. להנאתכם.

הוצאת רסלינג חגגה השבוע 10 שנים להווסדה, ועורכיה התגאו בזה שהם מעודדים מחשבה ביקורתית. נו. בל נגזים. יש הרבה ספרים מעניינים ברסלינג, אבל סדר היום של העורכים איננו עידוד מחשבה ביקורתית. הוא עידוד ביקורת בלתי מחשבתית, אוטומטית, שתפקידה ליצור אצל חסידיה תחושת צדק בזול. צדקנות היא ההפך מצדק, ומוסרנות היא ההפך ממוסר. התחסדות מהסוג הזה מאפשרת לאליטה לרחוץ בניקיון כפיה מתוך התנכרות לישראל ולישראלים, וזה לא משהו להתגאות בו. דוגמה טובה הוא ספרה של ז'קלין רוז, השאלה של ציון: ציונות בלי נחת. דוגמא אופיינית לקלות, הרישול והצדקנות של הפוסט-ציונות בת זמננו. אלכסנדר יעקובסון עשה מהספר צחוק, בנימוס, אבל ביסודיות רבה, במאמרו החדווה שבהטפת מוסר. ובאותה הזדמנות האתר משיק עמוד חדש שירכז מאמרים על ציונות, מאמרים המבקרים את הפוסט-ציונות, ועוד. המשך יבוא.  

הציונות ההרצליאנית

המאמר חירות, לאומיות ודמוקרטיה – מפעלו של הרצל מהווה מבוא לכרך כתבי הרצל בסדרת עם הספר, של ידיעות ספרים. בימים הלא נעימים האלה, שבהם מתנהל מסע אפקטיבי לדה-לגיטימציה של זכותם של היהודים להגדרה עצמית, יש טעם, אני חושב לחזור למקורות. שמחתי על רשותה של ההוצאה לפרסם אותו גם כאן באתר מציל"ה, וכל מי שרוצה להוריד אותו, רשותנו נתונה לו בזה.

אלנבי – רומן חדש מאת גדי טאוב

alenbijpg.jpg

הרומן אלנבי עומד לצאת לחנויות בתוך שבועיים. הוא מתרחש בתל-אביב הסמוייה מן העין: מועדוני חשפנות, חברות שמירה, ברים של מאוחר בלילה, בינגואים לא חוקיים. פרטים אפשר לקרוא כאן, בהודעה לעיתונות של הוצאת ידיעות ספרים.

קדימה לאופוזיציה

אפשר לכבות את האזעקות. נתניהו לא יצעיד אותנו אל תהומות המדיניות הימנית הקיצונית, מפני שמדיניות כזאת אינה אפשרית. ממשלה ימנית צרה לא תשלול אזרחות מערביי ישראל, היא לא תפציץ את איראן מחר בבוקר, היא לא תכבוש מחדש את עזה, היא לא תוכל להתנער ממפת הדרכים, ויש להניח שתחת עינו הפקוחה של אובמה היא גם לא תוכל להגביר את קצב ההתנחלות. היא תוכל כן, לנקוט מדיניות כלכלית ימנית וכך תעשה, כנראה, בכל מקרה, מפני שאצל נתניהו זו דת. ממשלה רחבה בצירוף קדימה לא תבלום את כלכלת נתניהו, מפני שקדימה לא מציבה אלטרנטיבה נוטה שמאלה, כפי שעושה עכשיו רוב העולם. משמע הצטרפות קדימה לממשלה לא היתה משנה הרבה את מדיניותה של הממשלה, רק מספקת לה עלה תאנה.
במקום שנתניהו יעמוד מול בוחריו, ומול ההרכב הקיצוני של מפלגתו, ויאמר להם את האמת – שכל הקסאמים בעולם לא יחזירו את ארץ ישראל השלמה – עם קדימה בממשלה הוא יוכל להשתמש במפלגתו כדי לבלום כל ניסיון לזוז לכוון חלוקה, והוא יוכל להשאיר את הימין הקיצוני במפלגתו תחת כנפיו. בסיבוב הבחירות הבא, שכנראה אינו רחוק, יוכל הליכוד לדבר שוב גבוהה גבוהה בלשון הימין הנצי כאילו לולא עצרו אותו מתוני קדימה יכול היה לממש את חזונו. במלים  אחרות, הצטרפות של קדימה לממשלת שיתוק לא עשויה למנוע את השיתוק, רק להעביר את האשמה בו אל קדימה.
בהנהגת האופוזציה תוכל קדימה למנוע גם ממרצ ומיוני העבודה לצייר את עצמם כאלטרנטיבה היחידה לימין. האמת היא שהאלטרנטיבה למתנחלים אינה "שלום" כרגע, אלא חתירה לחלוקה גם בלעדיו. זמן רב עבר עד שהתנערו הבוחרים מאחיזת העיניים המשא ומתן, ורע מאד יהיה להחזיר את אשליית האוטוטו הסכם. בחסות האוטוטו הזה הולכת ותופחת ההתנחלות, ומתמסמסת העובדה המכריעה הזאת: כדי להציל את הציונות מדו-לאומיות נצטרך כנראה לכפות את חלוקת הארץ על פרטנר סרבן.
קדימה באופזיציה גם תבטיח שהעבודה תישאר שם. גם זו לטובה. את אהוד ברק יש להרחיק ממשרד הביטחון ומראשות מפלגת העבודה. הוא לא תרם דבר בנוכחותו שם ליצאה מן השטחים, ולא נקף אצבע לפינוי מאחזים. הוא הרחיק בוחרים מן העבודה, ועכשיו הוא גם ממסמס את תוצאות המבצע בעזה, משום שהוא מאפשר הדרדרות של המדיניות התקיפה מול חמאס למלחמת התשה חלבית. בנושא הזה ייתכן שדווקא ניצי הליכוד יהיו יותר טובים: הרתעה לא משיגים בזגזוג מלא תחכום, אלא בנחישות שאינה סובלת התחכמויות.
ואחרונה: קדימה זכתה בהישג מרשים למרות הצהרות הפרשנים שהיא "מחנה פליטים" ו"מפלגת אווירה". ההישג נבע מסיבות עמוקות. רוב הציבור דוחה את החלוקה הישנה בין "מחנה השלום" למחנה ההתנחלות. הוא אינו רוצה שהחלוקה תהיה שבוייה בידי המתנחלים מחד-גיסא, ובידי אבו מאזן מאידך גיסא. קדימה צריכה עכשיו זמן לגבש את העמדה הזאת ולחדד אותה, ולבנות מוסדות מפלגה. היא צריכה גם לנקות אורוות: משחיתות, מסרבני חלוקה, מטרמפיסטים. כל זה דרוש לייצוב המרכז הפוליטי. ולא תהיה דרך לעשות זאת תחת נתניהו, אם המפלגה תבחר בכיסאות על חשבון הדרך.

פורסם בידיעות אחרונות ב 25.2.2009

אלן דרשוביץ על החוק הבינלאומי ופשעי מלחמה

כאן תוכלו למצוא מאמר קצר של אלן דרשוביץ על בית הדין הבינלאומי בהאג, ועל שאלת האשמתה של ישראל בפשעי מלחמה בעזה. מובאים במאמר גם דבריו של קולונל ריצ'רד קאמפ, הבריטי, שלהערכתו "לא היה בהיסטוריה של המלחמה שום צבא שעשה מאמצים גדולים כל-כך להקטין את הנפגעים האזרחיים" כמו צה"ל בעזה. כדאי לעיין במאמר כדי להיזכר איך מגדיר החוק הבינלאומי פשעי מלחמה, ולהבדיל בין דמגוגיה לחקירה ריצינות בנושאים כבדי משקל כאלה. מי שהמומחה שלו למשפט בינלאומי זה גדעון לוי, עשוי למצוא את עצמו – איך לומר? – לא לגמרי מעודכן.  

אורחים בבלוג – יאיר קרטמן, בית-אל

דברים ששלח יאיר לגבי משמעות תוצאות הבחירות בציונות הדתית. אם הוא צודק הרי שהדור הצעיר בציונות הדתית, או לפחות חלק ממנו, חזר לתורה המשיחית מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, אחרי שנים של נטיה להתרחק ממנה לטובת פרגמטיזם פוליטי. לא שיניתי דבר במה בטקסט (שבחלקו מתווכח עם פרשנותי בספר "המתנחלים"), והוא מובא כאן על דעת מחברו.

בס"ד

בדרבי שהתנהל בציבור הדתי לאומי בין "הבית היהודי" ל"איחוד הלאומי" גבר האיחוד הלאומי. למרות אפשרות הניתוח על מרכיבי ההצבעה ועל האפשרות שרבים ממצביעי האיחוד הם חרדים ,הנקודה המרכזית היא התוצאה – האיחוד הלאומי הוא רוב ,או לכל הפחות קול מרכזי מאוד בציונות הדתית.
מרכז הכובד של הדרבי היה כלשונו של גדי טאוב "השפה" – המדינית או הגאולית, הרבונית או הרבנית. יש הכרעה ברורה. הרב יואל בן נון שהוצג בספר "המתנחלים" כדמות שיורדת לעומק הפער בין השפות ונע בן שתיהן איננה הדמות המאפיינת. הדור הדתי לאומי מדבר בשפה אחרת: שפת הגאולה היא ההכרעה שלו. הוא תופס את הציונות כתופעה ברצף ההיסטורי של היהדות בכללה. הוא מייחס לציונות הישגים משמעותיים ומנסה ללמוד מה שניתן הן מהרעיונות שעומדים בבסיסה דרך לקיחת אחריות על הפעולות הארציות וכלה בדרכי הפעולה שלה. הוא מתייחס אל הציונות בכבוד אך היא בהחלט איננה חזות הכל בשבילו. היא יצירה אלוקית-אנושית שיש לה חלק חשוב לקראת השלב הבא. הציונות לגביו היא שלב ראשון שעליו יבנה עתיד גדול. לדידו על מדינת ישראל לחתור לקיום היעדים היהודיים. מהמקום שבו הוא מבין את עצמו והכריע מאפשר הציבור לבחור בנציגים שלא משקפים את התמונה המלאה של מחויבות ליעדים ההלכתיים ( דוגמת אריה אלדד) אך בנושאים מסוימים חותרים להגשמת יעדים אלה. זהו ציבור שקשוב לכל מי שהאינטרס העליון שלו זהו קיומו של העם היהודי במדינת ישראל. השפה החדשה -ישנה טומנת בחובה פוטנציאל גדול של צמיחה והתחדשות תרבותית. גם אם בעיני הקורא השפה שמאפשרת חיים בעידן המודרני היא השפה המדינית יש לדעתי הרבה מהמשותף ויכולת הפריה הדדית בין השפות. יכולת הפריה נובעת מהאמון שאכן  גם דוברי השפה האחרת, שמים בראש דאגתם את קיומה של מדינת ישראל ואת הדאגה לאינטרס היהודי.