גדי טאוב

קשה להשתחרר מהרושם הקשה שעקרון הרייטינג חלחל מהתקשורת לשולחן הממשלה, ושישראל שילמה עליו מחיר אסטרטגי כבד מאד. לא קל לעמוד מול כאבן הנורא של המשפחות, הנשקף ברזולוציה גבוהה, אינטימית, מתוך תקשורת משוכללת ואגרסיבית. אבל גם אם לא קל להגיד את זה – צריך לעמוד בפני הכאב הזה. מפני שהכאב הוא לא מדריך טוב למדיניות, והמדיניות צריכה לקחת בחשבון אינטרס כללי, וגם עוד הרבה כאבים פרטיים, ממשיים ופוטנציאליים.

מלכתחילה היה כאן עיוות: הכרזת ראש הממשלה שהחזרת השבויים היא מטרת המלחמה יצרה עדשה מעוותת. בעדשה הזאת נשקף כאבן של משפחות החטופים בממדים עצומים בחזית, ונדחק אל השוליים כאבן של כל שאר המשפחות. נראה היה כאילו כדי להחזיר שניים הגיוני וסביר להקריב 120 אחרים. (לרשימה המלאה, ב NRG)

כתבתי מזמן, וכתבו מאה אחרים, שאולמרט צריך ללכת. זה כבר מעבר לשאלת האשמה, כפי ששמענו לעייפה, זה כי כך אי אפשר לנהל מדינה. הכל נכון. אבל כשתשכח הסערה הזאת אולי סופסוף נבחין שקורה כאן משהו מדאיג מאד. אירועי השבוע שעבר, יחד עם גל ההדלפות החדש של הפרקליטות, מעבים את עננת החשש על התנהגות רשויות אכיפת החוק. ולטובת בריאותן של הרשויות הללו כדאי שעננת החשד הזו תפוזר בדחיפות. כי האמון בהן, כפי שמעיד "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, צונח בקצב מדאיג מאד. האמון בבית המשפט העליון ירד ב-12% בשנה האחרונה. רק 34% מהישראלים נותנים אמון ביועץ המשפטי לממשלה, ומספר האזרחים הנותנים האמון במשטרה ירד בשנה החולפת מ-41%, מספר נמוך מלכתחילה, ל-33%. (לרשימה המלאה ב NRG.)

במה שנקרא השמאל הקיצוני פורחים ארגונים שדוברים בשפת זכויות האזרח ומבקשים, לפי עדותם על עצמם, לדאוג לזכויות הפלשתינים. אחד מהארגונים האלה הוא עמותה בשם זוכרות. יש לשער שהשם בנקבה אף הוא מחאה בשם זכויות המדוכאות, נגד ההטיה העברית הזכרית הנהוגה. כך מסבירה העמותה את שליחותה: "עמותת זוכרות פועלת להעלאת המודעות של הציבור בישראל לנכבה, אסון החרבת היישובים הפלשתיניים וגירוש תושביהם ב-1948 אשר מושתק ואינו נוכח בנוף הפיסי והתרבותי של ישראל". והפעם, אריאלה אזולי, "תיאורטיקנית" שוברת שיאים של קיטש מוסרי.(לרשימה המלאה NRG)

כמה לא מפתיע שסיקור פיגוע הבולדוזר ב-BBC זכה בהתחלה לכותרת ”נהג בולדוזר ישראלי נורה למוות“. כמה הערות של טעם התעמולה האנטי-ישראלית המתחזה לסיקור בבריטניה, על המאמצים של ה-BBC לקבור דו"ח שמצביע על כך, על פסיקת בית המשפט בצרפת שהסרט המפורסם של רצח הילד מוחמד א-דורה הוא בסבירות של 95% מבויים, בבלוג של יוסי גורביץ, שבכלל, כדאי לשים אותו במועדפים.

נושא איחוד משפחות – זכות ההתאזרחות בישראל של פלסטינים ופלסטיניות מהשטחים באמצעות נישואין לבעלי או בעלות תעודת זהות ישראלית – עומד כנראה להפוך לנקודת הכרעה בשאלת סמכות בג"צ. מפני שרק בג"ץ וקצה קצהו של השמאל הקיצוני תומכים בפסילת חוק שנועד למנוע התאזרחות כזאת. אפשר כמובן לעצום עיניים ולצמצם את כל העניין למצוקתו של זוג אוהב, אבל הכנסת מנסה בצדק למנוע פירצה שדרכה כל פלסטיני מהשטחים יוכל לנצל זכות-שיבה-בפועל. שום מדינה אירופית לא מעלה בדעתה דבר כזה, וגם ישראל לא צריכה להתאבד בשם הפורמליזם הצר שיתן מחסה לשאיפת חיסול במסווה של זכויות אזרח. עיתון הארץ כמובן תומך בפסילת החוק בידי בג"צ. כמה מפתיע. (בהרחבה על כל העניין במאמר של בן-דרור ימיני, ב NRG.)

באמסטרדם עומדים להיכנס לתוקף חוקי האיסור על מעשנים להתאסף בינם לבין עצמם. לעשן ג'ויינטים יהיה מותר, לעומת זאת. אבל לפקחים תהיה רשות להחרים ג'ויינט ולבדוק שלא היה בו טבק. הנה פרטים, בהארץ.

 שלושים שנות שלטון ליכוד השחיתו הרבה מאוד. הפוליטיזציה של בית המשפט העליון והפיכתו למין שלטון-על הניצב מעל הדמוקרטיה היתה במקור תגובה לליכוד. עכשיו היא עומדת להחזיר את הליכוד. איך כל זה קרה? (לרשימה המלאה, ב NRG)

עיתונו של המאיון העליון, הארץ, תומך זה זמן רב באקטיביזם השיפוטי. צעד צעד האקטיביזם הזה מבקש לכבוש שטחים מן הפוליטי לטובת המשפטי. המגמה ברורה. המאיון הזה מרגיש שמערכת המשפט מיצגת טוב יותר את ערכיו, ולכן הוא תומך בהצבת הרשות השופטת, שאינה נבחרת, מעל הרשויות הנבחרות. אבל אפילו בקנה המידה הרגילים של העיתון, זאב סגל הגדיל לעשות כאשר קרא ליועץ המשפטי להפוך את ראש הממשלה לנבצר. הטענה היא שאין חוק המסדיר את עניין הנבצרות ולכן היועץ המשפטי הוא שרשאי לבאר את הסוגיה וגם ליטול את הסמכות עליה. סגל, אם כן, מבקש ליצור מצב שפקיד יוכל לפטר ממשלה. רות גביזון נתנה לו מעל דפי עיתונו שיעור מבוא קצר – למתחילים – במשפט חוקתי.

טיפולו של המחבר במקורות היהודיים מביך ומעליב. איזה קורא רציני היודע את תולדות הספרות העברית החדשה יתייחס ברצינות לדעות המובעות בספר המגדיר את "ספר בוחן צדיק", חיבור סאטירי (בדיוני!) של המשכיל הגליצאי הנודע יוסף פרל (1773-1839) כחיבור מאת "יצחק פרל", ש"מכיל ארבעים ואחד מכתבים של רבנים המתייחסים להיבטים שונים מחיי היהודים" (עמ' 221)? מי יאמין לדיוק העובדות במחקר שבו נאמר על ההיסטוריון יוסף קלויזנר (1874-1958) – מלומד שלא זכה מעולם (למרות רצונו העז) לכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ושימש כמרצה לספרות עברית – כי הוא "היה למעשה ההיסטוריון הרשמי הראשון של 'ימי בית שני' באוניברסיטה העברית בירושלים" (עמ' 140)?

לרשימה המלאה, במוסף ספרים…

ייתכן שנפתחה כאן גם הזדמנות. שכן הציבור לא רק מאס במי שנראה לו מושחת, אלא גם באופן שבו המערכת כולה מתנהלת. הכנסת הנוכחית, לפני פיזורה, יכולה להתחיל לקדם רפורמה כפולה, שתסייע לעצור את הסחרור שאליו נקלעה המערכת הפוליטית. רפורמה כזאת מוכרחה לכלול שינוי של חוק מימון מפלגות מצד אחד, ושינוי של הליך החקירה נגד פוליטיקאים מצד שני. לרשימה המלאה ב NRG…