גדי טאוב

לא צריך לצפות מתעמולת בחירות שתהיה המקור הכי מוסמך בעולם לאינפורמציה מהימנה. מפלגות מעמעמות הרבה כדי לקרוץ לקהלים שונים. אבל חד"ש, כך נדמה, מותחים קצת מידי את הטקטיקה הזאת. הקשר בין הדימוי הטרנדי-ירוק, היוני, הסוציאליסטי והסובלני שהיא מנפקת, לבין סדר היום הממשי שלה, הוא במקרה הטוב רופף. אם מאחורי הניסוחים המפותלים מסתתרת התכחשות לזכותו של העם היהודי למדינה משלו, זה דבר שראוי להגיד לבוחר.
הפניתי את השאלה לדוברות של המפלגה. קיבלתי את הניסוח הזה: "חד"ש תומכת בזכותם של היהודים הישראלים להגדרה עצמית". זה ניסוח מאד מוקפד, וגם דב חנין משתמש בו כך. שורשיו במפלגת האם הסובייטית. הוא לא אומר, למשל, שלעם היהודי זכות למדינה משלו, והוא מסווה התנגדות לחוק השבות.
אבל כל זה סמנטיקה. מפני שחד"ש כפי שמצהיר המצע שלה, תומכת בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. ביקשתי הבהרה גם בסוגיה הזו. ענו לי מחד"ש שיש לפתור את בעיית הפליטים בהתאם ל"החלטות הבינלאומיות הרלבנטיות". זה כולל את החלטת עצרת האו"ם 194, כמובן. החלטה זו דורשת את שיבת הפליטים "לבתיהם", כלומר לתוך ישראל.
אבל, הסבירו לי, הדבר צריך להיקבע בהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. יפה שזה תלוי בהסכמתנו. זה נשמע כמו מר"צ. אבל הרי חד"ש דורשת מאיתנו שנסכים להחזירם.
למרות זאת, הוסיפו מטעם הדוברות, חד"ש תומכת ב"שתי מדינות לשני עמים". חד"ש אכן תמכה ברעיון ב 1948. אבל אם, כעמדתה היום, על ישראל להסכים לשיבה, בפועל אלה יהיו שתי מדינות שבשתיהן רוב ערבי. במלים פשוטות: המפלגה חותרת לסוף הציונות.
הסיסמה "יהודים וערבים מסרבים להיות אוייבים" מעטרת את חומרי התעמולה של חד"ש, אבל בערבית המפלגה דווקא מחניפה לאלה מבין הערבים המסרבים להיות ידידים. בערבית, חד"ש מצהירה על תמיכתה ב"התנגדות" (מוקאוומה). בראיון לארי שביט הסביר דב חנין את הפער כך: לכל קהל צריך לפנות בשפה המובנת לו, ובערבית לתמוך בהתנגדות משמעו להתנגד לכיבוש. בדוברות אמרו לי דבר דומה. זה אולי לא שקר גמור, אבל יותר משזו פנייה לכל קהל בקוד שהוא מבין זו מריחה הנסמכת על דיבור לקהל היהודי בשפה שאינו מבין. כשאומרים לקהל יהודי "התנגדות לכיבוש" הקהל הזה חושב על יהודה ושומרון. גם אני מתנגד לכיבוש במובן זה. אבל כשאומרים "התנגדות" בערבית פירושו שהמונח "כיבוש" עצמו חל גם על יפו, שדרות וחיפה. "התנגדות" הוא הכינוי של חיזבאללה וחמאס למלחמתם נגד "הישות הציונית". לאוזן ערבית תמיכה ב"התנגדות" היא תמיכה במאבק אלים לחיסול הציונות.
בתור אזרח ישראלי, לא נעים לי החשד שאולי מוכרים לי את הירוק של החמאס בתור הירוק של איכות הסביבה. גם אם נכון שטכנית שניהם ירוקים. אני משוכנע שהחמאס הוא לא חלום חייה של חד"ש. אבל כשם שהתעמולה העברית מוליכה ציונים שולל, כך הערבית קורצת לאיסלם הרדיקלי. את כל זה ראוי לומר לבוחר. שידע שהוא מצביע נגד מדינה יהודית ודמוקרטית. שידע שהתכנית המדינית של חד"ש היא מתכון לשפך דם נורא.
מפתיע? לא ממש. אחרי הכל זו לא הפעם הראשונה שמפלגה קומוניסטית מקדמת שפך דם בשם אידיאלים נאצלים.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 8.2.2008

למרות שחלק מדעותי שייך כנראה למה שמכנים שמאל בישראל, אני חייב להודות שככל שעובר הזמן כך פחות ופחות נוח לי בקרב שמאלנים. שנואות עלי במיוחד אותן התקהלויות שמאל שעובר בהן רטט צדיקות נרגש, רטט שיוצר תחושה שהנושא האמיתי של ההפגנה או המחאה או המאמר אינו מה שמצהירים השלטים ואימרות הכנף, אלא, הנושא האמיתי הוא כמה, כמה אנחנו יפים! מתחת לפני השטח נוצרת איזו תחרות תינוקית סמויה, על מי התנגד ראשון, מי התנגד יותר, מי היה יותר פעמים ברמאללה. השמאל מהסוג הזה הפך מרבץ של פחדנות מוסרית, לא אומץ מוסרי: להחנף לחבר'ה, יותר חשוב מלחשוב באמת.
פעם היו אומרים – ההקשר היה תאונות דרכים – שעדיף להיות חכם מלהיות צודק. זאת עצה מרחיקת לכת מידי למה שקרה בשמאל שלנו, תיקון פתאומי מידי שוודאי לא יצלח. נסתפק בינתיים אם בשמאל יפנימו לפחות שעדיף להיות צודק מלהיות צדיק. תזכורת קטנה שמוסר זה דבר רציני, לא פוזה של גדעון לוי. הרבה אנשים טובים יש בשמאל. אנשים שבאמת אכפת להם. אני לא אומר את זה בציניות. אבל רבים מהם, רבים מידי, נכנעים שוב ושוב לצורך הזה לדפוק פוזה.
זה מחליש את המטרות של השמאל. אבל מה שדוחה יותר, זה שלפעמים זה מחליש אותן במודע, ובלבד שהדובר יצא יותר צדיק. אתה קורא את האנשים האלה ואתה ממש מרגיש איך הם מוכנים לדפוק את המטרה, ובתנאי שהם יצאו יותר צדיקים. ערב הבחירות האלה זה נעשה גרוטסקי. מאמר המערכת של עיתון הארץ שקרא לא להצביע למר"צ, למשל, כי הם לא מספיק טהורים ולא התנגדו למלחמה (הצודקת לגמרי, לעניות דעתי) בעזה. מה זה אומר? זה אומר, כמעט במפורש, שהארץ מוכן להחליש את השמאל, ובלבד שהפוזה של העיתון תיראה צדיקית יותר. יש גרוע מזה. גדעון לוי כתב מאמר שטעם שעדיף נתניהו, כי אז לפחות יראו את פרצופנו האמיתי. ב. מיכאל עלץ – אין לי מילה אחרת – מהתחזקותו של ליברמן. "יש משהו מרנין בהתפוצצות האוכלוסין שמנפחת את רשימת ליברמן", הוא כתב בסוף בעיתון של שישי האחרון, "משהו נכון. משהו צודק. משהו שמגיע לנו" כי ליברמן הוא "קלסטרה הנאמן ביותר של ישראל… מדינה ליברמניסטית אינה זכאית לקלסתר מסורק, מנומס, רהוט ושקרי. היא צריכה לקבל את הפרצוף שראוי לה."
יסולח לי על הכפירה בצידקותו של מר ב. מיכאל, אבל מי שרננים אוחזים בו, ממש שימחה, על התחזקות הימין החצי-פשיסטי, לא ישכנע אותי שהוא צדיק. מי ששמח בנתניהו ועולץ בליברמן, השמאלנות שלו היא פוזה ריקה והאפקט הממשי של עמדתו הוא חיזוק כוחות החושך. זוכרים את הקמפיין המטופש של מרץ "כן, אמא שלי ערבייה"? זה בדיוק זה. זה בדיוק הדבר שמשניא את השמאל השחצן על המרכז שאותו הוא אמור לשכנע, לא להרגיז בכוונה בשלל שנינויות שיסבירו לכל הטפשים הלא שמאלנים שאנחנו, הצדיקים, בזים להם ולפחדים שלהם, ולתקוות שלהם. 
בשוליים, יש תופעות גרועות אפילו מזה. לעתים נוצר הרושם שחלק מן הצדיקים המקצועיים לא באמת מזדעזעים מהרג ילדים, אלא מתמלאים רננים גם על הזוועה עצמה. הזוועה היא הזדמנות יפה כל כך, אחרי הכל, להצטלם בשמלת השבת הצחה, להראות יפים עוד  יותר על רקע הטינופת. הקונטרסט הזה – דם ילדים ברקע – הרי מחמיא כל כך לקלסתרם המוסרי, בפרופיל שמאלי. הם מתמלאים עזוז ושמחה על הוכחות לכיעורה של ישראל, מתוך נטייה מטופשת, תינוקית, בלתי מוסרית, להניח שככל שיהיה יותר דם כך הם יצטלמו יפים יותר בבגדי השמאל המגוהצים.
איכס.

הרג אזרחים כתוצאה מלחימה איננו בשום צורה עניין קל. ולכן גם האשמות לגבי מידת הברוטליות של ישראל אינן צריכות להיות עניין קל. ההשוואות לצ'צ'ניה, שלא לומר ביטויים חריפים יותר הם לא רק מעשה הטעיה אלא גם חוסר אחריות.
קשה להעריך באיזו מידה אפשר היה לצמצם את ההרג, וישראל עדיין לא פירסמה נתונים רשמיים בנושא הזה שגם בהם צריך לנהוג חשדנות (בינתיים אנחנו מתבססים על נתוני החמאס, שיהיה מאד מפתיע אם יתברר שאינם מוטים). אבל אפילו אם רק שליש מההרוגים היו חמושים, את הנתון הזה צריך להשוות למלחמות אחרות בתנאים דומים. אני לא מדבר על השוואה לדרזדן והירושימה, ואפילו לא לוייטנם שם נהרגו כשלושה מיליון אסייתים, וודאי שלא לנהוג בעולם הערבי (ולא רק הסורים, שלא היתה להם בעיה לחסל 20 אלף איש כדי לדכא את האחים המוסלמים, אלא גם הירדנים, שירו לתוך מחנות הפליטים בספטמבר 1970 והרגו – לפי מקורות פלסטיניים – כ 20 אלף מתושביהם). אני מתכוון להשוואות היותר רלוונטיות, כלומר לצבאות מערביים בתנאים דומים: למשל המערכה של האמריקאים בפלוג'ה (כאלף חמושים לעומת כששת אלפים אזרחים) או להפצצות של נאט"ו ביגוסלביה (בערך 170 חמושים לעומת כ 530 אזרחים). ואם כך יוצא שישראל נהגה יותר זהירות גם בהשוואה למערב בזמננו.
לכן ייתכן שצדק איש צבא בריטי בשם ריצ'רד קמפ, שהתראיין ב BBC, לא תחנה אוהדת ישראל במיוחד, אם לנקוט לשון זהירה, כשאמר שהוא לא מכיר אף מקרה שבו איזשהו צבא התאמץ עד כדי כך להימנע מפגיעה באזרחים. וזאת בתנאים שבהם אנשי החמאס טרחו כמיטב יכולתם להסתתר בין אזרחים.
אפשר להתווכח על מידת התבונה שביציאה למבצע, או על מתי היה צריך להפסיק אותו. אבל מי שסבור שישראל לא היתה צריכה לצאת למערכה בשום פנים בגלל הפגיעה הבלתי נמנעת באזרחים בעצם אומר שמי שמסתתר מאחורי אזרחים יכול לירות על אזרחי ישראל כמה שרק ירצה ולא לצפות לתגובה. ועמדה כזאת היא מפוקפקת, גם מדינית, וגם מוסרית. בעיקר זו השתמטות מדילמה מוסרית.

היחס למבצע בעזה מאפשר, יותר מבעבר, לראות את הטלטלה שעברה על השמאל הישראלי, ולהבחין ביתר בהירות בין העמדות השונות שהתכנסו תחת המושג שמאל.
בקצה נמצא מה שמכונה השמאל הרדיקלי (או הפוסט-ציוני). השמאל הזה, שעיקרו באקדמיה ומיעוטו בעיתונות, הוא בעל אופי כפול: הוא מונע על ידי רגש אנטי-ישראלי עז, וטיעוניו נשענים על רגישות לזכויות אדם. מאז הפיגוע במגדלי התאומים, ואצלנו עוד יותר מאז עליית החמאס אבדה לו הרבה מיוקרתו: רגישותו להפרות זכויות אדם בידי ישראל ואדישותו להפרת זכויות אדם בידי אוייביה שחקו עם הזמן את אמינותו בתוך מחנה השמאל עצמו. התברר שהוא מוכן להגן על הגרועים באויבי זכויות האדם, ובתנאי שהדבר יסייע בהשמצת ישראל. המערכה בעזה אילצה אותו להתבצר בספירת גופות, אלא שספירת הגופות לא הועילה הפעם. היה ברור מידי שישראל יצאה למערכה הזאת בלית ברירה, אחרי התקפה מתמשכת המכוונת נגד אזרחיה, ולמרות שפינתה את עזה לחלוטין.
לכן נאלץ השמאל הקיצוני להשען על טיעון שמשותף לו ולשמאל הפחות קיצוני, זה שהוא עדיין ציוני, אם גם בקושי. השמאל מן הסוג הזה אינו סולד מן המדינה היהודית בעיקרון, אלא רק בפועל: הוא חושב שישראל נוטה תמיד לפנות לאלימות בזמן שהיא יכולה לפנות לשלום. כאן נעשה ניסיון להטיל את האחריות למלחמה על ישראל. ישראל נסוגה מעזה, אמרו לנו, אבל הטילה סגר והפכה אותה לכלא. היא סירבה לנהל משא ומתן והעדיפה במקום זה את האופציה הצבאית.
הטיעון הזה דורש שיכתוב לא קטן של ההיסטוריה. המעברים נסגרו (חלקית, ולפרקים) כתוצאה מן הטילים, לא להיפך. למעשה ישראל הותירה את המעברים פתוחים רוב ימי התהדייה, בכל פעם שהחמאס הואיל לכבד את הפסקת האש. שנית, גם כשהמעברים נסגרו עזה לא הפכה כלא ולא היתה נתונה ב"מצור". יש לה גבול עם מצריים. שלישית ישראל דווקא כן ניהלה משא ומתן (דרך גורם שלישי) והחמאס הוא שביטל את התהדייה. לכן היה קשה לשכנע את הישראלים, אחרי שנים של איפוק (שגבל בהפקרות), שהם הצד התוקפני כאן. ולכן גם השמאל הציוני-בקושי לא עשה הפעם רושם רב.
השמאל שהוא ציוני ממש, לא קנה הפעם את הטענות משמאלו, וברובו תמך, לפחות בעיקרון, במבצע.  אבל היו לו גם סיבות טובות יותר מחולשת הטענות ה"רדיקליות": נעשה ברור לכל עין שכל מי שרוצה לקדם את חלוקת הארץ חייב לתת מענה נחרץ לאיום הטילים. ואם לא נחלק אותה, בטווח הארוך, תטבע הציונות בביצת הדו-לאומיות. השמאל הציוני ממש הבין, במלים אחרות, שהמבצע היה הכרחי דווקא לקידום סדר היום שלו. ולכן, דווקא הפעם, התגלע קרע יסודי בינו לבין הרדיקלים. הרדיקלים עושים קולות של שלום, אבל מעדיפים להתפנק בפוזות מוסרניות כשצריך ללכלך את הידיים כדי לקדם חלוקה.
אבל גם בשמאל הציוני עדיין יש שתי נשמות: זאת שעדיין חושבת שאבו מאזן חותר להסכם, וזאת שכבר הפנימה את העובדה שנצטרך לכפות על הפלסטינים עצמאות. ואם כך הכרחי מענה טוב לטילים.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 28.1.2009

כל מי שתומך בשתי מדינות לשני עמים צריך לקוות שהמבצע בעזה הצליח. בלי שנעצור את הטילים, לא תהיה חלוקה. הפלסטינים  לא ייתנו לנו. הקונפליקט חזר למשבצת הראשונה, בימי הצעת החלוקה של האו"ם. (לרשימה המלאה, באתר ה New Republic)

אם מטרת מבצע עופרת יצוקה היא לגבות מחיר מהחמאס, לא יכול להיות שהמטרה הנוספת שלו היא למוטט את החמאס. אלה שתי מטרות מנוגדות. אם אנחנו שואפים להפעיל הרתעה נגד הקסאמים, פירוש הדבר שאנחנו מבקשים לכפות על החמאס את האחריות שבאה עם ריבונות. אחרת אין את מי להרתיע, ואת מי ללמד לקח. באין בעל בית, אין ממי לגבות מחיר.
במשך שנים ארוכות העדר ריבונות בצד השני היתה בעיית הבעיות שלנו. ערפאת הפך את העדר הריבונות לאומנות. יד אחת חתמה על הסכמים, יד שנייה הפעילה טרור. כל פעם שבאנו בטענות לראשות על הטרור היא משכה בכתפיים, ביקשה עוד שוטרים, ביקשה שנחזק את המתונים, המציאה תירוצים. הנסיגה מעזה וההשתלטות של החמאס אפשרה להפסיק את המשחק הזה. מרגע שיש ממשלה אפקטיבית בצד השני, היא לא יכולה להמשיך לשחק משחק כפול.
לחמאס היה נדמה שדווקא אפשר: לדרוש מאיתנו להיות אחראיים ל"אסונות הומניטאריים", אבל גם להמשיך לירות טילים על האוכלוסייה האזרחית של ישראל. חמאס לא הפנים שהוא ריבון. למרבה הצער גם אנחנו לא הפנמנו את הדבר הזה. הדגשנו שחמאס הוא אירגון טרור, ולא השכלנו לנצל את העובדה שבפועל הוא גם הממשלה.
המבצע נועד לתקן את כל זה. לכולם ברור שישראל לא תוכל לרדוף אחרי כל משגר. אבל היא תוכל להכריח את החמאס להיות אחראי למעשיו (ולכל מה שמתרחש בשטחו): כל טיל שנורה מעזה הוא מבחינתנו אחריותו של החמאס, והחמאס ישלם את המחיר.
לכן המבצע צריך לגבות מחיר כבד מאד, אבל לא למוטט את שלטון החמאס. לא שיש צורך להכיר רשמית בממשלת חמאס, או לעשות איתה שלום. אלא שאם נמוטט אותה נחזור למשבצת הראשונה במשחק – בצד השני יהיה רק כאוס. זה המצב הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל. אם אין משטר אפקטיבי בצד השני, אין את מי ללמד לקח. אם היד שלוחצת על ההדק אינה היד שצריכה לדאוג לצרכיה של האוכלוסיה, כל הדיבורים על שיקום ההרתעה וגביית מחיר הם חסרי שחר. אם כל חולייה עם משגר תנהל מדיניות עצמאית, לא נוכל לרדוף אחרי כולן כדי לגבות מכל אחת מחיר. בסופו של חשבון, אם יהיה שם כאוס, סופנו שנחזור לכבוש את עזה ולרדוף אחרי המחבלים בסמטאות.
מבצע עופרת יצוקה הוא הצעד המשלים אל ההתנתקות. זה הדיל: ישראל יצאה מעזה, ומאותו רגע עזה אחראית למעשיה. חבל שהתעכבנו ולא גבינו מחיר מהקאסם הראשון שאחרי ההתנתקות. אבל עכשיו שעשינו את זה, כדאי שתהיה לנו התבונה לעצור את המבצע לפני שהוא ימוטט את השלטון בעזה. גם אם זה לא פוטוגני. גם אם הנייה יצעק בכל גדול שהוא ניצח. הרי גם נסראללה צעק שהוא ניצח. והנה מתברר שגם בלבנון גביית מחיר היתה בסופו של חשבון אפקטיבית.
עכשיו נצטרך קודם כל להיות עקביים: כל מטח קסמים צריך להיתקל בתגובה חריפה. ואם לעיתונות ולפוליטיקאים יהיה אורך רוח כמו זה שיש לתושבי שדרות, אם היד על הגה ההרתעה תישאר יציבה, המדיניות הזאת גם תהיה אפקטיבית.

פורסם בידיעות אחרונות ב 11.1.09

את עליבותו של מערך ההסברה הישראלי קל לראות בעין: אפילו מקרה מובהק שבו אנחנו צודקים מצטייר בעיני העולם הפוך. ירי שיטתי של החמאס על אזרחים הוא לגיטימי; השבת אש היא פשע מלחמה. נעשה מובן מאליו שאנחנו צריכים לספק דלק וחשמל – למה לא גם קסאמים? – למי שיורים עלינו. אבל הכישלון הזה נטוע בתוך הקשר. התבוסה שלנו היא אסטרטגית, בבית ומחוצה לו. מה שלא עלה על הדעת אתמול, הפך מקובל היום: הכחשה של עצם זכותם של היהודים להגדרה עצמית.
זה לא קרה ברגע. זה זמן רב שמכוני מחקר מגוייסים, אינטלקטואלים ובעקבותיהם עיתונאים, מפציצים אותנו בטיעונים על הציונות כתנועה קולוניאלית, מסבירים ש"יהודית ודמוקרטית" היא סתירה פנימית, שחוק השבות "גזעני" וישראל היא "תיאוקרטיה".
חלק גדול מזה הוא דמגוגיה, חלק אחר הוא אנטישמיות מכובסת בשפת זכויות האזרח, וחלק בורות פשוטה. לפחות בבורות אפשר להלחם. אבל ישראל אינה טורחת. בזירה העולמית מסבירנינו אינם מבינים כלל את הבעיה, ובזירה הפנימית משרד חינוך אובד דרך מפקיר נתחים מספרי הלימוד לתועמלנים אנטי ישראלים קיצונים. אם עזמי בישארה יסביר לילדי ישראל מהי ציונות לא נגיע רחוק (וגם לא נדע הרבה).
תיאודור הרצל הבין היטב שהצלחת הציונות תלויה כולה בהכרה בצידקתו של הרעיון. האגדה הפכה למציאות קודם כל מפני שהציונות שכנעה – את היהודים ואת העולם – שהיא צודקת. גם ההפך נכון: הציונות תקרוס אם היהודים והעולם ישתכנעו שהיא לא לגיטימית.
קל לענות לרוב טענות הדמגוגים. אבל הצד הציוני בויכוח אינו נשמע. כך יוצא שמורים רבים עומדים נבוכים מול כיתותיהם, ואינם יודעים להסביר איך ייתכן שישראל תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית אם יש בה מיעוט ערבי, כאילו ישראל היא מדינת הלאום היחידה בעולם, וכאילו רק בה יש מיעוט לאומי. כך קורה שמחוקקים ומשפטנים רבים בשירות המדינה, בולעים רוק באי-נוחות כשמזכירים את חוק השבות, ואינם פוצים פה להזכיר שחוקים כאלה מוכרים על ידי האיחוד האירופי כדמוקרטיים למהדרין, והם נהוגים בדמוקרטיות רבות. כך קורה שפובליציסטים ועיתונאים נאלמים דום מול הטענה שערביי ישראל אינם יכולים להזדהות עם ההמנון והדגל של ישראל, כאילו שיהודים ומוסלמים באנגליה יכולים להזדהות עם הצלב על דגלה, או לשיר את המנונה (שהוא תפילה לשלום ראש הכניסה האנגליקנית). כך קורה שעל דעתם של רבים מן הנאבקים כנגד המונופול הרבני על דיני אישות לא עולה שאפשר להתנגד לסידור העותומאני הזה בלי לוותר על "יהודית ודמוקרטית".
לאחרונה יצא לאור ספרם של אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין "ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם" בתרגום לאנגלית. לו הייתי משרד החוץ, הייתי עושה בו שימוש נרחב. לו הייתי משרד החינוך הייתי דואג שמורינו ידעו מה כתוב בו. לו הייתי בית ספר למשפטים הייתי דואג שהסטודנטים יכירו אותו. ולא מפני שחובה לקבל את עמדותיו. אלא מפני שבמקום שבו מתנהל דיון מושכל ורציני בזכויות אדם ובהגדרה עצמית הציונות – הציונות של מגילת העצמאות, לא גרסתה המסולפת בשטחים – לוקחת בהליכה.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 28.12.08

מרכז מציל"ה למחשבה ציונית,  יהודית, ליברלית והומניסטית – מיסודה של פרופ' רות גביזון – הוציא לאור את המסמך מגמות דמוגרפיות בישראל, ואפשר להוריד אותו כאן. כמה וכמה דברים חשובים יש במסמך הזה: הוא צופה יציבות יחסית ביחס המספרי בין הרוב היהודי למיעוט הערבי לאורך זמן; הוא מדאיג יותר לגבי שיעור החרדים מקרב האוכלוסיה היהודית; והוא מתעד את ההשפעה הרבה שיש למדיניות קיצבאות הילדים על שתי המגמות הללו.
אני חייב גם גילוי נאות: אני חבר פעיל במציל"ה. זו יוזמה חשובה מאין כמוהה, ושמחתי להצטרף אליה: הציונות היתה ועודה השקפת עולם דמוקרטית והומניסטית, ומבול הדמגוגיה הזועקת שמדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית ראויה לתשובה רצינית, מעמיקה, עקבית. מדהים כמה בקלות נכנעו רבים כל-כך למכבסת מילים, שבשפת זכויות האזרח, מבקשת לשלול זכות אזרחית בסיסית כל-כך. אפשר לבקר באתר מציל"ה כאן.

ניצחונו הסוחף של משה פייגלין בליכוד סיפק עוד הדגמה, אם עדיין אנחנו צריכים הדגמות, כמה גרועה היא שיטת הפריימריז. שוב התברר שהפריימריז פותחים את הליך הבחירה לקבוצות לחץ מכל הסוגים – הם הופכים את המועמדים לתלויים בתורמים, מפני שפרסומות, ולא עבודה פוליטית מתמשכת הן העיקר; הם נותנים כוח לקבלני קולות ורוקמי דילים; הם נותנים עדיפות לדמגוגיה וקסם אישי על פני אידיאולוגיה; והם הופכים את המפלגה ממנגנון פוליטי למשרד פרסום. לרשימת החסרונות האלה התווספה דוגמת הליכוד: קבוצה משיחית קיצונית, שספק אם חבריה מצביעים לליכוד, ביצעה מעין השתלטות עויינת על מפלגה ציונית חשובה.

היחס של העיתונות לפריימריז כשיטה נשאר מוזר מאד. מצד אחד מכירים בכל החסרונות האלה. מצד שני כל פעם שמפלגה אינה מנהיגה פריימריז, קופצת מקהלת הפרשנים ונוזפת בה על אי-דמוקרטיות. סיסמת ההפחדה – המוטעה והמטעה – היא "ועדה מסדרת!" כאילו זו האלטרנטיבה, ואין בילתה.

זה הבל, כמובן. באף מדינה דמוקרטית בעולם, למעט ארצות הברית, לא נהוגה שיטת פריימריז בלתי מרוסנת כמו שלנו. ואם בארצות הברית, הענקית והמבוזרת, נזקה של השיטה הוא גדול, אבל מוגבל, אצלנו, המספרים הקטנים הופכים את הרע לרע יותר: כשמדובר בשלושים עד מאה אלף איש, שבעת-אלפים פייגלינים נחושים, או קבלן קולות מועד עובדים גדול, או בעלי ממון, יכולים לקבוע את דרכה ואת הרכבה של מפלגה מרכזית.
את החסרונות האלה אפשר להתחיל לבלום אם ננהיג שיטה מעורבת, בנוסח האירופאי: שיטה שבה רק חלק מן המועמדים נבחרים בפריימריז פתוחים וחלקם האחר נבחר, למשל, על ידי חברי הפרלמנט המכהנים, או חברי סניפי המפלגה.

האופציה האחרונה, האצלת כוח על סניפי המפלגה, עדיפה. זו הדרך לתקן את המצב האבסורדי שבו אזרחי ישראל, שהם אולי הציבור הכי פוליטי בעולם הדמוקרטי, מקבלים ממפלגותיהם לא הצעות פוליטיות אלא מצעד נלעג של סיסמאות פרסום. פרסומאים ולא פוליטיקאים מנהלים את הדיון האידיאולוגי שלנו. פוליטיקה בשבילם פירושו שההוא שהוא "לא סחבק", מתכתש עם זאת ש"טובה למדינה" נגד אחד שמישהו אחר אמר שהוא לא מאמין לו.

הקשר של ההשחתה הזאת לפריימריז ישיר. ולא רק מפני שהתלות של המועמדים בסיסמאות הבל שמנפקים להם מניפולטורים מתעשיית הפירסום גולשת מן הבחירות בתוך המפלגה אל אלה שמחוצה לה. אלא גם מפני שהפריימריז בעצם מבטלים את המפלגה. במצב תקין מפלגה היא גוף פוליטי חי, לא גולם שמתעורר בימי בחירות. יש לה סניפים, לסניפים יש רשימות מוניציפליות, וההתקדמות בתוך המפלגה תלויה בסניפים. די בכך שתקנון המפלגה יקבע שנציגי הסניפים בוחרים אפילו רק חצי מן הרשימה לכנסת כדי שהסניפים יקומו לתחייה. במצב כזה מי שיוכיח את עצמו לאורך זמן ויזכה לאמון חבריו, בניגוד לפייגלינים וסלבריטאים שצונחים מחוץ למנגנון, יוכל להתקדם במעלה ההיררכיה אל הכנסת. פוליטיקאים יאלצו לספק סחורה פוליטית – עבודה בשטח, תוכן אידיאולוגי – ולא רק שנינויות של מדבקות לאוטו.

הגיע הזמן שמקהלת הפרשנים תפסיק לבלבל בין פריימריז לדמוקרטיות ותראה את השיטה המקולקלת הזאת כפי שהיא: הפקרת הדמוקרטיה בידי קבוצות לחץ, פירסומאים, ודמגוגים נמוכי מצח.

(פורסם בידיעות אחרונות ב 4.12.08)

שוב חוזר המשא ומתן שזנחנו לשווא. לא רק אולמרט מנהל משא ומתן, ומבטיח לנו שאוטוטו יהיה דיל (שממילא אין לו כרגע מנדט להתחייב עליו) אלא גם שלושת המפלגות הגדולות חזרו לאותו פזמון: הן יחתרו באומץ להסכם שיבטיח שלום עם ביטחון. המפלגות נבדלות במחיר שהן מוכנות לשלם, אבל זה לא באמת משנה. אנחנו מתווכחים בינינו על מחירה של סחורה שהפלסטינים לא רוצים לקנות.

היה נדמה שהתעוררנו מתרדמתנו והבנו את זה אחרי קאמפ-דיויד 2000. היה נדמה שהבנו שכל מערכת המושגים שלנו שגויה מן הייסוד. גם בימין וגם בשמאל. ואז הפסקנו לדבר על "ויתורים" שצריך לעשות "תמורת שלום". לאט לאט תפסנו שכל העסק הפוך: לא אנחנו רוצים ארץ שלמה והם חלוקה. בדיוק להיפך: אנחנו זקוקים לחלוקה והפלסטינים רוצים למנוע אותה. הם חותרים לרוב ערבי בכל הארץ, וחלוקה תגזול את זה מהם.

זה בעצם לא חדש. עוד בדיונים באו"ם על החלטת החלוקה ב 1947 דרש הצד הערבי מדינה אחת. הועדה שהכינה את ההצעה עבור מליאת האו"ם – UNSCOP – הבינה היטב את הסיבות לדרישה: הערבים היו שני שליש מתושבי הארץ, והם ביקשו להקים מדינה ערבית מהר, לפני שתבוא עליה מסיבית, כל עוד הם רוב. הם הבינו היטב שחלוקה תבטל את ייתרונם הדמוגרפי ותהפוך את המדינה היהודית ליישות יציבה. גם אנחנו הבנו את זה. לכן אנחנו קיבלנו את החלוקה והם לא.

המצב חזר בדיוק לנקודה הזאת. כל המדיניות שלהם מכוונת לאי-חלוקה. המשא ומתן הנמשך לאין סוף נעצר תמיד באותו מקום: זכות השיבה. כל פעם שמתקרבים להסכם מתברר שעל זה הפלסטינים לא יוותרו. כך בקאמפ-דיויד 2000, כך גם במסמך של הליגה הערבית המכונה "היוזמה הסעודית". פירוש הדבר שבין שנקבל את הדרישה ובין שלא, לא יהיה הסכם חלוקה. אם לא נקבל, הם לא יחתמו על הסכם חלוקה. ואם כן נקבל יהיה הסכם, אבל לא תהיה חלוקה: זכות השיבה פירושה שתי מדינות פלסטיניות לא שתי מדינות לשני עמים. גם את הדרך לחלוקה בלי הסכם הם הצליחו לחסום, בעזרת קסאמים.

מאז מלחמת לבנון, נדמה ששכחנו את מה שלמדנו: שהמשא ומתן אינו מוביל לשום מקום. הוא פשוט יימשך לאין קץ כי הזמן עובד לטובתם. נמשיך לנמנם בחיקו של הויכוח על פרטים, עד שנישקע לאט לאט בביצת הדו-לאומיות וכבר לא נוכל להיפרד מהם. בסוף תהיה כאן מדינה אחת עם מיעוט יהודי. כדאי שנחזור להתעורר, ונביט למציאות הזאת בעיניים. הם לא נתנו, והם לא ייתנו, לחלק את הארץ. נצטרך לעשות את זה בעצמנו. נכון, אין דרך כרגע לסגת חד-צדדית. אבל יש הרבה מה לעשות למניעת שקיעה בביצה הדו-לאומית. אפשר לסיים כבר את בניית הגדר, להתחיל להחזיר את המתנחלים, ולהשאיר את הצבא בצד השני עד שתימצא דרך למנוע טרור טילים.

ציונות זה עניין רציני. התנועה הזאת ידעה לקחת החלטות. מנהיגות של ממש לא היתה נותנת לקומץ מתנחלים וכמה טילי פח לרסק את הספינה הציונית על שרטון דו-לאומי.

(הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב-26.11.08)