גדי טאוב

משמעות בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית חורגת בהרבה מעבר לשאלת יחסי הגזעים. בשוך גל ההתרגשות הראשון, אפשר להתחיל להבחין בשינוי התת-קרקעי העצום שהניצחון הסוחף הזה העיד עליו. בשנים האחרונות, מתברר, היוצרות של הפוליטיקה האמריקאית התהפכו: המועמד הדמוקרטי נעשה מייצג המסורת, ואילו המפלגה הרפובליקנים מיקמה את עצמה כמהפכנית. זה שינוי עמוק, ורב משמעות.

את מושגי הייסוד של הפוליטיקה האמריקאית בעשורים האחרונים קבעו יותר מכל שנות השישים. הדיון בכל שאלה מרכזית בפוליטיקה האמריקאית שיקף את היחס למורשת המרד ההוא: כל התערבות צבאית אמריקאית בחו"ל נשפטה ביחס לוייטנאם; מאחורי הדיון בהפלות ובערכי המשפחה הסתתרה עמדה ביחס לחופש המיני שבו דגלו ההיפים; מאחורי הויכוחים על דמי אבטלה הסתתרה תוכחה מוסרית כלפי הבטלנות, הסמים, והשיער הארוך של הצעירים ההם. גם שאלות לא חשובות היו ביטוי להמשכן של היריבויות ההן: השינאה היוקדת של הרפובליקנים לביל קלינטון, היטפלותם לשאלת השימוש שלו בסמים בצעירותו, לשאלת השירות הצבאי, ליחסיו עם מוניקה לווינסקי, כולם ביטאו את אותה אימה של אמריקה השמרנית מפני פריקת העול, התרופפות המוסר, הפריצות והפראות, של "הסיקסטיז". כשקלינטון ניגן בסקסופון ב MTV ראו יריביו את הקהל של וודסטוק מתפלש בבוץ, שורף צווי גיוס, מפגין בעד הו צ'י מין.

הנשיאים הרפובליקנים עד בוש הבן ייצגו את החומה הבצורה של "הערכים האמריקאים" המסורתיים – עבודה קשה, משפחה, קפיטליזם, פטריוטיות – כנגד מה שנתפש כמהפיכה אנטי-אמריקאית. אבל בוש הפך את היוצרות. בוש היה נשיא מהפכן. במקום לשמור על אמריקה הישנה הוא ביקש ליצור אמריקה חדשה, בדמות הקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית: הקפיטליזם שלו ייצג בבוטות לא את אידאל התגמול על עבודה קשה, אלא את הפריוולגיות של העשירים; יחסו להפלות וללימודי תורת האבולוציה נטה בחדות לכוון הפונדמנטליסטים; תפישתו את שליחותה של אמריקה – הבאת בשורת הדמוקרטיה לעולם כולו – נצבעה בקווים דתיים-משיחיים עזים; במקום תקציבים מאוזנים ברוח הימין השמרני הוא יצר גירעון עצום. בקיצור, בוש נתפש כמי שמבקש לשנות את יסודות הרפובליקה של אמריקה, לא כמי שמבקש לשמרם.

סיסמת בחירות של אובמה היתה "שינוי." זו סיסמה מטעה. כי השינוי של אובמה הוא במידה רבה הטיית הגה הספינה חזרה לכוון המרכז. זו קריאה שמרנית ולא מהפכנית. המהפכה כבר לא מאיימת משמאל, היא מאיימת מימין. כדאי לשים לב: שום סמל שיכול היה לקשור את אובמה למרד שנות השישים לא פגע בו. הקשר המובהק שלו למסורת התנועה לזכויות האזרח, העובדה שהודה בפה מלא בשימוש בגראס וקוקאין, שאלת ההפלות, תמיכתו המוצהרת בלגיטימיות של יחסים הומוסקסואליים, התנגדותו למלחמה בעירק, כל זה לא פגע בהצבעה עבורו כהוא זה.

המשמעות של העובדה הזאת היא מרחיקת לכת. המועמד של השמאל (ככל שיש שמאל באמריקה) הוא משמרם של הערכים האמריקאים, הוא אמריקה במיטבה. הימין, לעומת זאת, נתפש בעיני רבים כסטייה מסוכנת מדרך המלך. הבחירה של אובמה אולי לא מייצגת את סוף הגזענות, אבל היא מייצגת את סופן של שנות השישים. מועמד השמאל הפעם הוא לא הבוגד הפוטנציאלי במולדת. הוא הפטריוט.

(הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב-10.11.08)

מועצת יש"ע פתחה לרגל החגים בקמפיין שמטרתו להדגים את העובדה שיהודה ושומרון הן חלק מ"הסיפור של כל יהודי". בקמפיין מככבים ילדים, מחופשים לדמויות היסטוריות, והם מזכירים לנו שהדמויות האלה חיו ונשמו אי-פעם בחבלי הארץ האלה. הקמפיין החדש מבוסס, אם כן, על טיעון ציוני-חילוני ולא משיחי או אמוני.  למעשה זה טיעון ציוני ותיק. מגילת העצמאות של מדינת ישראל מעגנת את ביתם הלאומי של היהודים בארץ ישראל בשתי זכויות: הזכות "הטבעית" והזכות "ההיסטורית". למה מגיעה ליהודים מדינה? כי "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". ולמה בארץ ישראל? כי כאן ערש ההיסטוריה היהודית.
מנסח המגילה, דויד בן-גוריון, סירב בכל תוקף להעמיד את זכותנו על הארץ על ההבטחה האלוהית. הזכות "ההיסטורית" היא בדיוק כזאת, היסטורית, והיא דומה לזכותם של עמים אחרים. אלוהים לא הבטיח לאנגלים את אנגליה. ההיסטוריה קשרה אותם אליה. אנגליה היא חלק מהסיפור של כל אנגלי. ולא עולה על דעתנו להתכחש לזכותם של האנגלים על ארצם.

הקמפיין החדש של מועצת יש"ע שואב מלב הזרם המרכזי בציונות. לפחות מאז כשלון תוכנית אוגנדה, בקונגרס הציוני השישי, התבסס בציונות הקונצנזוס שהקשר ההיסטורי לארץ ישראל הוא מכריע, ושלא תהיה ציונות בלי ציון (רק הציונות הדתית, אגב, "המזרחי", הצביעה כסיעה בעד תכנית אוגנדה). הקמפיין נסמך, אם כן, על טיעון ציוני חזק, כבד משקל. לא הבטחה אלוהית, לא ראשית צמיחת גאולתנו, ולא הקץ הדוחק בנו: הזכות ההיסטורית כניסוחה במגילת העצמאות. מה שלא חדש בקמפיין הזה הוא ההנחה שהציונות החילונית כולה ניתנת לצמצום לזכות ההיסטורית. כבר זמן רב שהמתנחלים אומרים לעצמם שהציונות החילונית היא קודם כל התיישבות. אבל הציונות היא גם – היא אפילו קודם כל – הזכות "הטבעית" של העם היהודי "להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

שני דברים מגולמים בהשקפה הדמוקרטית הזאת: הזכות של כל העמים להגדרה עצמית, וצורת השלטון הדמוקרטית. לכן לא שאפה הציונות הבן-גוריונית להרחיב את גבולות המדינה מעבר לגבולות הרוב היהודי. ומשני טעמים שלובים: א. אי-אפשר לדרוש מדינה בשם זכותם של כל העמים להגדרה עצמית, ובתוך כך לשלול את הזכות הזאת מאחרים. ב. היהודים לא יכולים להיות "אנשים עומדים ברשות עצמם" אם הם נתינים ולא אזרחים. הנתין הוא כפוף, והאזרח הוא שותף בריבונות. לכן הציונות דמוקרטית בשורשה. וצורת השלטון הדמוקרטית שומטת את עצם תפישת האדם שלה אם היא מקיימת מעמד של נתינים לצד מעמד של אזרחים. לארצות הברית נדרשו כמעט מאה שנה ללמוד שדמוקרטיה ועבדות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לעמי אירופה נדרשו שתי מאות להבין שעקרונות המהפכה הצרפתית לא מתיישבים עם קולוניאליזם. לישראל נדרשו ארבעים שנה להבין שאחיזה במשטר כיבוש בשטחים שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הציונות.
התשובה הציונית לקמפיין של מועצת יש"ע אינה, אם כן, לפטור אותו בלא כלום. הציונות אינה מתנערת מן הקשר לחברון או לשכם. היא מוותרת עליהן – בצער – משום שאינה יכולה לוותר על הרוב היהודי מבלי לאבד את עצמה לדעת, גם מוסרית, וגם פוליטית.
הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב 19.10.2008

כבר שנים שעיתון הארץ משמש זירה לעיצוב תפישתה העצמית של האליטה בישראל. יותר מכל תופעה אחרת הוא מסמל את החלפת האליטה הישנה שראתה את עצמה כמשרתת, באליטה חדשה המבססת את זהותה על התנכרות לישראל ולישראלים. המאמר הופיע בארץ אחרת, ואפשר לקרוא אותו כאן.

את התדרדרות הדיון הציבורי בנושא שלטון החוק אפשר להגדיר, נדמה לי, במילה אחת: פרסונליזציה. שאלות של עיקרון הפכו לשאלות אישיות. בייניש נגד פרידמן. לינדשטראוס נגד אולמרט. או שאתה בעד "הגיבור המקומי" מזוז, או שאתה בעד "המושחתים"; או שאתה בעד השריף, או שאתה בעד הגנבים.  

אבל הפרסונליזציה הזאת היא לא רק עניין של סגנון היא גם עניין של מהות, והיא עדות מדאיגה לגבי אי-הבנת המושג "שלטון החוק". אולי כדאי להזכיר: שלטון החוק הוא בדיוק ההפך מפרסונליזציה. חלוצי הליברליזם והדמוקרטיה שהורישו לנו את המושג, דיברו על "שלטון של חוקים לא של אנשים". בניגוד לאימרה המפורסמת המיוחסת ללואי ה-14, "המדינה" ו"אני" הם שני דברים נפרדים. זה העיקר. 

מה עשתה הפרסונליזציה של הויכוח? היא ביטלה את אותו הבדל בין האני לבין השלטון, בין שלטון החוק לבין שלטון אוכפי החוק. קל לראות איך זה קורה: אם השאלה היא בעד מי אתה, בעד השריף או בעד הגנב, אז כמה שיותר כוח לשריף זה יותר טוב. מה שנעלם מן העין בטלנובלה הזאת הוא בעצם העיקר: שיותר כוח לחוק ויותר כוח לשריף זה לא אותו דבר. אם אנחנו מאבדים את ההבדל בין שני אלה, אז כל ביקורת על אוכפי החוק היא תמיד, ובהכרח, "התקפה על שילטון החוק". ואם כך, אז אוכפי החוק פטורים מן החוק. הדאגה הזאת איננה תיאורטית. אוכפי החוק הולכים ויוצרים מצב שבחסות הרטוריקה הזאת הם נעשו חסינים מביקורת. והם הולכים ומתבססים כאיבר של המדינה שנמצא מעל החוק. הרשימה הולכת ומתארכת: מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו ללגלג על הממשלה בעיתונות, בזמן שהמשטרה מרשה לעצמה, ככל הנראה, לצפצף על החוק ולהדליף לעיתונות מתוך חקירת ראש הממשלה. היא מניחה שכממונה על אכיפת החוק, היא עצמה פטורה ממנו וגם מעונשו: לא מזמן התייצב היועץ המשפטי לממשלה בפני ועדת חוק חוקה ומשפט, ומסר הודעה בלשון יבשה. לדעת המשטרה ומח"ש, הוא אמר, הסיכוי להעמיד לדין את המדליפים מחקירת ראש הממשלה "קלוש ביותר". המשטרה, אם כן, מוסרת לנו שכל מאמציה להעמיד את עצמה לדין עלו בתוהו. באותו זמן בערך החליטו שלושה שופטי עליון שנוהלי עבודת הועדה למינוי שופטים אינם חלים עליהם, והם קמו ועזבו את הישיבה למרות שהגורם המוסמך – היועץ המשפטי לממשלה – אמר שאל להם לנהוג כך. רק לפני חודשיים התייצב אותו יועץ בפני הממשלה ודרש בתוקף למנוע חקירה של עבירות לכאורה שביצעו רשויות אכיפת החוק בפרשת רמון. משהו מדאיג מאד קורה אם היועץ חושב שסביר להשתיק במקום לחקור, ועוד יותר מדאיג שהממשלה נכנעה לעזות המצח הזאת. קשה לדעת. אולי התגנב חשש לליבם של השרים – חשש לא מוצדק, יש לקוות – שאם ימרו את פי היועץ יעלה להם הדבר בחקירה. ועד שיתברר אם יש בה ממש או לא, ראשם הפוליטי כבר יערף.   
אם רשויות אכיפת החוק בישראל רוצות להלחם בנגע השחיתות, הן צריכות להקפיד בקנאות על החוק בעצמן. אם במקום זה הן עצמן מאמצות שיטות חוץ חוקיות, וגם קוברות חקירות על אי-סדרים בתוכן, אז הן לא יבערו את הנגע. הן רק יידבקו בו. (הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 2.10.2008) 

ואם מישהו מתעניין בסשן צעקני במיוחד של התכנית, לבריאות. זה כאן.

במסגרת הויכוח על מעמדו של בית המשפט העליון כבר נתקלתי בלא מעט שוחרי טוב ששמים לי יד על הכתף, בשיחות פרטיות, ואומרים לי "מי אתה רוצה שיחליט, אפללו או דורית בייניש?" אפללו מתחלף לפעמים באולמרט, או ברוחמה אברהם, אבל המסר אותו מסר: הפוליטיקאים טיפשים, או מושחתים, או שניהם, וצריך לצמצם את כוחם. יש בהערות האלה, לא פעם, נימה עדתית צורמת. אבל אפילו בלעדיה, הן מדאיגות. המשפטן פרופ' מנחם מאוטנר היה הראשון להבחין בדבר הזה ולנסח אותו בבהירות: חלק מרכזי באליטה הישראלית נכשל בקלפי, והוא מבקש לבצר את כוחו באמצעים אחרים. הוא מבקש להפוך את בית המשפט העליון לרשות על, שיש לה סמכות על כל תחומי השלטון, והיא מוגנת מפני ההליך הדמוקרטי. אז מר"צ אולי תישאר קטנה, אבל בית המשפט יהיה כל יכול. המילה האחרונה לא תהיה של אפללו, של נבחרינו, או של שרינו – היא תהיה של שופטינו. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק חינך דור שלם של משפטנים על הדוקטרינה האנטי-דמוקרטית הזאת, שבה הסמכות העליונה צריכה להתקיים לא מכוח דעת הציבור, אלא – הוא אמר את הדבר במפורש – מכוח דעתו של החלק "הנאור" של הציבור. נו, אתם יודעים, אלה שגדלו בשלום עכשיו. לכל דמוקרטיה דרוש בית משפט עליון יציב, וגם חזק. כי בדמוקרטיה יש סכנות מובנות. דמוקרטיה, מטבעה, עלולה להפוך לעריצות הרוב. בשעת להט יצרים היא יכולה לרמוס את זכויות המיעוט . לכן צריך בלמים ואיזונים. לכן חשובים חוקי היסוד המגנים על זכויות הפרט והמיעוט. לכן חשוב שבית המשפט, המשוחרר מאימת בחירות, יוכל לבלום את הדהרה. אבל לבלום זה לא אותו דבר כמו לגבור-בכל-מקרה. 

הצעת החוק שהעביר שר המשפטים דניאל פרידמן בממשלה – הצעה לפיה יכולה הכנסת לחוקק מחדש חוק שבית המשפט פסל, ברוב של 61 חברי כנסת – ראויה בעיני לתיקון. עדיפה הצעת ועדת נאמן שדרשה רוב של 70 חברי כנסת כדי לגבור על דעת בית המשפט. אבל כוונת החוק נכונה: בדמוקרטיה לא יכול להיות שדעת המיעוט, גם אם הוא בטוח לחלוטין שהוא יותר נאור, תגבר על כל רוב שהוא.  אז לעניין השאלה אם אני רוצה שאפללו יחליט, התשובה היא כן. מפני שלב הדמוקרטיה הוא שהריבונות נמצאת בידי הבוחרים. הבלם המרכזי שלה הוא שאת מי שמחליט הציבור יכול לשלוח הביתה. לא ייתכן שהאליטה תנסה לבסס לעצמה סמכות מעל הציבור ומחוץ לכל בלם ואיזון ציבורי. מכל צורות השלטון המוכרות לנו רק הדמוקרטיה מצליחה לשמור לאורך זמן על זכויות אדם. הזכות החשובה ביותר של האזרח היא לכן חלקו בריבונות באמצעות כוח ההצבעה. זה העוגן של כל השיטה, ובלעדיו אין לשלטון מורא מפני אזרחיו.  מדיניות מתמשכת של זלזול בריבונות האזרחים לא עוזרת לחזק את הדמוקרטיה אלא מרוקנת את ההליך הדמוקרטי מתכניו, מעודדת יחס ציני לפוליטיקה, שואבת את החיות מתוך המערכת במקום להפיח בה חיים. לכן, אם המערכת הפרלמנטארית שלנו חולה – ואני חושב שהיא חולה – צריך לרפא אותה. לא להחליף אותה באליטת משפטנים שתנהל את העניינים במקומנו.

(פורסם בידיעות אחרונות, ב 14.9.08)  

הנה זה מתחיל שוב: הלובי של ההתיישבות בקדימה, למדנו לאחרונה, יתמוך בציפי לבני אם זו תבטיח לו כיסא ליד שולחן הממשלה, בצד הטבות אחרות. לבני גם חברה לצחי הנגבי, שההאשמות התלויות נגדו כרגע (ושראוי שמערכת אכיפת החוק תסיים כבר את בירורן) חמורות מאלה שבהן מואשם ראש הממשלה. קשה לבוא בטענות ללבני על הברית הזאת, או על המשא ומתן שהיא מנהלת עם קבלני הקולות השונים, בזמן שהמתחרה שלה, שאול מופז, מבקר בין וועדי עובדים הכפופים לו כשר התחבורה, ועוסק בהתפקדות ברוב חריצות, במרוץ על ראשות קדימה. מפני שהבעיה של השחיתות, שמצטיירת בעיתונות תדיר כשאלה המוגבלת ליושר אישי, היא בעיה מערכתית. היא נולדה מתוך עיוות מערכתי, והיא לא תעלם אם יעמוד מולה רק בולמוס מוסרי. הבולמוס הזה אינו רע בהכרח. אבל הוא לא יספיק.