אתר ולפרקים גם בלוג
שלום לנתיני הבגצוקרטיה הישראלית. שיחה קשה עם ארז תדמור, על איך בג"צ מכרסם עוד ועוד לא רק באופיה היהודי של המדינה (חוק יסוד הלאום מעניין אותו כמו השלג דאשתקד) ולא רק בדמוקרטיה שלנו (שזה ברור אחרי שהוא ירק לכנסת על הראש) אלא בעצם הריבונות. כי ביטול כל ניסיון של המדינה לשלוט בגבולותיה, ובמי ישתקע בה, פירושו אבדן של נדבך רציני בריבונות.
האמת שזה קצת לא פר להיטפל דווקא לאילן לוקץ' על האמירה הזאת ששאול אלוביץ' קיבל "1.8 מיליארד שקל מהכסף של אזרחי מדינת ישראל" בשביל לתת לנתניהו סיקור אוהד בוואלה. לוקץ' חזר על המספר הזה, שהוא שקר גמור, כי הוא שמע את זה אלף פעם וכי כל מיני "עיתונאים" חשובים ונפוחים שחלקם ידעו שזה בלוף וחלקם סתם חזרו על דברי חבריהם. אבל מאחר שנקלעתי לויכוח הזה אז שאלתי אותו מאיפה המספר, וזאת היתה למשה מלכודת, כי ידעתי שאין לזה בסיס. אז ברשותכם הסבר ללמה המספר הזה מופרך ברמות אחרות. פשוט אין לו שום שחר (כפי שהסברתי בשרשור ארוך בטוויטר):
.
ובכן. 1.8 מליארד שקל זה חיבור של שני מספרים. עסקת יד 2 (800 מיליון) ועסקת יס-בזק (מליארד). אין שום אמת בטענה שזה כסף של אזרחי ישראל ש"ניתן" לאלוביץ'.
.
נתחיל מעסקת יד 2: הלוח נקנה על ידי אקסל שפרינגר הגרמנית. זה לא כסף "של אזרחי ישראל", זה כסף זר ש*נכנס* לישראל וזה טוב לישראל. כמובן שזה טוב לא רק לאזרחי ישראל, אלא גם לאלוביץ'. אבל אלוביץ' קיבל 10%מזה – וגם לא בדיוק קיבל, אלא מכר נכס תמורת הסכום הזה. למה 10%? כי עץ ההחזקות הוא כזה: אלוביץ' שלט ב Bicom, ששלטה בבזק, ששלטה בוואלה ששלטה ביד 2.
.
התוצאה של מבנה ההחזקות היא שהאינטרס המשורשר של אלוביץ' ביד 2, היה בערך 10 אחוז. 80 מליון, לא 800. אז הוא לא קיבל 800 מליון מאזרחי ישראל. הוא "קיבל" 80 מיליון, והקיבל פה הוא במרכאות, כי הוא נתן תמרותו משהו, לא קיבל מתנה.
.
העסקה הזו אושרה בידי כל הרגולטורים הרלוונטיים, והאמת שהם היו רלוונטיים רק במקרה. תנאי הרישיון של בזק, שמחזיקה בתשתית תקשורת חיונית, כוללים סעיף שאומר שמכירת חלקים מבזק טעונה אישור של משרד התקשורת. יד 2 אינה תשתית תקשורת חיונית. לכן היא כפופה לרגולציה בעצם בסוג של טעות, מתוקף תנאי הרישיון שלא החריגו תשתיות לא חיוניות. היועצת המשפטית של משרד התקשורת גם אמרה שהאישור הרגולטורי אינו דרוש מבחינה מהותית. לכן כל הסיפור של יד 2 בתוך כתב האישום של תיק 4000 הוא משונה ברמות אחרות. אם אלוביץ' היה מחזיק את יד 2 בנפרד הוא לא היה צריך שום אישור בשביל המכירה שלה.
.
עכשיו מה לגבי המליארד? ובכן. המליארד זו עסקה שהיתה בנויה כך: יס הוחזקה על ידי שני גורמים. בזק ויורוקום. יורוקום היתה חברת החזקות של אלוביץ'. עסקת בזק-יס אמרה שבזק קונה מיורוקום את כל המניות שלה ביס, ולכן הופכת להיות בעלת 100% ביס. אלוביץ' מכר נכס מחברה שהיא שלו, לחברה שיש לו בה רק חלק (בזק) ולציבור יש בה 74%. אז האם אלוביץ' קיבל מהציבור כסף? לא בדיוק. הוא נתן תמורה, והציבור מתוקף היותו מחזיק באחוזים כאלה בבזק שילם עבור התמורה. אז השאלה היא כמובן מה החברה שווה?
.
אפשר באותה מידה להגיד שאלוביץ' נתן לציבור משהו – תלוי אם מעריכים את שווי החברה במליארד או ביותר או בפחות. כך או כך, רוב מתוך 74% באסיפה המייצגים את הציבור, אישרו את העסקה. כנ"ל הרגולטורים. בקיצור הטענה שהציבור נתן לאלוביץ' 1.8 מליארד היא שקרית בכל כך הרבה רמות, שרק תקשורת פח הזבל שלנו, שמנסה להנדס את המציאות, ולא מרגישה שום מחוייבות לעובדות יכולה להמשיך להפיץ אותה. ואני מציע לכם לא לחזור על השקר הזה, ולציין שזה שקר כל פעם שאתם שומעים אותו.
.
.
תומכי ההיפר־אקטיביזם השיפוטי בישראל מרכזים עכשיו את מאמציהם בניסיון להרגיל אותנו לסמכות חדשה שבית המשפט מבקש לספח לעצמו: האפשרות לפסול חוקי יסוד. הדוקטרינה הקודמת שאליה כבר התרגלנו אמרה שחוקי יסוד הם "פרקי חוקה", ושלאורה של אותה "חוקה" בית המשפט מוסמך לפסול חוקים. עכשיו רוצים ממשיכיה של "המהפכה החוקתית" סמכות לפסול גם את פרקי החוקה עצמם.
פירוש הדבר שזכות המלה האחרונה בנושאים ערכיים ויסודיים תעבור מבית הנבחרים לבית המשפט. אם זו אכן התוכנית, יש להניח שהיא תעבוד בשלבים, כפי שמשער ד"ר שוקי שגב במאמרו "מסך עשן: הדיון בחוק הלאום הוא הכנה לקראת פסילת פסקת ההתגברות" (אתר "מידה", 28.9). הנדבך הראשון כבר הונח מעצם העובדה שבית המשפט לא דחה על הסף את העתירות נגד "חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי". כך קבע בית המשפט במשתמע, ובאופן חד־צדדי, שדיון כזה הוא בתחום סמכותו — דבר מרחיק לכת בפני עצמו. יש להניח שהשלב הבא יהיה דווקא מרגיע, כמיטב המסורת של מרבורי נגד מדיסון (פסק הדין של בית המשפט העליון בארה"ב מ–1803, שבו ביסס לעצמו את הסמכות לפסול חוקים). בג"ץ ודאי יודיע שחוק הלאום כשר, ותומכי החוק ינשמו לרווחה. אבל אז נתעורר לבוקר חדש ונגלה שהסכמנו, מבלי שנשאלנו, כי לבית המשפט יש סמכות להכתיב למחוקק מה יהיה תוכן החוקה.
לצורך הרדמת הדיון הציבורי לפני ניתוח לכריתת אונה כה מרכזית של השיטה הדמוקרטית, יש צורך, כמובן, במשכך כאבים, או לפחות בחומר מטשטש. וזה נמצא לנו בדמות תיאוריה על "תיקון חוקתי שאינו חוקתי", שאותו מותר לפסול בשם "עקרונות היסוד של השיטה".
מאחר שיש לנו בארץ מומחה בעל שם לנושא הביקורת החוקתית על תיקוני חוקה, ד"ר יניב רוזנאי שמו, גם הרשתות החברתיות וגם העיתונות געשו סביב פוסט ארוך שלו בפייסבוק, שהתגלגל בהמשך לראיון ב"לונדון וקירשנבאום" (ערוץ 10, החל מהדקה ה-18). בפוסט הביא רוזנאי שפע דוגמאות למצבים שבהם בתי משפט עליונים, מהודו ועד גרמניה, מתערבים בתיקוני חוקה. מרוב עצים הקשה רוזנאי על קוראיו לראות את היער. אפשר כמובן לעבור עץ עץ ולהראות, בניגוד לדעתו של המחבר, למה ישראל לא יכולה לטפס עליו. אבל חשוב בהרבה הוא היער, שבכללותו אינו רלוונטי למצב הישראלי: בניגוד לדוגמאות של רוזנאי, על ישראל אי אפשר לומר שיש לה חוקה (כפי שהראה לאחרונה בפירוט רב פרופ' מני מאוטנר, במאמר ב"שנתון הישראלי לזכויות אדם", 2018). וכמובן אין לה חוקה שלמה. לכן לא מדובר כאן בהתערבות שיפוטית ב"תיקוני חוקה". מדובר בניסיון של הרשות השופטת להיכנס לנעלי האסיפה המכוננת, על דעת עצמה, ולנכס לעצמה זכות וטו על גוף החוקה שטרם נכתבה. אם חלילה יקרה כדבר הזה, נוכל להודיע על ביטול רשמי של המשטר הדמוקרטי בישראל.
כדי להבין איך רעיון מופרך עד כדי כך התקבל בשלווה יחסית על ידי רבים, לא מספיק להישאר בחדר הניתוח ליד הפציינט שהורדם, אלא צריך לראות את ההקשר שאיפשר מלכתחילה להבהיל אותו לבית חולים שדה זה של סוריאליזם משפטי. וההקשר הוא העיוות ההולך וגובר של הפילוסופיה הפוליטית על ידי חכמי המשפט שלנו, ששיכנעו את עצמם, צעד אחר צעד, שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם.
זו הסיבה לכך שהשיח הפוליטי שלנו התמלא בצלצול החלול של הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב". לא ייתכן, מזכירים לנו, שדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על התפריט לארוחת הערב, כמו באמרה המיוחסת (כנראה בטעות) לבנג'מין פרנקלין. אבל לא בטוח שהמשל השנון אכן מוביל למסקנה המבוקשת, כי גם שני זאבים, כבשה ובית משפט עליון אינם דמוקרטיה. אם יש רוב לזאבים, והם אנטי־דמוקרטים, אז הם יאכלו את הכבשה בכל מקרה, ואולי גם את השופטים (או לפחות יצביעו, בתום הארוחה, על פירוק בית המשפט). והרי זה מה שמטעה בסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב": אמנם, עקרון הרוב אינו תנאי מספיק (דרושים גם בלמים ואיזונים), אבל הוא בהחלט תנאי הכרחי. אין דבר כזה, דמוקרטיה בניגוד לרצון הרוב.
אין בדעתי להכחיש שיש כמה וכמה בעיות בתפישת הדמוקרטיה של חלק מהשותפים בקואליציה הנוכחית. אבל למרות שהקואליציה אמורה להיות הזאבים במשל, הבעיות האלה לא מצדיקות את ההיסטריה של חסידי האקטיביזם כנגדה: זה פשוט לא נכון שהקואליציה הזאת מסכנת את יסודות הדמוקרטיה או את בלמיה המהותיים (בינתיים אפילו פסקת התגברות צנועה היא לא העזה לחוקק). לעומת זאת, בחסות ההיסטריה והצעקות זאב זאב, הכבשים דווקא כן מאיימות על הדמוקרטיה בישראל, ובעיקר מאז שאימצו לעצמן פילוסופיה היוצרת הפרדה מלאכותית בין תוכן לצורה.
על פי הפילוסופיה הזאת יש להבדיל בין "דמוקרטיה מהותית" (בפועל: ליברליזם במובן הצר) לבין דמוקרטיה פרוצדורלית (בחירות). כך הונחה התשתית לטענה שיש להציל את המהות מפני הפרוצדורה, כלומר את החירות מפני הבחירות. אבל בדרך למסקנה זו עיוותו המשפטנים לא רק את מושגי היסוד של הדמוקרטיה (שאת כוחה ניסו במודע להגביל), אלא גם את אלה של הליברליזם (שעליו רצו בכנות להגן).
ההפרדה בין "המהות" ל"פרוצדורה" מנתקת בין הממד הפרטי של מושג הזכויות לבין הממד הפוליטי שלו. היא מעניקה לפרטי מעמד של תוכן, ומורידה את הפוליטי לדרגת צורה ריקה. כך היא ממקמת את החירות בגדרי תחום הפרט, כחופש מהתערבות חיצונית, ונוטלת ממנה את עומקה ותשתיתה. כי האדם הוא יצור חברתי והוא חופשי רק במסגרת החברה, כאשר הוא אוחז בעצמו בריבונות הפוליטית. בלי שיש לו חלק בריבונות הוא מודר משותפות בקביעת אספקטים מרכזיים של גורלו, כלומר הוא הופך מאזרח לנתין.
בתוך המסגרת המושגית המפרידה בין הפרטי לציבורי יש לסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב", אם כן, תפקיד חשוב בשיבוש הדיון. תוך הפניית תשומת הלב לסוגיית זכויות הפרט והמיעוט היא דוחקת לקרן זווית את השאלה המכריעה לגבי כל צורת שלטון: מיקומה של הריבונות. מאחורי המסך המטשטש הזה מציע לנו בית המשפט העליון הצעה מתעתעת: להגן על זכויותינו על ידי ויתור על ריבונותנו — שאותה נמסור לידיו. אבל זו סתירה עצמית, כמובן.
שכן הזכות לבחור ולהיבחר אינה "פרוצדורה". היא החשובה שבזכויותינו, מהותית ופרוצדורלית כאחת. מהותית, משום שבאמצעותה יוצאת לפועל שותפותנו בריבונות; ופרוצדורלית, מפני שיכולתנו להדיח את הממשלה ולמנות אחרת היא — ולא הפטרנליזם הנאור של שופטים — שמגינה עלינו מפני שרירות שלטון.
אז נכון שיש צורך להגן על הדמוקרטיה מפני עווית פראית של רוב מזדמן. אבל אי אפשר בשם הסכנה הזאת לשלול מהרוב הקבוע את הסמכות להחליט בעצמו על ערכי היסוד שלו. ואם חלילה יפסיקו ערכיו של הרוב להיות דמוקרטיים — כמו בתסריטי האימה שנזרקים לאוויר במסגרת הוויכוח, המתארים כיצד הרוב יחליט לגזול את זכות ההצבעה של ערבים, שמאלנים או ג'ינג'ים — אז שום בית משפט לא יוכל למנוע את חורבן הדמוקרטיה. כי דמוקרטיה אי אפשר לכפות. ומי שינסה לעשות זאת מכס המשפט, בלי ספק יפגע בעקרון יסוד של השיטה: ממשל בהסכמת הנמשלים.
אוריאל לין, מאבות המהפכה החוקתית, הזדעק כנגד קביעתנו שהכנסת הוטעתה לגבי חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק", ולא ידעה שהיא מוסרת לבית המשפט את הכוח לפסול חוקים ("הארץ" 27.3). הדבר התברר לה, כתבנו, רק כשבית המשפט העליון גילה לה זאת בדיעבד, בפסק דין בנק המזרחי, ב–1995, שלוש שנים לאחר מעשה.
לין, שהיה ב–1992 חבר כנסת ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, אומר בתגובתו למאמרנו, שהכנסת ידעה היטב מה היא עושה. "בכל הדיונים, במליאה ובוועדה, הציר המרכזי היה ההנחה, שאנו יוצרים חוקי יסוד המוצבים מעל לכוח החקיקה של הכנסת". מי שטוען, כי "הכנסת כלל לא התכוונה להעניק לבית המשפט העליון את כוח הביקורת השיפוטית" טועה ומטעה, שכן לין קובע ש"האמת היא בדיוק הפוכה". כדי להיווכח בזאת הוא ממליץ לנו לחזור לפרוטוקולים של הוועדה ושל המליאה.
כך עשינו. ומה שעולה מהפרוטוקולים הוא, שלין לא הבהיר לח"כים שהם נותנים לבית המשפט כוח לבטל חוקים. להיפך. הוא טרח לשכנעם שאין כל חשש שכך הם עושים. בוועדה אמר לין, כי בנוגע ל"כוח לבטל חוקים… אנחנו לא נותנים לעליון את הכוח הזה" (ועדת חח"מ, ישיבה 356). במליאה חזר לין על התנגדותו לתת "את הכוח המפליג לקבוצה מצומצמת של שופטים, שפרשנותם… תקבע מחיקתם של חוקים בישראל" (מליאה, ישיבה 398).
עכשיו כותב לין שהדבר היה צריך להיות מובן מאליו, שכן "אם אין למערכת המשפט כוח לביקורת שיפוטית ואין היא מוסמכת לבטל חוקים הסותרים את זכויות היסוד", הרי ש"לא יצרת כלל זכויות יסוד". כראיה הוא מזכיר את הניסיונות לחוקק את פרק מגילת זכויות האדם בחוקי היסוד טרם זמנו. ואולם, ב–1992 הוא הוליך את חברי הבית שולל כשאמר ש"באותן הצעות חוק, בית המשפט העליון קיבל כוח לבטל חוקים", ואילו "פה אנחנו לא נותנים לעליון את הכוח הזה" (ועדת חח"מ, ישיבה 356). במליאה שב לין והבטיח, כי "אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם", והצהיר במפורש שהעליון לא יקבל "כוח מיוחד לבטל חוקים" (מליאה, ישיבה 398).
"אני ער לכך", כותב לין בתשובה למאמרנו, "כי בשלב שבו הבאתי לקריאה שנייה ושלישית במליאה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ציינתי, כי לא הוקם בית משפט לחוקה וכי אין מבטלים חוקים… הבהרתי למחוקקים, שאיננו מעבירים לעליון את הכוח האבסולוטי לבטל חוקים לפי ראות עיניו, אלא רק לבטל חוקים הסותרים את זכויות היסוד המפורטות בחוק היסוד עצמו". אבל בפרוטוקולים של המליאה אין זכר לאמירה כזאת שלו. מה שלין כן אמר אינו משתמע לשתי פנים: "אנחנו לא מעבירים את המשקל לעליון… ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים". בתשובה לטענת ח"כ מיכאל איתן, כי פסקת ההגבלה תאפשר לבג"ץ לפסול חקיקה ראשית, פסק לין "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק" (מליאה, ישיבה 398).
אין לנו אלא להמליץ ללין לעשות את מה שהמליץ לנו: לעיין בפרוטוקולים. אנו בטוחים שהוא לא התכוון להטעות את קוראי "הארץ" היום, אלא רק שכח שהוא התכוון להטעות את חברי הכנסת אז. מה שלא לומדים מהטעיות, אולי לומדים מטעויות: שאין לסמוך על הזיכרון לבדו.
ארגון הבריאות העולמי נושא באחריות ישירה להפיכת הקורונה למגיפה עולמית. הוא סיפק לסין מחסה בזמן שהמחלה נפוצה החוצה לכל כנפות תבל.
.
מיד נחזור לפרטים על איך ארגון הבריאות שיתף פעולה באופן אקטיבי עם ההונאה של סין – אניח כאן למטה ציר זמן של האירועים והפעולות שלו. אבל לפני כן צריך לשאול למה.
.
אני בטוח שכל מי שחזה בוידאו המדהים של ברוס איילוורד, האפידמיולוג הקנדי שעובד באירגון, מעמיד פנים שהוא לא שמע את השאלה על טיוואן (לינק לוידאו בתגובות) לא יכול היה שלא לתהות לגבי עומק השיעבוד של אירגון הבריאות העולמי לסין ולשאול ממה הוא נובע. שהרי סין תורמת לארגון רק סכום קטן מאד ביחס לגודלה, וזעיר ביחס לתרומה האמריקאית. אז הנה לפחות חלק מהתשובה.
.
בראש הארגון עומד לראשונה אדם שאינו רופא, אלא ביוכימאי. שמו טדרוס אדהנום גברייזוס. סין תמכה באופן אקטיבי במועמדות שלו, כנגד מועמד בריטי. גברייזוס היה קודם שר בריאות ואחר כך שר חוץ באתיופיה. הוא ידוע בזה שהוא היה שותף פעיל להסתרת מגיפות כולרה באתיופיה וסודן. בשל ההסתרה ודיכוי האפשרות להפיץ מידע מהימן, המחלה התפשטה. ממשלת אתיופיה התעקשה לקרוא למחלה "שלשול מימי אקוטי" ואסרה להזכיר את העובדה שאובחנה הבקטריה של הכולרה. גברייזוס גם היה שותף לדיכוי פוליטי אכזרי ונפשע.
.
האיש גם כחבר בכיר באירגון מרקסיסטי-לניניסטי החזית העממית הטיגרית לשחרור. כללומר יש גם קרבה אידיאולוגית בינו לבין המשטר הטוטליטרי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. אבל הקרבה אינה רק אידיאולוגית. מדובר גם על שיעבוד כלכלי. אפשר לומר שסין מחזיקה את התיופיה במקום רגיש.
.
ממשלת אתיופיה שבה היה גברייזוס שותף קיבלה הלוואות והשקעות מסין ברמה שהפכה את המדינה לתלויה בסין לחמצן כלכלי, כי סין היא בעלת החוב הגדולה שלהם. כלומר, הסינים ידעו איזה חתול הם מכרו לארגון הבריאות בתוך שק. ואכן גברייזוס הוא עבד נרצע של אדוניו הסינים, והיה שותף לכל מהלך ההונאה שהרדים את העולם בזמן שסין נלחמה במגיפה מבית, ותרמה להפצתה ברחבי העולם (ואפשר להתווכח מה היה מכוון, ומה נבע ממדיניות ההסתרה שמניעיה אולי נוגעים ליוקרה. אני נוטה לחשוב שהסינים רצו בהפצת הנגיש אחרי שפגע בהם, אבל לא אעמיד פנים שיש לי הוכחה חותכת. יש עדויות נסיבתיות, ראו בטיימלן).
.
הנה טיימליין של מה שהתרחש:
.
30 בדצמבר – ד"ר לי וונליאנג מזהיר קבוצת רופאים מהתפרצות מחלה דומה לסרס שפוגעת בדרכי הנשימה. המשטרה הסינית עוצרת אותו ומכריחה אותו להודות שהוא הפיץ מידע "כוזב".
.
31 בדצמבר – טיוואן, שסין מסרבת להכיר בה, ושארגון הבריאות העולמי לא מקבל אותה בגלל לחץ סיני, יצרה קשר עם ארגון הבריאות העולמי בעקבות האזהרה של ד"ר וונליאנג והזהירה מפני האפשרות של הדבקה מאדם לאדם, אבל ארגון הבריאות העולמי לא נתן פומבי להודעה.
.
1 בינואר – משרד הבריאות המחוזי בווהאן מורה להשמיד את הדגימות והבדיקות שנאספו.
.
3 בינואר – משרד הבריאות הסיני מורה לא לפרסם אינפורמציה לגבי המחלה החדשה, ולהעביר את הדגימות למוסדות מורשים לצורך זה או להשמיד אותן.
.
9 בינואר – סין מזהה זן חדש של וירוס קורונה כמקור למחלה המסתורית.
.
14 בינואר – טוויט של ארגון הבריאות העולמי אומר שאין ראיות להדבקה מאדם לאדם.
.
20 בינואר – סין מאשרת שיש הדבקה מאדם לאדם.
.
21 בינואר – המקרה הראשון בארצות הברית מתגלה. אדם שהגיע בטיסה מווהאן.
.
23 בינואר – סגר בווהאן (עיר של 11 מיליון בני אדם). סין מפסיקה תחבורה פנימית לווהאן וממנה, אבל ממשיכה טיסות בין ווהאן לשאר העולם. כך המחלה הופצה לכל קצבות תבל.
.
28 בינואר – גברייזוס משבח את "השקיפות" של סין ביחס למחלה.
.
30 בינואר – גברייזוס נוסע לסין. משבח אותה על שהציבה "סטנדרט חדש" לטיפול במגיפות.
.
31 בינואר – טראמפ מכריז על הגבלת טיסות בין סין וארה"ב.
.
4 בפברואר – גברייזוס מגנה את הגבלת הטיסות של טראמפ. אומר שהתוצאה עלולה להיות העצמה של "הפחד והסטיגמה" עם תועלת בריאותית מעטה.
.
7 בפרואר – ד"ר לי וונליאנג שהיה הראשון להזהיר מפני המחלה, מת ממנה.
.
14 בפברואר – גברייזוס מזהיר מפני ביקורת על סין. "זה זמן לסולידריות לא לסתיגמה"
.
28 בפברואר – ארגון הבריאות העולמי מוציא דו"ח של 40 עמודים המשבח את סין ששינתה את מסלולה של מגפה קטלנית.
.
29 בפברואר – אירגון הבריאות העולמי מודיע ש"באופן כללי, הראיות מצביעות על כך שהגבלות על תנועה של בני אדם וסחורות במהלך מצבי חירום בתחום בריאות הציבור הם לא אפקטיביים ברוב המקרים ועשויים להטות משאבים מצורות התערבות אחרות".
.
11 במרץ – אירגון הבריאות העולמי נזכר סופסוף להכריז על הקורונה כמגפה עולמית (pandemic).
.
18 במרץ – חבר הנהלת הארגון מגנה את טראמפ על הלשון שבה הוא משתמש העלולה ליצור פרופיילינג.
.
20 במרץ – גברייזוס מודיע שלא מדווחים מקרים חדשים של קורונה בווהאן.
.
29 במרץ – נעלמו עקבותיה של ד"ר אי פן מווהאן, שהיתה מהראשונים לדווח על המחלה. מקום המצאה לא נודע עד היום.
.
8 באפריל – טראמפ מבקר את התנהגותו של ארגון הבריאות העולמי. גברייזוס תולה את הביקורת בגזענות.
.
16 באפריל – התפרצות שניה של קורונה בעיר הסינית הארבין.
[מקור: גייטסטון, עם תוסופות קטנות ממקורות אחרים. לינק בתגובות]
בישורת האחרונה לקראת הבחירות התגבש בחוגי עיתונות השמאל נרטיב המבקש לסנגר על בני גנץ באמצעות השוואה בין פתיחת החקירה נגד "המימד החמישי" לבין הפתיחה (המחודשת) של חקירת הילרי קלינטון בפרשת האימיילים שבועיים לפני הבחירות לנשיאות. בשני המקרים, אומרים לנו, מדובר בניסיון מכוון להשפיע על הבחירות ברגע האחרון, באמצעות ספין. גם פה גם שם, הסביר חמי שלו לקוראיו, הפרשות עצמן אינן אלא "גורנישט עטוף בשקרים, מכוסה בתעמולת כזב" ("הארץ", 22.2). כך שח גם נדב איל לעוקביו בטוויטר, כשתיאר את פרשת קלינטון כדי להאיר את סיפור "המימד החמישי", כ"חקירה מגוחכת" ו"ציד מכשפות" שהפך ל"קונספירציה". בשני הסיפורים הנבל הראשי הוא כמובן מי שהורה על חקירה — שם ג'יימס קומי, אז ראש האף־בי־איי, ופה עו"ד דן אלדד, ממלא מקום פרקליט המדינה. מאחר ששניהם אשמים לפי גרסה זו בפוליטיזציה של האכיפה, ובשני המקרים, כך נטען, בשליחות הימין, הרי שיש לסיפור מסר חשוב בשבילכם: הסכנה ברורה ומיידית. שם זה הצליח. אסור לתת לזה לחזור גם כאן.
חבל שמי שאמורים לתווך לקורא הישראלי את הזירה האמריקאית יודעים עליה כל כך מעט. הילרי קלינטון לא היתה, ודאי לא ערב הבחירות, קורבן תמים של ציד מכשפות על ידי האף־בי־איי ומשרד המשפטים של ממשל ברק אובמה. האמת פשוט הפוכה. ולכן גם הלקח הישראלי צריך להיות אחר.
ראשית, העבירות של קלינטון אינן "גורנישט" בשום מובן. הן עבירות חמורות שדינן מאסר. מדובר בהעברה שיטתית של תכתובות ממשלתיות, חלקן סודיות, לשרת פרטי מחוץ למערכת הממשלתית. דבר כזה לא יכול לקרות בהיסח הדעת. מערכות הדואר האלקטרוני של הממשל האמריקאי נפרדות פיסית לפי שלוש דרגות סיווג. אי אפשר פשוט ללחוץ forward על הודעת דואר אלקטרוני ולהעבירה לכתובת אי־מייל רגילה. צריך להעתיק מסמכים לדיסק חיצוני, לפשוט מהם את סימני הסיווג, ואז להעלות אותם מחדש על שרת אזרחי. נוסף על עבירת ביטחון השדה, מדובר גם בעקיפת מערכת התיעוד. קלינטון עשתה, במלים אחרות, חור בארכיון.
ומכאן העלילה רק מסתבכת. כי אחרי שהפרשה התגלתה אנשיה של קלינטון הפעילו תוכנות דריסה, ולפעמים פטישים פיסיים, כדי להשמיד הארד־דיסקים, שעליהם היו כ–30 אלף הודעות דואר אלקטרוני, שמאז לא שוחזרו.
אז למה היתה קלינטון צריכה לעשות את כל זה? ההסבר הקל הוא כמובן נוחוּת: היא רצתה לעבוד מהבית. ואז הנוחות נהפכה לעיגול פינות ולרשלנות עבריינית, ואחריה הגיע הצורך לטשטש עקבות, שהידרדר בהמשך לשיבוש חמור של חקירה. גם אם זה כל מה שקרה, החקירה לא היתה צריכה להיסגר. אבל ייתכן בהחלט שזה לא הכל. ייתכן שקלינטון השתמשה בשרת האינטרנט הפרטי כדי להסתיר את הממשק הלא כשר בין עסקי משרד החוץ לבין קרן קלינטון, שבאמצעותה מינפה לכאורה את משרתה הציבורית כדי לגרוף יחד עם בעלה הון עצום מגורמים זרים. הקלינטונים הרי נעשו מולטי־מליונרים, וזה לא קרה בזכות משכורותיהם במגזר הציבורי. פיטר שווייצר תיאר את ערוצי זרימת הכסף בפירוט בספרו המצוין "Clinton Cash" מ–2015 (שכנראה השפיע על הבחירות הרבה יותר מג'יימס קומי). התמונה העולה מהתיאור מאוד לא סימפטית.
גודל הגיחוך בטענה שהתנהל "ציד המכשפות" ושהכל "גורנישט" מתבהר עוד יותר כשמתבוננים באופן שבו נוהלה החקירה. ממשל אובמה התגייס כולו כדי לנקות את שרת החוץ לשעבר מן החשדות. זה כלל את אובמה עצמו, וכנראה לא רק משום שהוא ראה בה מועמדת שתשמר את מורשתו. היתה גם עוד עובדה קטנה שגדודי העיתונאים האוהדים את הדמוקרטים נוטים להצניע: הנשיא עצמו החליף עם קלינטון הודעות דואר אלקטרוני דרך השרת הפרטי שלה, באמצעות פסוודונים של חשבון משלו. החקירה היתה עלולה ללחך את הכס הרם בכבודו ובעצמו.
הכפופים לאובמה הבינו כמדומה היטב מה מצופה מהם. לורטה לינץ', התובעת הכללית של ארה"ב תחת אובמה, נתנה הוראה לכנות את החקירה "עניין" (matter) ולא להשתמש בביטוי "חקירה" כלל (תובע אחד שאל בסרקזם האם אפשר מעכשיו לקרוא לאף־בי־איי "The Federal Bureau of Matters").
אבל אובמה התווה את נתיב הטיוח בעצמו, בספין הרבה יותר מוצלח, אף על פי שנשיא אינו אמור להתערב בחקירה פלילית שעודה מתנהלת: קלינטון אולי התרשלה, אמר הנשיא בראיון טלוויזיוני, אבל "היא לעולם לא היתה מסכנת את אמריקה במתכוון". קומי דיקלם את הקו הזה קצת אחר כך, כשניסה לנווט בין העבירה המובהקת לבין הצורך לסגור את החקירה. כפי שציין מייקל דוראן במגזין "National Review", ציבורית עניין העדר הכוונה נשמע טוב. אבל חוקית אין לזה משמעות. הכוונה לסכן את אמריקה אינה רלוונטית לעבירה יותר משהכוונה לדרוס אדם רלוונטית במשפטו של נהג שיכור שהרג הולך רגל. ביטחון שדה דורש הקפדה על כללים, לא על כוונות.
כך או כך, בצמרת האף־בי־איי, כפי שמראה אנדרו מקארתי בספרו "Ball of Collusion", היה ברור שהמטרה היא לזכות את קלינטון למרות פשעיה, לא להיפך. קחו למשל את הצמד המפורסם פיטר סטרוק וליסה פייג', אנשי האף־בי־איי שהרומן הסודי שלהם, על מצבור המסרונים שהחליפו ביניהם, הוא מקור לא אכזב להצצה אל מאחורי הקלעים של צמרת גורמי האכיפה בוושינגטון. סטרוק ופייג' הזכירו זה לזה שלא להקשות מדי על קלינטון שהוזמנה בעצמה לחקירה, שכן היא "עשויה להיות הנשיאה הבאה שלנו". זה אותו צמד נאהבים שחיפש לארגן "פוליסת ביטוח", כלשונם, נגד האפשרות שדונלד טראמפ ינצח.
ברשימת התירוצים של קלינטון להפסד בבחירות יש תחרות קשה על המקום הראשון: לפעמים זו מזימה של הרוסים, לפעמים זו שיטת האלקטורים, לפעמים זו ההדלפה של ויקיליקס (שכללה חומרים משרת האינטרנט של מטה המפלגה הדמוקרטית) ולפעמים זו המיזוגניה של המצביעים. וכמובן, כשנוח, זו יכולה להיות גם הודעתו של קומי על פתיחה מחודשת של החקירה (שאותה לא היה צריך לסגור מלכתחילה).
ועכשיו, לפני הבחירות אצלנו, זה אכן מה שנוח לכמה אנשים מסיבות מובנות. עו"ד אלדד, מינוי של שר המשפטים אמיר אוחנה, שהוא בעצמו מינוי של בנימין נתניהו, עושה כאן, אומרים לנו, את מה שקומי עשה שם: זה פעל כדי להכשיל את קלינטון, וזה פועל כדי להכשיל את גנץ.
אבל הדברים אינם כה פשוטים. לא לגמרי ברור למה, לפי גרסה זו, יום אחד קם לו קומי, והחליט להתאבד מקצועית על ידי כך שיכשיל את קלינטון. גם הוא, כמו כולם, העריך מן הסתם שסיכוייה לנצח גבוהים בכל מקרה. ההסבר לפיכך כנראה פשוט יותר, והוא מאיר באור אחר גם את המקרה הישראלי: לקומי לא ממש היתה ברירה, מפני שהראיות לפשעיה של קלינטון צצו מחדש על מחשב נייד שהיה שייך לבעלה של הומה אבדין, העוזרת הקרובה שלה. והם צצו כך פתאום בגלל חקירה אחרת: מסרונים מיניים שהבעל, אנתוני וינר, שלח — ולא בפעם הראשונה — לקטינות. תפוח האדמה הלוהט נחת אפוא שוב בחיקם של חוקרי האף־בי־איי אחרי כל מאמציהם לסגור את החקירה (או שמא יש לומר, מאמציהם לסגור את ה"עניין"). אילו קומי היה מסתיר את הראיות החדשות עד אחרי הבחירות, הוא היה מואשם בהכפפת החקירה לשיקולי הבחירות של קלינטון. זה לא היה מועיל לאף־בי־איי, וייתכן שהיה רודף גם את קלינטון.
אז הנה כך יכולה ההשוואה בכל זאת להאיר את חקירת ה"מימד החמישי", רק באופן הפוך לזה שניסה חמי שלו לשכנע את קוראיו: לא פתיחת החקירה היא ההתערבות הפוליטית. אי־פתיחת החקירה לאורך חודשים ארוכים היא היא ההתערבות הפוליטית. שנה שלמה חלפה מאז חשף גידי וייץ את הפרשה ב"הארץ" (15.2.2019). ולמרות שהיתה עבירה, ולדעת המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים שלמה למברגר היא היתה חמורה עד כדי חציית הרף הפלילי, לא עשו דבר. ולכן חזקה על אלדד, כמו על קומי בשעתו, שימנע טיוח זועק כזה בתזמון רגיש כל כך. "אילו היינו פותחים בחקירה רק אחרי הבחירות", כתב אלדד במכתב לאנשי הפרקליטות, "הציבור היה שואל, על יסוד מה נדחתה הפתיחה בחקירה… והאם מדובר בהחלטה שיש בה כדי להגן, חלילה, על מועמד בבחירות" (יהושע (ג'וש) בריינר, "הארץ", 25.2).
שהרי אלדד מצא את עצמו עומד מול מה שנראה כהיסטוריה של טיוח. כמו שרשויות האכיפה של ממשל אובמה מיסמסו את "עניין" האימיילים של קלינטון, כך מיסמסו שי ניצן ואביחי מנדלבליט את "עניין" "המימד החמישי".
תיאוריית קונספירציה תאמרו? אולי. אבל היא נראית יותר ויותר משכנעת ככל שההיסטריה נגד אלדד גוברת. כי מה הוא עשה, בעצם? הוא עשה את מה שגורמי אכיפה נטולי פניות היו צריכים לעשות מזמן. מה הפלא, אם כך, שרבים שואלים את עצמם עכשיו האם העיכוב לא נבע מן הרצון לאתרג עד לאחר הבחירות את החלופה הריאלית האחת לנתניהו.
הנה טיימליין של הטיפול של הממשל האמריקאי בקורונה. למה זה חשוב? כי יש פער בין הדיבורים למעשים, ואני מקווה שזה ישמש בסיס עובדתי לדיון, גם למי שמתעקש שטראמפ אשם בזה סציפית (או בהכל באופן כללי). התבססתי על אתר הפדרליסט. מי שרוצה להוסיף תאריכים או עובדות מוזמן לעשות זאת בתגובות, ומה שיהיה ממוסמך כראוי ורלוונטי אני אכניס לטיימליין אם אוכל.
.
סין ואירגון הבריאות העולמי המשיכו לשקר לאורך ינואר. ב 14 בינואר אירגון הבריאות העולמי אמר שלא נמצאה עדות להדבקה בין בני אדם. זה היה שישה שבועות בערך אחרי שהסינים ידעו שזה לא נכון.
.
ב 17 בינואר ה CDC והומלנד סקיוריטי אמרו שהסיכון לאמריקאים נמוך.
.
ב 21 בינואר דווח המקרה הראשון של קורונה בארצות הברית.
.
ב 22 לינואר טראמפ הצהיר ש:"זה לגמרי בשליטה. מדובר על אדם אחד שבא מסין". הצהרה אומללה לכל הדעות. אבל הוא סמך על המומחים ועל אירגון הבריאות העולמי, שהמשיכו להרגיע בלי שום בסיס.
.
ב 28 לינואר אירגון הבריאות העולמי שיבח את סין על הטיפול של בבעיה ועל הפתיחות בשיתוף המידע [מזעזע לחשוב על זה, בדיעבד]
.
רק ב 30 בינואר הכריז אירגון הבריאות העולמי על מצב חרום.
.
למחרת ב 31 לינואר גם טראמפ הכריז על מצב חירום בריאותי לאומי בארה"ב, ועצר את הטיסות לסין.
.
ג'ו ביידן הגיב ואמר ש"זה לא הזמן לנטיה של דונלד טראמפ להיסטריה ושינאת זרים". כך עשו גם חלק גדול מאלה שהיו צריכים להתחיל לפעול בתחום אחריותם: מושלים וראשי ערים. אלה שפעלו, חסכו הרבה חיים. ראו למשל סן-פרנסיסקו. אלה שהמשיכו להתייחס בביטול, לרבות מושל ניו יורק, וראש העיר ניו יורק, המיתו על עירם אסון, מה שלא מנע מביידן, ננסי פלוסי, ואחרים לבוא אחר כך בטענות לטראמפ על למה הוא לא פעל קודם.
4 בפברואר: טראמפ הנחה את הרשות הפדרלית למזון ותרופות ליצור פרוצדורה לבדיקות.
.
ב 5 בפברואר ה CDC [אני אעתיק לתגובות פה את מה שיש לגיא בן-צבי לומר על הפאשלות של ה CDC] שאמרה שהם עדיין סבורים שהסיכון לאמריקאים "נמוך" אבל יינקטו צעדים כדי שהוא ישאר נמוך.
.
ב 18 בפברואר CDC חזרו על ההודעה שהסיכון נמוך.
.
ב 26 בפברואר דווח המקרה הראשון של הדבקה מאדם לאדם בארצות הברית.
.
למחרת, ב 27, מינה טראמפ את סגנו, מייק פנס, לעמוד בראש צוות מיוחד לנושא הקורונה.
.
ב 29 לפברואר הוכרז מקרה המוות הראשון מקורונה בארצות הברית.
.
ב 11 במרץ אירגון הבריאות העולמי הכריז על מגיפה עולמית.
.
למחרת, ב 12, טראמפ הוסיף איסורי טיסות לאירופה ולמקומות אחרים.
.
ב 13 במרץ טראמפ הכריז על חירום לאומי (שזה מצב חוקי שמאפשר תקציבי חירום, סמכויות חירום ועוד).
.
אני אתחיל לקרוא לפוסטים האלה "עובדות יסוד על אמריקה שלא ידעתם, כי מי שמדווח לכם על זה אין לו צל של מושג".
.
אבל אולי זה שם קצת ארוך. אז אני אמצא אחר. ובינתיים כמה מילים על אגדת נשיאותו המוצלחת של ברק אובמה בתחום מדיניות הפנים, ובאופן ספציפי הרעיון המוטעה שמדובר היה על נשיא ישר ושומר חוק. מדובר על אדם כוחני וחלש שבנה לעצמו לכן מערך שלם של פעולה מאחורי הקלעים, באמצעים נכלוליים, ומאחורי גבן של הרשויות האחרות.
.
אז אובמה, הוא הקדוש של השמאל כמו שאתם ודאי יודעים. ולכן לא תופתעו שהוא גם מגלם את הג'נדה האנטי דמוקרטית של השמאל שיסודה בתפיסה האומרת שהמונים הם גסים, מטומטמים, גזענים ולא ראויים למשול. לכן, אבומה, כמו האליטה בישראל, חתר להדיר את הציבור ונבחריו מתהליכי קבלת ההחלטות, ולצורך כך לא בחל בפרימה של שלטון החוק, ובדריסת הדמוקרטיה, ובביטול בפועל של הפרדת הרשויות. וזה מצחיק, כי בזמן שמסבירים לכם ב"עיתונות" שטראמפ הוא פורע חוק נורא (זה לא נכון עובדתית) דווקא אובמה היה, כפי שכותבת קימברלי סרטסל מהוול סטריט ג'ורנל, הנשיא הכי פורע חוק בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית. גם הניו יורק טיימס הודה שממשל אובמה התאפיין ב"בולדוזריות ביורוקרטית" יותר מאשר ב"חקיקה שקופה".
.
המונח "פורע חוק" לצורך דיוננו כאן הוא לא איזו קללה. הכוונה היא לדבר ספציפי: הפעלת והגדלת הרשות המבצעת באופן שנוגד את החוקה, הנוהג, והחוק. ואובמה הגדיל מאד לעשות בתחום הזה. כמה דוגמאות:
.
דברים שהוא לא הצליח להעביר בקונגרס, הוא כפה באמצות צווים נשיאותיים. או חמור מזה, יצר חוקים על ידי רשויות רגולטוריות, שהסוו אותם כ"נהלים" (רגולציות). כלומר לקח דברים שלפעמים הקונגרס *כבר דחה* במפורש, ואז דחף אותם בדלת האחורית בתור "נוהל". במיוחד שימושי לצורך זה היה הגוף הכל יכול של ממשל אובמה, הרשות להגנת הסביבה – מפלצת מנהלית שכופפה את כל מה שעמד בדרכה. שלא תתפלאו על למה משתיקים בכזאת תקיפות כל מי שחולק על התיאוריה של גזי החממה כסיבה להתחממות גלובלית. זה קריטי לתחזוקתה של המפלצת.
.
לפי סקירה אחת של המרכז לחקר הרגולציה באונברסיטת ג'ורג' וושינגטון, אובמה העביר 490 "נהלים מרכזיים" כלומר נוהלים שעלותם היא מעל 100 מיליון דולר. זה חור ענק בתקציב שעליו אמור הקונגרס לשלוט באמצעות חקיקה.
.
לאחר שבשנים הראשונות הוא הודה ששינוי מהותי של מדיניות ההגירה דורש חקיקה, הוא בכל זאת העביר אחר כך שינויים מסיביים במדיניות ההגירה באמצעות צווים נשיאותיים. כשב 2014 הוא ניסה לתת בצו נשיאותי חנינה למיליוני מהגרים לא חוקיים, בית המשפט פסל אותה כבלתי חוקית בעליל. (מזכיר לכם שאת הצו המושמץ של טראמפ נגד הגירה מ 7 מדינות שנחשבו ליצואניות טרור, בית המשפט דווקא אישר, למרות כל הרעש).
.
חלק מהשינויים בחקיקה של האפורדבל קר אקט (מה שנקרא אובמה קר) נעשו אחרי החקיקה, באופן אנדמיניסטרטיבי, ובלא סמכות חוקית.
.
הוא גם רמס את סמכותן של המדינות ועל חלקן איים במניעת תקציבים אם לא יקבלו את תוכניות אובמה קר.
.
הוא השתמש ברשות המיסים כדי למנוע מעמד של פתור ממס מעמותות של ברי פלוגתא פוליטיים.
.
טוב, בואו לא נרחיב כאן את הדיבר על איך הוא עשה שימוש באף בי איי וברשויות הביון כדי להכשיל את הקמפיין של טראמפ. כתבתי על זה מספיק במקומות אחרים (כאן תוכלו למצוא את הגרסה פתוחה של המאמר הארוך שלי בנושא מהארץ).
.
הוא עקף את הסנט בנושא חוזים בינלאומיים כדי לחתום על הסכם פריז. אבל מה שעוד יותר גרוע הוא שהסכם הגרעין עם איראן הוא בעצם באופן פורמלי לא הסכם אלא החלטה של מועצת הביטחון, כך שגם כאן הוא עקף את הסנט והצליח להכניע את ההתנגדות בעיקר על ידי זה שהוא שיקר לאמריקאים במצח נחושה לגבי הכספים שהוא נתן לאיראנים, חלקם במכולות של מזומנים. (ועל זה ראוי להוסיף שהוא ניצל את דעיכת העיתונות בעידן האינטרנט כדי לבנות תיבת תהודה שתמכור לציבור שקרים גמורים על העיסקה. בהעדר עיתונאות עצמאית, עיתונאים נעשים מכורים להדלפות. הבית הלבן של אובמה ידע לתפעל אותם היטב, וגם לחנך אותם. דובר בכיר של ממשל אובמה אפילו השוויץ אם אני זוכר נכון באיך העיתונאים הטמבלים חוזרים כמו תוכים על מה שאומרים להם, אבל אני לא זוכר איפה. אם אמצא, אוסיף פה למטה).
.
כל זה כמובן בשם הנאורות, לא הדמוקרטיה. כלומר בצורך להגן על הנאורות מפני ההמונים, כלומר מפני הדמוקרטיה. מפני כל אותם פרימיטיבם שהוא קינה אותם "קלינגרז" נאחזים. בקיצור כאלה שלא מבינים ש"מוכרחים להתקדם" לעבר שירותים לטרנסג'נדרים.
.
ולכן היה לו כל כך חשוב שהילרי תיבחר, מפני שכל כך הרבה מה"מורשת" שלו נבנה באופן חצי חוקי על צווים נשיאותיים, שנשיא אחר יוכל בעתיד לבטל הכל, בלי שהוא זקוק לקוגרס לשם כך. הילרי היתה אמורה להיות קבלן הביצוע של עיגון בחקיקה של מה שאובמה כפה מהאוויר הכחול של השמיים, בשם סמכותו כנשיא. נשיא עויין ללעומת זאת, יכול לבטל הכל כמעט. וזה מה שאכן קרה, כמו שאתם יודעים. טראמפ הוא מפעל סיטונאי לביטול רגולציות של אובמה, והוא גם ניגודו בעניין הזה: טראמפ הכניס הכי פחות רגולציה מכל הנשיאים בעידן המודרני. וזה דבר קריטי, מפני ששלטונה של אליטת הניידים נשען תמיד על הגדלה של המדינה האנדמיניסטרטיבית על חשבון הגופים הנבחרים.
.
הסקירה הזאת היא תמצית (פלוס קצת) מתוך פרק בספרה המרענן של קימברלי סטרסל, כתבת בוול סטריט ג'ורנל. הספר נקרא "התנגדות (בכל מחיר)", והוא עדיין לא תורגם, ושאת חציו היה לי כיף לקרוא בהתקף נדודי שינה אמש). אבל אלה לא דברים חדשים, וכל מי שעוקב אחרי העיתונות היותר איכותית בימין יודע את זה. והוא גם יודע כמה הושחתה עיתונות השמאל, וכמה צריך להיות זהיר בכל הסתמכות עליה. הספר של סטרסל דן גם בזה, כמובן. שהרי הוול סטריט ג'ורנל הביט בתיעוב על מה שקרא למקביליו הליברליים המכובדים לשעבר.
זה בעצם סוג של צד משלים לסיפור על הקנוניה כנגד טראמפ כי יש כאן סימטריה הפוכה. את הילרי זיכו מראש בלי משפט, למרות שהיה ברור שהיא כן ביצעה את העבירות החמורות שיוחסו לה, ואותה צוות, שסגר את החקירה נגדה, הוא זה שפתח מיד אחר כך בחקירה נגד טראמפ, על בסיס עלילה שניסו לתפור לו ולא הצליחו. אז הסרטון הקצר הזה מסביר איך אובמה וחבורתו חיפו על הילרי כדי להשיט אותה בבטחה לבית הלבן – ונכשלו. הסברתי בקצרה בסרטון הזה, שמצורף אליו גם מסמך מעניין.
המאמר הוא סקירת ספרו של אנדרו מקארתי "מערבולת הקנוניה" (Ball of Collusion). הוא מופיע במלואו כאן באתר. מי שלא מכיר את הקווים הכלליים של הסיפור יוכל למצוא את עיקרם כאן. מי שרוצה להעמיק יותר מוזמן למאמרו המעולה של מייק דוראן, The Real Collusion Story באתר הנשיונל ריביו. או למאמר יותר קצר של ויקטור דיויס האנסון באתר מידה, כאן.